שימור ארבעה ספרים נדירים מתוך אוסף הספרייה
לאחרונה חזרו מתהליך שימור ארבעה ספרים נדירים שהיו במצב פיזי לא טוב:
תלמוד בבלי. עם פרוש רש"י ותוספות ופסקי תוספות ורבנו אשר והמשניות עם פרוש הרמב"ם. 1715
תלמוד בבלי. הלכות ברכות. עם פרוש רש"י ותוספות ופסקי תוספות ופסקי הרא"ש ופרוש המשניות מהרמב"ם. 1728
משה בן יעקב, מקוצי, המאה ה-13. ספר מצוות הגדול. 1547.
Coccejus, Ohannes. Lexicon et commentaries sermonis Hebraici et Chaldaici
ארבעת הספרים לאחר תהליך השימור.
תהליך השימור נעשה תוך הקפדה על שמירת האופי המקורי של הספרים. דיווח על שלבי העבודה ניתן לקרוא להלן בתיאורו של מר אליהו ברקוביץ, משמר הספרים מקרית ארבע איתו אנחנו עובדים.
תהליך ממוצע של שיקום ספר עתיק: אליהו ברקוביץ, קרית ארבע
1. הפרדתי את הספר מהכריכה.
2. מספרתי את הדפים.
3. פירקתי את הספר לדפים כפולים.
4. ניקיתי את הדפים מאבק ולכלוך.
5. רחצתי את הדפים (או את חלקם) במים פושרים עם מעט כוהל.
6. השלמתי את הנייר החסר במכונת LEAF-CASTING
7. ייבשתי את הדפים על לוח לבד.
8. תפרתי את הדפים יחד.
9. גזרתי פורזיצים מנייר פבריאנו ותפרתי אותם ל"בלוק" משני הצדדים.
10. הכנסתי את ה"בלוק" למלחציים כשהגב מופנה כלפי מעלה, והדבקתי פס נייר (כדי שהעבודה תהיה הפיכה) בדבק-
CMC
11. הדבקתי מעל הפס הנ"ל צינור נייר שטוח. והשארתי את הספר לייבוש.
12. במידה ומצב העור המקורי אפשר, הרמתי את העור והפרדתי בינו ובין כריכות העץ.
13. במידת הצורך, מילאתי את הפינות החסרות ואת הסדקים בעץ בחומר מיוחד.
14. סימנתי על כריכות העץ איפה חסר עור.
15. צבעתי יריעת עור עיזים בצבע המתאים לכריכה המקורית.
16. גזרתי מהעור טלאים, והדבקתי אותם על כריכות העץ.
17. הרכבתי את כריכות העץ על הספר.
18. גזרתי פס עור, רידדתי אותו בקצוות,והדבקתי אותו לפס בריסטול עם בליטות. כך נוצר "גב" הכריכה.
19. הדבקתי את גב הכריכה על גב הספר ואל כריכת העץ.
20. הדבקתי עור מקורי על כריכת עץ. (בצדדים).
21. עשיתי מנעולים מפליז.
22. גזרתי 2 יריעות עור, קיפלתי והדבקתי אותם, הרכבתי את המנעולים על היריעות.
23. קבעתי את היריעות על כריכות העץ במסמרי נחושת.
24. הדפסתי את שם המחבר ואת שם הספר על טלאי העור.
25. הדבקתי את הטלאי על גב הכריכה במקום המתאים.
26. אמרתי ברוך ה'.
27. נשמתי לרווחה!!
ספר שעבר שימור. ברקע תמונות מחדר נדירים בספריה.
הכנת הסקירה: עדינה צור ג'יג'י. צילום: ג'ני כרמל
שימור ארבעה ספרים נדירים מתוך אוסף הספרייה
לאחרונה חזרו מתהליך שימור ארבעה ספרים נדירים שהיו במצב פיזי לא טוב:
תלמוד בבלי. עם פרוש רש"י ותוספות ופסקי תוספות ורבנו אשר והמשניות עם פרוש הרמב"ם. 1715
תלמוד בבלי. הלכות ברכות. עם פרוש רש"י ותוספות ופסקי תוספות ופסקי הרא"ש ופרוש המשניות מהרמב"ם. 1728
משה בן יעקב, מקוצי, המאה ה-13. ספר מצוות הגדול. 1547.
Coccejus, Ohannes. Lexicon et commentaries sermonis Hebraici et Chaldaici
ארבעת הספרים לאחר תהליך השימור.
תהליך השימור נעשה תוך הקפדה על שמירת האופי המקורי של הספרים. דיווח על שלבי העבודה ניתן לקרוא להלן בתיאורו של מר אליהו ברקוביץ, משמר הספרים מקרית ארבע איתו אנחנו עובדים.
תהליך ממוצע של שיקום ספר עתיק: אליהו ברקוביץ, קרית ארבע
1. הפרדתי את הספר מהכריכה.
2. מספרתי את הדפים.
3. פירקתי את הספר לדפים כפולים.
4. ניקיתי את הדפים מאבק ולכלוך.
5. רחצתי את הדפים (או את חלקם) במים פושרים עם מעט כוהל.
6. השלמתי את הנייר החסר במכונת LEAF-CASTING
7. ייבשתי את הדפים על לוח לבד.
8. תפרתי את הדפים יחד.
9. גזרתי פורזיצים מנייר פבריאנו ותפרתי אותם ל"בלוק" משני הצדדים.
10. הכנסתי את ה"בלוק" למלחציים כשהגב מופנה כלפי מעלה, והדבקתי פס נייר (כדי שהעבודה תהיה הפיכה) בדבק-
CMC
11. הדבקתי מעל הפס הנ"ל צינור נייר שטוח. והשארתי את הספר לייבוש.
12. במידה ומצב העור המקורי אפשר, הרמתי את העור והפרדתי בינו ובין כריכות העץ.
13. במידת הצורך, מילאתי את הפינות החסרות ואת הסדקים בעץ בחומר מיוחד.
14. סימנתי על כריכות העץ איפה חסר עור.
15. צבעתי יריעת עור עיזים בצבע המתאים לכריכה המקורית.
16. גזרתי מהעור טלאים, והדבקתי אותם על כריכות העץ.
17. הרכבתי את כריכות העץ על הספר.
18. גזרתי פס עור, רידדתי אותו בקצוות,והדבקתי אותו לפס בריסטול עם בליטות. כך נוצר "גב" הכריכה.
19. הדבקתי את גב הכריכה על גב הספר ואל כריכת העץ.
20. הדבקתי עור מקורי על כריכת עץ. (בצדדים).
21. עשיתי מנעולים מפליז.
22. גזרתי 2 יריעות עור, קיפלתי והדבקתי אותם, הרכבתי את המנעולים על היריעות.
23. קבעתי את היריעות על כריכות העץ במסמרי נחושת.
24. הדפסתי את שם המחבר ואת שם הספר על טלאי העור.
25. הדבקתי את הטלאי על גב הכריכה במקום המתאים.
26. אמרתי ברוך ה'.
27. נשמתי לרווחה!!
ספר שעבר שימור. ברקע תמונות מחדר נדירים בספריה. הכנת הסקירה: עדינה צור ג'יג'י. צילום: ג'ני כרמל
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
מלחמה בקלישאות: מדברים פילוסופיה
כלי התקשורת מציגים לעתים קרובות מציאות שבה הכל שטוח וחד-מימדי, בגוונים של שחור או לבן (או צהוב). אלא שהמציאות היא תמיד הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא מצטיירת בסדרות ובתוכניות ריאליטי, ואנחנו - אנשי חינוך והורים, עומדים חסרי אונים מול השטף הזה והשפעותיו, ומתקשים לעורר שיחה אמיתית ומעמיקה יותר עם ילדים ובני-נוער.
בניגוד גמור להשטחה הזו, בולטת במיוחד סידרת הספרים - "מדברים פילוסופיה", שהיא
לדעתי הטובה והמוצלחת ביותר מבין ספרי הפילוסופיה הקיימים לילדים בעברית. זוהי סדרת ספרים נפלאה, המעלה נושאים שמעסיקים ילדים, בני נוער ומבוגרים כאחד ומנוסחים כשאלות כמו: האם אתם שמחים לגדול? האם אנחנו יכולים לבחור מי אנחנו? האם תמיד צריך לציית להורים? אתם אוהבים להסתכל במראה? למה אנחנו רבים עם האנשים שאנו אוהבים? האם כולנו שווים זה לזה? מה טוב יותר, להיות לבד או להיות עם חברים?הסידרה אינה מנסה להעביר מסר כלשהו, היא אינה מטיפה ולא נותנת תשובות אלא דווקא מעוררת שאלות, ובכך היא מציגה את מורכבותם של מצבים ורגשות בחיים, בניגוד לאמצעי התקשורת או אפילו ספרים שמנסים לפשט, להציג באור חיובי, לתת פתרונות סגורים ומוחלטים. בסדרה זו, אם ישנו מסר חינוכי כלשהו, הרי שהוא - לחשוב, להתלבט, ללמוד מהניסיון, להיות קשובים לעצמנו ולאחרים, או בקיצור- לבחור בעצמנו, ומותר גם לבחור בכל פעם אחרת- בהתאם למצב.
הפורמט האסתטי והאיורים הצבעוניים בסגנון אנימציה וקומיקס, צובעים את הספרים בטון קליל והומוריסטי, בפשטות ובישירות, ומתאימים לטווח רחב של גילאים. הספר מציע לפעמים גם תשובות - שמעלות מצידן שאלות חדשות ולכל נושא יש סיכום של כל ההיבטים שהועלו המכיל נקודות נוספות למחשבה... והספר יכול גם לשמש השראה להפעלות שונות ולעורר ולעודד שיחה אישית בכל מיני נושאים.
הנה למשל, כמה קלישאות שנוטים להגיד לילדים: "צריך לספר הכל"; צריך לעזור לאחרים". והנה דוגמא לאופן שבו סדרת הספרים הזו מטפלת בנושאים הללו, מקיפה את כל ההיבטים שלהם, ועולה על נקודות בעייתיות וחשובות:
"האם צריך לעזור לאחרים?
כן, כי לא צריך להיות אנוכי.
כן, אבל...
האם אדם לא צריך לדאוג קודם לעצמו?
האם אנחנו יודעים תמיד איך לעזור?
האם אין יותר מדי אנשים שזקוקים לעזרה?
האם אנחנו כועסים כשלא מודים לנו על העזרה?
האם אנחנו רוצים תמיד שיעזרו לנו?"
לעיונכם: ראיון משעשע עם מחבר הסדרה הכנת הסקירה: יסמין אלעדמלחמה בקלישאות: מדברים פילוסופיה
כלי התקשורת מציגים לעתים קרובות מציאות שבה הכל שטוח וחד-מימדי, בגוונים של שחור או לבן (או צהוב). אלא שהמציאות היא תמיד הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא מצטיירת בסדרות ובתוכניות ריאליטי, ואנחנו - אנשי חינוך והורים, עומדים חסרי אונים מול השטף הזה והשפעותיו, ומתקשים לעורר שיחה אמיתית ומעמיקה יותר עם ילדים ובני-נוער.
בניגוד גמור להשטחה הזו, בולטת במיוחד סידרת הספרים - "מדברים פילוסופיה", שהיא
לדעתי הטובה והמוצלחת ביותר מבין ספרי הפילוסופיה הקיימים לילדים בעברית. זוהי סדרת ספרים נפלאה, המעלה נושאים שמעסיקים ילדים, בני נוער ומבוגרים כאחד ומנוסחים כשאלות כמו: האם אתם שמחים לגדול? האם אנחנו יכולים לבחור מי אנחנו? האם תמיד צריך לציית להורים? אתם אוהבים להסתכל במראה? למה אנחנו רבים עם האנשים שאנו אוהבים? האם כולנו שווים זה לזה? מה טוב יותר, להיות לבד או להיות עם חברים?הסידרה אינה מנסה להעביר מסר כלשהו, היא אינה מטיפה ולא נותנת תשובות אלא דווקא מעוררת שאלות, ובכך היא מציגה את מורכבותם של מצבים ורגשות בחיים, בניגוד לאמצעי התקשורת או אפילו ספרים שמנסים לפשט, להציג באור חיובי, לתת פתרונות סגורים ומוחלטים. בסדרה זו, אם ישנו מסר חינוכי כלשהו, הרי שהוא - לחשוב, להתלבט, ללמוד מהניסיון, להיות קשובים לעצמנו ולאחרים, או בקיצור- לבחור בעצמנו, ומותר גם לבחור בכל פעם אחרת- בהתאם למצב.
הפורמט האסתטי והאיורים הצבעוניים בסגנון אנימציה וקומיקס, צובעים את הספרים בטון קליל והומוריסטי, בפשטות ובישירות, ומתאימים לטווח רחב של גילאים. הספר מציע לפעמים גם תשובות - שמעלות מצידן שאלות חדשות ולכל נושא יש סיכום של כל ההיבטים שהועלו המכיל נקודות נוספות למחשבה... והספר יכול גם לשמש השראה להפעלות שונות ולעורר ולעודד שיחה אישית בכל מיני נושאים.
הנה למשל, כמה קלישאות שנוטים להגיד לילדים: "צריך לספר הכל"; צריך לעזור לאחרים". והנה דוגמא לאופן שבו סדרת הספרים הזו מטפלת בנושאים הללו, מקיפה את כל ההיבטים שלהם, ועולה על נקודות בעייתיות וחשובות:
"האם צריך לעזור לאחרים?
כן, כי לא צריך להיות אנוכי.
כן, אבל...
האם אדם לא צריך לדאוג קודם לעצמו?
האם אנחנו יודעים תמיד איך לעזור?
האם אין יותר מדי אנשים שזקוקים לעזרה?
האם אנחנו כועסים כשלא מודים לנו על העזרה?
האם אנחנו רוצים תמיד שיעזרו לנו?"
לעיונכם: ראיון משעשע עם מחבר הסדרה הכנת הסקירה: יסמין אלעדפרידה מחברתנו לעבודה, אסתי בריל ז"ל
אסתי בריל עבדה באוניברסיטת חיפה החל מ-25 באוקטובר 1966 עד ל- 30 בספטמבר 2009, סך הכל כ-43 שנה. אנו יודעים, כי הייתה העובדת הוותיקה ביותר באוניברסיטה.
אסתי החלה את עבודתה במזכירות ההרשמה של האוניברסיטה ובארכיון האוניברסיטה (האוניברסיטה שכנה אז ברחוב הביכורים בחיפה, מקום בו שוכן כיום המרחב החינוכי תיכון עירוני ה').
לאחר מכן, עם מעבר האוניברסיטה למתחם הנוכחי, עבדה כמזכירה במחלקה להשתלמויות מורים של בית הספר לחינוך (אז, בבניין הרב תכליתי - בזמנו הבניין היחיד באוניברסיטה), לאחר מכן כמזכירת החוג לחינוך (אז, במגדל אשכול) ,כמזכירה בספריה (בבניין הראשי) ולבסוף, מנהלת חשבונות וספרנית בספריה.
במהלך עבודתה, הייתה אסתי עדה לצמיחתה ולהתפתחותה של האוניברסיטה בכלל ולצמיחתה של הספריה בפרט. היא ראתה כיצד נבנים בניינים, צומחים חוגים ותוכניות לימוד חדשות, והכירה עובדים רבים.
לאסתי התארים האקדמיים הבאים:
•1. תואר ראשון מטעם אוניברסיטת חיפה בתולדות האמנות ובלימודים רב תחומיים.
•2. תואר מטעם מכללת רמת גן בהנהלת חשבונות סוג 1 ו-2.
•3. תעודת ספרן מוסמך מטעם אוניברסיטת חיפה.
אסתי נישאה ( 26 בדצמבר 1966) וילדה את שני ילדיה (1969, 1972) במשך שנות עבודתה.
כאמור, החלה אסתי את עבודתה באוניברסיטת חיפה בגיל שמונה עשרה.
היא התקבלה לעבודה באוניברסיטה לאחר שהופנתה בשנת 1966 על ידי לשכת התעסוקה לבניין האוניברסיטה ששכן אז, כאמור, ברחוב הביכורים בחיפה.
באותה תקופה היו עובדי האוניברסיטה עובדי עיריית חיפה. האוניברסיטה כללה אז כ-20 עובדים וכל חוגי הלימוד קובצו יחדיו במזכירות ההרשמה שם עבדה אסתי. נשיא האוניברסיטה דאז היה אליעזר רפאלי.
בנוסף לעבודתה במזכירות ההרשמה עבדה אסתי אז גם בארכיון האוניברסיטה שהיה מסופח למזכירות ההרשמה (עבדה משרה מלאה).
בשנות השבעים, עם העתקת מבנה האוניברסיטה למקומו כיום, עבדה אסתי ,כאמור, כמזכירה במחלקה להשתלמויות מורים של בית הספר לחינוך. במסגרת עבודתה זו זכתה לפגוש מורים, מנהלים ומפקחים של משרד החינוך שהגיעו להשתלם במסגרת עבודתם.
לאחר מכן, שימשה אסתי כמזכירת החוג לחינוך, שהיה בזמנו החוג הגדול ביותר באוניברסיטה וכלל שבעה מסלולים. היא ריכזה את החוג כולו, על כל מסלוליו, תחת הנהגתו של ראש החוג דאז, פרופסור אדיר כהן.
בשנות ה-80 חלתה אסתי והוחלט בוועדה רפואית כי עליה לעבוד רק חצי משרה.
מאחר ותפקידה הקודם, כמזכירת החוג לחינוך הצריך עבודה במשרה מלאה, פנה אגף כוח אדם למנהל הספריה דאז, פרופסור שמואל סבר. אסתי החלה לעבוד במזכירות הספריה לצד מזכירה נוספת ולצידה של ד"ר אתי הרמן, אז מנהלנית הספריה.
בתקופה זו החלה אסתי את לימודיה לתואר ראשון בחוגים: תולדות האמנות ולימודים רב תחומיים. את התואר סיימה בהצטיינות, בציון 93! כמו כן, למדה חטיבה מורחבת בלימודי ספרנות ואט אט גילתה את עולם הספרנות והמידענות ונמשכה לתחום זה. בנוסף, השתלמה במגוון השתלמויות שונות בנושאי עבודתה: קורס ללימוד ניסוח מכתבים מסחריים בשפה האנגלית, קורסים ביישומיי מחשב ועוד.
לאחר תפקידה כמזכירה בספריה, עברה אסתי בשנת 1998 לתפקיד של פקידת רכישה בשירותים הטכניים ועסקה בתחום הנהלת חשבונות תחת שרביטן של רחל וייצמן, ראש ענף שירותים טכניים וצילה הראל, ראש תחום לועזי, פיתוח אוסף, מתנות וחילופין.
בשנת 2001 סיימה אסתי את לימודיה בתוכנית לספרנות ומידענות באוניברסיטת חיפה בציון 94! בשנת 2003 למדה אסתי הנהלת חשבונות סוג 2 והנהלת חשבונות ממוחשבת בשלוחת מכללת רמת-גן בחיפה.בשנת 2004 פרסמה אסתי שלושה מאמרים בתחום הספרנות. מיולי 2005 שימשה כספרנית במחלקת השירותים הטכניים בספריה.
במהלך שנותיה הרבות של אסתי באוניברסיטה, היא יצרה קשרים מצוינים עם אנשי האוניברסיטה, קשרים שתרמו רבות למחלקה ולספריה כולה.
אסתי נהנתה מכל שנות עבודתה וראתה באוניברסיטה בית שני ומסלול התפתחות וקידום אישי. היא מימשה את עצמה ומאווייה בלימודים, ושמחה ,בכל הזדמנות, ללמוד דברים חדשים.
פרישתה של אסתי לפנסיה הייתה קשה עבורה ולכן ביקשה להתנדב בספריה במחלקת השירותים הטכניים.
היא המשיכה לפקוד את המחלקה, מידי יום, השכם בבוקר, בשעה שש וחצי, שמחה ומאושרת.בזמן האחרון, לאור הידרדרות קשה במחלתה, נבצר מאסתי להגיע לעבודה.
ב-21.1.2010, הלכה אסתי לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלתה.
יהא זכרה ברוך
הספד לחברתנו לעבודה, אסתי בריל ז"ל 21.1.2010
אסתי,
בצער רב וביגון עמוק קיבלנו הבוקר, חברייך לעבודה, את הבשורה על מותך.
קשה ובלתי אפשרי לחשוב על פרידה ממך.
רק אתמול חגגנו איתך את מסיבת הפרישה שהוכנה לכבודך.
היית מאושרת, גאה ביחד עם כל המשפחה הגדולה, משפחת האוניברסיטה ומשפחתך האישית. שיתפת אותנו ברגשותייך, סיפרת לנו עד כמה נהנית לעבוד באוניברסיטה בכלל ובפרט בספריה, שאותה כל כך אהבת ואהבה אותך בחזרה.
אסתי,
מעטים יודעים, שהיית העובדת הוותיקה ביותר באוניברסיטה.
התחלת את עבודתך בשנת 1966 ושימשת במספר תפקידים עד לפרישתך לפנסיה בשנת 2009. עבדת בימים, בהם האוניברסיטה שכנה ברחוב הביכורים בחיפה, במבנה שלימים הפך לתיכון עירוני ה'.
ממזכירת ההרשמה של האוניברסיטה, דרך עבודתך כמזכירה במחלקה להשתלמויות מורים בחוג לחינוך, כמזכירת החוג לחינוך, כמזכירת הספריה ולבסוף כמנהלת חשבונות וספרנית בספריה.
היית עדה לצמיחתה ולהתפתחותה של האוניברסיטה בכלל ולצמיחתה של הספריה בפרט.
לא בחלת בעבודה קשה בשילוב עם לימודים גבוהים וסיימת את לימודייך, תמיד בהצטיינות:
תואר ראשון בלימודי אומנות ולימודים רב תחומיים, תעודת ספרן מוסמך, עשרות קורסים והשתלמויות במגוון תפקידיך השונים באוניברסיטה וכתיבת מאמרים.
מדי יום הגעת לאוניברסיטה השכם בבוקר, לפני כולם, עם חיוך על הפנים, ישובה בפתחו של חדר השירותים הטכניים, מחייכת לכל הנכנסים.
היית דוגמא ומופת לאישה לוחמת, שנלחמה שלושים שנה בגבורה במחלה ארורה.
לימדת אותנו מהי מלחמה אמיתית, מלחמה של גיבורים.
גם כשהרגשת לא טוב והגוף כאב, היית מאושרת והחיוך לא נעלם ממך.
קיבלת את כולם בסבר פנים יפות, בסבלנות שאפיינה אותך, דאגת תמיד לכולנו שלא ייחסר שום דבר, צחקת איתנו והיית אופטימית ללא תקנה.
היית גאה במשפחתך: בבעלך ישראל, שתמיד היה לצדך ותמך בך, בילדייך יריב ולימור, בנכדייך ואחיותייך. אהבת אותם אהבת אמת, ועינייך קרנו מאושר כשדיברת עליהם.
אסתר, אסתי, אסתי'לה, אסתוש, כל כך הרבה שמות חיבה היו לך במחלקה האחרונה במסע חייך, מחלקת השירותיים הטכניים בספריה, המחלקה שכה אהבת והיית בה המאושרת בעולם, אליה המשכת להגיע מידי יום לאחר פרישתך, להתנדב.
והיום, היום אותה מחלקה, מחלקת השירותים הטכניים בספריה, מצדיעה לך על פועלך:
על היותך אישה נלחמת שלא וויתרה, ועל עבודתך המסורה בנאמנות שאין כדוגמתה.
אסתי יקרה,
בשבוע האחרון כשמצבך החמיר, השמיים התקדרו ואנו התקדרנו בשל מצבך.
השמיים בכו ואנו בכינו ובוכים ונמשיך לבכות על לכתך.
נוחי על משכבך בשלום
חברייך לעבודה
הספריה- אוניברסיטת חיפה
כתב והקריא: ערן גולדנברג
More...
פרידה מחברתנו לעבודה, אסתי בריל ז"ל
לרגל פרישתה לגמלאות של אסתי בריל ז"ל, ממחלקת השירותים הטכניים בספריה, ובמסגרת החגיגות שנערכו לכבודה, החלטתי להפתיע את אסתי במחווה צנועה, כתבה לבלוג הספריה, אשר מתארת את עבודתה באוניברסיטה, אותה החלה בגיל שמונה עשרה. קיוויתי שאסתי תזכה לקרוא סקירה זו בבלוג, אשר מתבססת על ראיונות שערכתי עימה, אולם אסתי לא זכתה לכך. במהלך העבודה על סקירה זו נפטרה אסתי לאחר מאבק ממושך במחלתה. תודתי לחומי רקם ולנעמי אלטמן על הסיוע בהכנת כתבה זו.(ערן גולדנברג)
אסתי בריל עבדה באוניברסיטת חיפה החל מ-25 באוקטובר 1966 עד ל- 30 בספטמבר 2009, סך הכל כ-43 שנה. אנו יודעים, כי הייתה העובדת הוותיקה ביותר באוניברסיטה.
אסתי החלה את עבודתה במזכירות ההרשמה של האוניברסיטה ובארכיון האוניברסיטה (האוניברסיטה שכנה אז ברחוב הביכורים בחיפה, מקום בו שוכן כיום המרחב החינוכי תיכון עירוני ה').
לאחר מכן, עם מעבר האוניברסיטה למתחם הנוכחי, עבדה כמזכירה במחלקה להשתלמויות מורים של בית הספר לחינוך (אז, בבניין הרב תכליתי - בזמנו הבניין היחיד באוניברסיטה), לאחר מכן כמזכירת החוג לחינוך (אז, במגדל אשכול) ,כמזכירה בספריה (בבניין הראשי) ולבסוף, מנהלת חשבונות וספרנית בספריה.
במהלך עבודתה, הייתה אסתי עדה לצמיחתה ולהתפתחותה של האוניברסיטה בכלל ולצמיחתה של הספריה בפרט. היא ראתה כיצד נבנים בניינים, צומחים חוגים ותוכניות לימוד חדשות, והכירה עובדים רבים.
לאסתי התארים האקדמיים הבאים:
•1. תואר ראשון מטעם אוניברסיטת חיפה בתולדות האמנות ובלימודים רב תחומיים.
•2. תואר מטעם מכללת רמת גן בהנהלת חשבונות סוג 1 ו-2.
•3. תעודת ספרן מוסמך מטעם אוניברסיטת חיפה.
אסתי נישאה ( 26 בדצמבר 1966) וילדה את שני ילדיה (1969, 1972) במשך שנות עבודתה.
כאמור, החלה אסתי את עבודתה באוניברסיטת חיפה בגיל שמונה עשרה.
היא התקבלה לעבודה באוניברסיטה לאחר שהופנתה בשנת 1966 על ידי לשכת התעסוקה לבניין האוניברסיטה ששכן אז, כאמור, ברחוב הביכורים בחיפה.
באותה תקופה היו עובדי האוניברסיטה עובדי עיריית חיפה. האוניברסיטה כללה אז כ-20 עובדים וכל חוגי הלימוד קובצו יחדיו במזכירות ההרשמה שם עבדה אסתי. נשיא האוניברסיטה דאז היה אליעזר רפאלי.
בנוסף לעבודתה במזכירות ההרשמה עבדה אסתי אז גם בארכיון האוניברסיטה שהיה מסופח למזכירות ההרשמה (עבדה משרה מלאה).
בשנות השבעים, עם העתקת מבנה האוניברסיטה למקומו כיום, עבדה אסתי ,כאמור, כמזכירה במחלקה להשתלמויות מורים של בית הספר לחינוך. במסגרת עבודתה זו זכתה לפגוש מורים, מנהלים ומפקחים של משרד החינוך שהגיעו להשתלם במסגרת עבודתם.
לאחר מכן, שימשה אסתי כמזכירת החוג לחינוך, שהיה בזמנו החוג הגדול ביותר באוניברסיטה וכלל שבעה מסלולים. היא ריכזה את החוג כולו, על כל מסלוליו, תחת הנהגתו של ראש החוג דאז, פרופסור אדיר כהן.
בשנות ה-80 חלתה אסתי והוחלט בוועדה רפואית כי עליה לעבוד רק חצי משרה.
מאחר ותפקידה הקודם, כמזכירת החוג לחינוך הצריך עבודה במשרה מלאה, פנה אגף כוח אדם למנהל הספריה דאז, פרופסור שמואל סבר. אסתי החלה לעבוד במזכירות הספריה לצד מזכירה נוספת ולצידה של ד"ר אתי הרמן, אז מנהלנית הספריה.
בתקופה זו החלה אסתי את לימודיה לתואר ראשון בחוגים: תולדות האמנות ולימודים רב תחומיים. את התואר סיימה בהצטיינות, בציון 93! כמו כן, למדה חטיבה מורחבת בלימודי ספרנות ואט אט גילתה את עולם הספרנות והמידענות ונמשכה לתחום זה. בנוסף, השתלמה במגוון השתלמויות שונות בנושאי עבודתה: קורס ללימוד ניסוח מכתבים מסחריים בשפה האנגלית, קורסים ביישומיי מחשב ועוד.
לאחר תפקידה כמזכירה בספריה, עברה אסתי בשנת 1998 לתפקיד של פקידת רכישה בשירותים הטכניים ועסקה בתחום הנהלת חשבונות תחת שרביטן של רחל וייצמן, ראש ענף שירותים טכניים וצילה הראל, ראש תחום לועזי, פיתוח אוסף, מתנות וחילופין.
בשנת 2001 סיימה אסתי את לימודיה בתוכנית לספרנות ומידענות באוניברסיטת חיפה בציון 94! בשנת 2003 למדה אסתי הנהלת חשבונות סוג 2 והנהלת חשבונות ממוחשבת בשלוחת מכללת רמת-גן בחיפה.בשנת 2004 פרסמה אסתי שלושה מאמרים בתחום הספרנות. מיולי 2005 שימשה כספרנית במחלקת השירותים הטכניים בספריה.
במהלך שנותיה הרבות של אסתי באוניברסיטה, היא יצרה קשרים מצוינים עם אנשי האוניברסיטה, קשרים שתרמו רבות למחלקה ולספריה כולה.
אסתי נהנתה מכל שנות עבודתה וראתה באוניברסיטה בית שני ומסלול התפתחות וקידום אישי. היא מימשה את עצמה ומאווייה בלימודים, ושמחה ,בכל הזדמנות, ללמוד דברים חדשים.
פרישתה של אסתי לפנסיה הייתה קשה עבורה ולכן ביקשה להתנדב בספריה במחלקת השירותים הטכניים.
היא המשיכה לפקוד את המחלקה, מידי יום, השכם בבוקר, בשעה שש וחצי, שמחה ומאושרת.בזמן האחרון, לאור הידרדרות קשה במחלתה, נבצר מאסתי להגיע לעבודה.
ב-21.1.2010, הלכה אסתי לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלתה.
יהא זכרה ברוך
הספד לחברתנו לעבודה, אסתי בריל ז"ל 21.1.2010
אסתי,
בצער רב וביגון עמוק קיבלנו הבוקר, חברייך לעבודה, את הבשורה על מותך.
קשה ובלתי אפשרי לחשוב על פרידה ממך.
רק אתמול חגגנו איתך את מסיבת הפרישה שהוכנה לכבודך.
היית מאושרת, גאה ביחד עם כל המשפחה הגדולה, משפחת האוניברסיטה ומשפחתך האישית. שיתפת אותנו ברגשותייך, סיפרת לנו עד כמה נהנית לעבוד באוניברסיטה בכלל ובפרט בספריה, שאותה כל כך אהבת ואהבה אותך בחזרה.
אסתי,
מעטים יודעים, שהיית העובדת הוותיקה ביותר באוניברסיטה.
התחלת את עבודתך בשנת 1966 ושימשת במספר תפקידים עד לפרישתך לפנסיה בשנת 2009. עבדת בימים, בהם האוניברסיטה שכנה ברחוב הביכורים בחיפה, במבנה שלימים הפך לתיכון עירוני ה'.
ממזכירת ההרשמה של האוניברסיטה, דרך עבודתך כמזכירה במחלקה להשתלמויות מורים בחוג לחינוך, כמזכירת החוג לחינוך, כמזכירת הספריה ולבסוף כמנהלת חשבונות וספרנית בספריה.
היית עדה לצמיחתה ולהתפתחותה של האוניברסיטה בכלל ולצמיחתה של הספריה בפרט.
לא בחלת בעבודה קשה בשילוב עם לימודים גבוהים וסיימת את לימודייך, תמיד בהצטיינות:
תואר ראשון בלימודי אומנות ולימודים רב תחומיים, תעודת ספרן מוסמך, עשרות קורסים והשתלמויות במגוון תפקידיך השונים באוניברסיטה וכתיבת מאמרים.
מדי יום הגעת לאוניברסיטה השכם בבוקר, לפני כולם, עם חיוך על הפנים, ישובה בפתחו של חדר השירותים הטכניים, מחייכת לכל הנכנסים.
היית דוגמא ומופת לאישה לוחמת, שנלחמה שלושים שנה בגבורה במחלה ארורה.
לימדת אותנו מהי מלחמה אמיתית, מלחמה של גיבורים.
גם כשהרגשת לא טוב והגוף כאב, היית מאושרת והחיוך לא נעלם ממך.
קיבלת את כולם בסבר פנים יפות, בסבלנות שאפיינה אותך, דאגת תמיד לכולנו שלא ייחסר שום דבר, צחקת איתנו והיית אופטימית ללא תקנה.
היית גאה במשפחתך: בבעלך ישראל, שתמיד היה לצדך ותמך בך, בילדייך יריב ולימור, בנכדייך ואחיותייך. אהבת אותם אהבת אמת, ועינייך קרנו מאושר כשדיברת עליהם.
אסתר, אסתי, אסתי'לה, אסתוש, כל כך הרבה שמות חיבה היו לך במחלקה האחרונה במסע חייך, מחלקת השירותיים הטכניים בספריה, המחלקה שכה אהבת והיית בה המאושרת בעולם, אליה המשכת להגיע מידי יום לאחר פרישתך, להתנדב.
והיום, היום אותה מחלקה, מחלקת השירותים הטכניים בספריה, מצדיעה לך על פועלך:
על היותך אישה נלחמת שלא וויתרה, ועל עבודתך המסורה בנאמנות שאין כדוגמתה.
אסתי יקרה,
בשבוע האחרון כשמצבך החמיר, השמיים התקדרו ואנו התקדרנו בשל מצבך.
השמיים בכו ואנו בכינו ובוכים ונמשיך לבכות על לכתך.
נוחי על משכבך בשלום
חברייך לעבודה
הספריה- אוניברסיטת חיפה
כתב והקריא: ערן גולדנברג
תיירת בעירי - פרק י"ב: רחוב חורב, בתים: 7,9,11. אמירה קהת
מר יוסף הסל הוא בעל הבית והאדונים משה קוייפר ושמואל יעקובי נרשמו כדיירים בבית. מר יוסף הסל לא גר עדיין בבית זה בשנת 1936, אלא מתפרנס מהשכרתו.
משה גנאוור קויפר וחנה רוזנפלד ילידי תחילת המאה ה-20, עלו שניהם מגרמניה, אבל מוצאם היה מפולין. הם נישאו בהמבורג ועלו ארצה בשנת 1933 עם בנם יונה, יליד 1929 ובתם רותי, ילידת 1932. בתם הצעירה מרים ילידת 1934 היא צברית, שנולדה בבית חולים עזרא והתחילה את חייה בשכונת אחוזה. תחילה גרו במחנה העולים בתל-מאנה, סיפר לי בנם, ואחרי כשנה עברו לרחוב חורב 11. באותה תקופה בדירה התחתונה בה גרו היו שני חדרים ומרפסת אחת עגולה פתוחה ולידה מרפסת פתוחה אחרת, שהשקיפה על בית ארטן הסמוך (מס' 13). משה עבד בחברת החשמל וחנה עבדה בבית העולים שברחוב חורב 2 כאם בית. בשנת 1962 עם פטירתו של משה עזבה חנה את הבית.
רחוב חורב 11, 2008
בקומה העליונה גרה משפחת יעקובי. פרידה יעקובי ילידת המאה ה-19 הייתה נשואה למקס צורן, ומנישואים אלו נולד בנם רודי צורן.
מקס נפטר מ"אינפלואנזה", היא השפעת הספרדית, במלחמת העולם הראשונה ופרידה נישאה לשמואל-זיגפריד יעקובי מגרמניה, שהיה לו מפעל לסיגרים בגרמניה אך הוא חלם על פתיחת מפעל בארץ. בשנת 1933, בעקבות עליית היטלר לשלטון, ארז שמואל זיגפריד טבק גולמי וכלי עבודה פשוטים והוא ופרידה אשתו עלו ארצה. תחילה גרו בהדר, ואחר כך עלו לאחוזה ה"ריקה". "היקה המשוגע עולה לאחוזה", אמרו עליו ידידיו. שמואל התחיל לייצר סיגרים ברחוב חורב 11, אך מאוחר יותר הוא פתח מפעל לסיגרים ברחוב מאפו 4 יחד עם בניו: שלמה, ישראל, יעקב ורודי. כאשר גר בחורב 11, יעקובי העסיק גם את קלמן מילר, שפתח מאוחר יותר חנות מכולת באחוזה (ראו פרק י').
משפחת הסל עברה לגור בביתה רק אחרי שמשפחת יעקובי יצאה מכאן. יוסף הסל נטע עצי פרי בגינה שמאחורי הבית, וכמה מהעצים שורדים גם בשנת 2009, אלא שעצים אלו נבלעים בצמחיה הפראית הבלתי מטופחת שבמגרש האחורי של הבית. מר הסל בנה גם את שביל האבנים שמפריד בין בית מס' 11 לבית מס' 9. לאורך השביל נטע ברושים, שעומדים שם זקופים גם בשנת 2009.
כביש חורב שהתרחב נגס בגינה של הבית והחורשה הקטנה נעלמה בהדרגה. בגלל מיקומו הנוח של הבית ברחוב חורב, הדירות התחלפו בחנויות, שתכולתן ושמותיהן השתנו תדיר. בשנת 2007 נפתח גן ילדים בקומה העליונה, וזו עברה שיפוץ, ובקומה התחתונה נפתחה חנות לבגדי כלות. בשנת 2008 התרוקן הבית, חזיתו שימשה לתליית כרזות של בחירות, והבית עומד היום מוזנח ויש להניח שהוא צפוי להריסה לאחר מכירתו.
בית מספר 9 ברחוב חורב הוא בית בעל סגנון בניה יוצא דופן באחוזה, ותכנונו נעשה על ידי האדריכל הנס סובלזון. הבית נבנה על-ידי הקבלן אבוטבול בשנת 1944, וחלק מהדירות היו בבעלותו עד שמכר אותן. זוהי שורה של שבעה קוטג'ים בני שתי קומות, בסגנון בריטי, ולהם גינות המגיעות עד לבית הסמוך במספר 7. הבית מפנה את צדו הצר לרחוב, כך שלדיירי הקוטג'ים יש גינות גדולות ופרטיות. בחזיתו הייתה חורשת אורנים קטנה, שנעלמה עם התרחב הכביש ברחוב חורב.
הקוטג'ים בחורב 9 מבט מהאוויר,1946 משמאל בית מספר 9, חזית מערבית, 2008
עצים מקיפים את הבית מכל עבר הגינות הפרטיות מוסתרות מעיני האנשים.
לבתים כניסות פרטיות עם דלתות מקושתות ולחלונות המקושתים אדניות חיצוניות בנויות עם פרזול, שבאורח נס שורדים כולם ומזכירים זמנים טובים יותר של בית זה. הדיירים הראשונים של הבית היו שמואל וברטה לנדאו, זיגפריד הולץ, מקס אבוטבול, אברהם שוישה, לינה, דסה ציון ומשה טורס, ישראל יפה, ואחרים. הדיירים התחלפו עם השנים, ושניים מהם מתגוררים עדיין בבתי אבות סמוכים ברחוב סיני.
חורב 9 דלת מקורית חלונות עם אדנית ופיתוח ברזל מעקה מדרגות פנימי לקומה ב
המבנה ברחוב חורב 7 שימש כסניף החיפאי של הליגה למלחמה בשחפת. סניף זה נוסד בשנת 1928 והליגה עסקה בייעוץ רפואי, תרופות ועזרה כספית לנזקקים.
כעבור שנתיים, בשנת 1930 נפתח בעיר הכרמל, ברחוב חורב 7, מוסד לילדים יחיד במינו "תמנעה" - או "פרוונטוריום" בלע"ז (prevenatorium) בו אושפזו ילדים שהיה אצלם חשד לשחפת או שבאו ממשפחות נגועות במחלה זו.
שמו של המוסד מעיד על כך שהייתה כאן כוונה למנוע את השחפת מלהתפשט בציבור הרחב. במבנה היו בעת הפתיחה עשר מיטות בלבד, אך במשך השנים מספרן גדל והגיע לכמה עשרות. את הבניין תרמו האדון ה. מוריץ והגב' וואכטל מרומניה.
ד"ר זאב ויינשל ניהל את הפעילות האנטי-שחפתית במוסד בהתנדבות. ב-1942 היו רשומים במרפאה של הליגה כ-250 חולים, שלמעלה ממחציתם סבלו משחפת.
לפי כתבה קטנה שהתפרסמה ב"פלסטיין פוסט" בשנת 1947 עבר המבנה הרחבה ושיפוץ והכיל מיטות לכ-35-40 ילדים, חדר לימוד ומשחקים, חדר אוכל, מטבח מודרני וחדרים לרופאים ולאחיות. מצוין בכתבה ש"הילדים יילקחו לצילומי רנטגן לקליניקה בהדר, שאין כסף למכבסה ושיש לדאוג לגנן, כדי לשמור על סביבה יפה". בשנת 1949 הורחב המבנה, התווספה לו עוד קומה, ונערך טקס בהשתתפות ראש העיר דאז. הדבר אפשר להגדיל את מספר המטות מ-35 ל-56. יותר מעשרים מהילדים היו בני עולים, בהם אחוז חולי השחפת היה גבוה. בשנות החמישים הפסיק המבנה לשמש את הליגה למלחמה בשחפת. המבנה שימש כבית ספר ובקיץ היו כאן קייטנות לילדים משותקים. לעירייה היו כאן מוסדות שונים, בין השאר מרפאת שיניים.
רחוב חורב 7 - מבט מרחוב חורב גינת הבית ברחוב חורב 9 - ברקע "תמנעה"
בשנת 2009 נמצאים במבנה ובמבנים סמוכים לידו גני ילדים וגם מוסדות קהילתיים שונים. השחפת מוגרה זה מכבר וסיפורה של "תמנעה" נשכח מלב כל.
מקורות:
שיחות בשנים 2005-2008 עם דיירי אחוזה הותיקים: בני משפחת הסל, פרופ' גבי צורן, יונה גנאוור, דיירים שגרים וגרו ברחוב חורב 9. ראיונות עם פרידה יעקובי בחוברת "בתים מספרים על אחוזה" הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה", שיחה עם גב' רות יעקובי.
רשימות בעלי בתים באחוזה מארכיוני העיר חיפה והעמותה לתולדות חיפה..
מודעות מתוך ה"פלסטיין פוסט" באתר של אוניברסיטת תל-אביב
קטע התמונה בצבעי שחור לבן משנת 1946 - מתוך ספרו של יוסי בן-ארצי "להפוך מדבר לכרמל". המקור נמצא באוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית .
התמונות הצבעוניות צולמו על ידי
תיירת בעירי - פרק י"ב: רחוב חורב, בתים: 7,9,11. אמירה קהת
מר יוסף הסל הוא בעל הבית והאדונים משה קוייפר ושמואל יעקובי נרשמו כדיירים בבית. מר יוסף הסל לא גר עדיין בבית זה בשנת 1936, אלא מתפרנס מהשכרתו.
משה גנאוור קויפר וחנה רוזנפלד ילידי תחילת המאה ה-20, עלו שניהם מגרמניה, אבל מוצאם היה מפולין. הם נישאו בהמבורג ועלו ארצה בשנת 1933 עם בנם יונה, יליד 1929 ובתם רותי, ילידת 1932. בתם הצעירה מרים ילידת 1934 היא צברית, שנולדה בבית חולים עזרא והתחילה את חייה בשכונת אחוזה. תחילה גרו במחנה העולים בתל-מאנה, סיפר לי בנם, ואחרי כשנה עברו לרחוב חורב 11. באותה תקופה בדירה התחתונה בה גרו היו שני חדרים ומרפסת אחת עגולה פתוחה ולידה מרפסת פתוחה אחרת, שהשקיפה על בית ארטן הסמוך (מס' 13). משה עבד בחברת החשמל וחנה עבדה בבית העולים שברחוב חורב 2 כאם בית. בשנת 1962 עם פטירתו של משה עזבה חנה את הבית.
רחוב חורב 11, 2008
בקומה העליונה גרה משפחת יעקובי. פרידה יעקובי ילידת המאה ה-19 הייתה נשואה למקס צורן, ומנישואים אלו נולד בנם רודי צורן.
מקס נפטר מ"אינפלואנזה", היא השפעת הספרדית, במלחמת העולם הראשונה ופרידה נישאה לשמואל-זיגפריד יעקובי מגרמניה, שהיה לו מפעל לסיגרים בגרמניה אך הוא חלם על פתיחת מפעל בארץ. בשנת 1933, בעקבות עליית היטלר לשלטון, ארז שמואל זיגפריד טבק גולמי וכלי עבודה פשוטים והוא ופרידה אשתו עלו ארצה. תחילה גרו בהדר, ואחר כך עלו לאחוזה ה"ריקה". "היקה המשוגע עולה לאחוזה", אמרו עליו ידידיו. שמואל התחיל לייצר סיגרים ברחוב חורב 11, אך מאוחר יותר הוא פתח מפעל לסיגרים ברחוב מאפו 4 יחד עם בניו: שלמה, ישראל, יעקב ורודי. כאשר גר בחורב 11, יעקובי העסיק גם את קלמן מילר, שפתח מאוחר יותר חנות מכולת באחוזה (ראו פרק י').
משפחת הסל עברה לגור בביתה רק אחרי שמשפחת יעקובי יצאה מכאן. יוסף הסל נטע עצי פרי בגינה שמאחורי הבית, וכמה מהעצים שורדים גם בשנת 2009, אלא שעצים אלו נבלעים בצמחיה הפראית הבלתי מטופחת שבמגרש האחורי של הבית. מר הסל בנה גם את שביל האבנים שמפריד בין בית מס' 11 לבית מס' 9. לאורך השביל נטע ברושים, שעומדים שם זקופים גם בשנת 2009.
כביש חורב שהתרחב נגס בגינה של הבית והחורשה הקטנה נעלמה בהדרגה. בגלל מיקומו הנוח של הבית ברחוב חורב, הדירות התחלפו בחנויות, שתכולתן ושמותיהן השתנו תדיר. בשנת 2007 נפתח גן ילדים בקומה העליונה, וזו עברה שיפוץ, ובקומה התחתונה נפתחה חנות לבגדי כלות. בשנת 2008 התרוקן הבית, חזיתו שימשה לתליית כרזות של בחירות, והבית עומד היום מוזנח ויש להניח שהוא צפוי להריסה לאחר מכירתו.
בית מספר 9 ברחוב חורב הוא בית בעל סגנון בניה יוצא דופן באחוזה, ותכנונו נעשה על ידי האדריכל הנס סובלזון. הבית נבנה על-ידי הקבלן אבוטבול בשנת 1944, וחלק מהדירות היו בבעלותו עד שמכר אותן. זוהי שורה של שבעה קוטג'ים בני שתי קומות, בסגנון בריטי, ולהם גינות המגיעות עד לבית הסמוך במספר 7. הבית מפנה את צדו הצר לרחוב, כך שלדיירי הקוטג'ים יש גינות גדולות ופרטיות. בחזיתו הייתה חורשת אורנים קטנה, שנעלמה עם התרחב הכביש ברחוב חורב.
הקוטג'ים בחורב 9 מבט מהאוויר,1946 משמאל בית מספר 9, חזית מערבית, 2008
עצים מקיפים את הבית מכל עבר הגינות הפרטיות מוסתרות מעיני האנשים.
לבתים כניסות פרטיות עם דלתות מקושתות ולחלונות המקושתים אדניות חיצוניות בנויות עם פרזול, שבאורח נס שורדים כולם ומזכירים זמנים טובים יותר של בית זה. הדיירים הראשונים של הבית היו שמואל וברטה לנדאו, זיגפריד הולץ, מקס אבוטבול, אברהם שוישה, לינה, דסה ציון ומשה טורס, ישראל יפה, ואחרים. הדיירים התחלפו עם השנים, ושניים מהם מתגוררים עדיין בבתי אבות סמוכים ברחוב סיני.
חורב 9 דלת מקורית חלונות עם אדנית ופיתוח ברזל מעקה מדרגות פנימי לקומה ב
המבנה ברחוב חורב 7 שימש כסניף החיפאי של הליגה למלחמה בשחפת. סניף זה נוסד בשנת 1928 והליגה עסקה בייעוץ רפואי, תרופות ועזרה כספית לנזקקים.
כעבור שנתיים, בשנת 1930 נפתח בעיר הכרמל, ברחוב חורב 7, מוסד לילדים יחיד במינו "תמנעה" - או "פרוונטוריום" בלע"ז (prevenatorium) בו אושפזו ילדים שהיה אצלם חשד לשחפת או שבאו ממשפחות נגועות במחלה זו.
שמו של המוסד מעיד על כך שהייתה כאן כוונה למנוע את השחפת מלהתפשט בציבור הרחב. במבנה היו בעת הפתיחה עשר מיטות בלבד, אך במשך השנים מספרן גדל והגיע לכמה עשרות. את הבניין תרמו האדון ה. מוריץ והגב' וואכטל מרומניה.
ד"ר זאב ויינשל ניהל את הפעילות האנטי-שחפתית במוסד בהתנדבות. ב-1942 היו רשומים במרפאה של הליגה כ-250 חולים, שלמעלה ממחציתם סבלו משחפת.
לפי כתבה קטנה שהתפרסמה ב"פלסטיין פוסט" בשנת 1947 עבר המבנה הרחבה ושיפוץ והכיל מיטות לכ-35-40 ילדים, חדר לימוד ומשחקים, חדר אוכל, מטבח מודרני וחדרים לרופאים ולאחיות. מצוין בכתבה ש"הילדים יילקחו לצילומי רנטגן לקליניקה בהדר, שאין כסף למכבסה ושיש לדאוג לגנן, כדי לשמור על סביבה יפה". בשנת 1949 הורחב המבנה, התווספה לו עוד קומה, ונערך טקס בהשתתפות ראש העיר דאז. הדבר אפשר להגדיל את מספר המטות מ-35 ל-56. יותר מעשרים מהילדים היו בני עולים, בהם אחוז חולי השחפת היה גבוה. בשנות החמישים הפסיק המבנה לשמש את הליגה למלחמה בשחפת. המבנה שימש כבית ספר ובקיץ היו כאן קייטנות לילדים משותקים. לעירייה היו כאן מוסדות שונים, בין השאר מרפאת שיניים.
רחוב חורב 7 - מבט מרחוב חורב גינת הבית ברחוב חורב 9 - ברקע "תמנעה"
בשנת 2009 נמצאים במבנה ובמבנים סמוכים לידו גני ילדים וגם מוסדות קהילתיים שונים. השחפת מוגרה זה מכבר וסיפורה של "תמנעה" נשכח מלב כל.
מקורות:
שיחות בשנים 2005-2008 עם דיירי אחוזה הותיקים: בני משפחת הסל, פרופ' גבי צורן, יונה גנאוור, דיירים שגרים וגרו ברחוב חורב 9. ראיונות עם פרידה יעקובי בחוברת "בתים מספרים על אחוזה" הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה", שיחה עם גב' רות יעקובי.
רשימות בעלי בתים באחוזה מארכיוני העיר חיפה והעמותה לתולדות חיפה..
מודעות מתוך ה"פלסטיין פוסט" באתר של אוניברסיטת תל-אביב
קטע התמונה בצבעי שחור לבן משנת 1946 - מתוך ספרו של יוסי בן-ארצי "להפוך מדבר לכרמל". המקור נמצא באוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית .
התמונות הצבעוניות צולמו על ידי
הולך ופוחת הטקסט...
ואני מתרשמת כי זוהי תופעה: כמות הטקסט שבספרי ילדים מאויירים הולכת ופוחתת עם השנים.
קחו לדוגמא את ספרו הנפלא של אפרים סידון "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" משנת 1987,
שהיה מאוד פופולארי בשנות התשעים - עמודים מסויימים כוללים עד 30 שורות טקסט מחורז, ונראה לי כי בגלל אורך הטקסט לא קל יהיה להקריא אותו לילדים כיום. ואף בספרים המיועדים לגילאים צעירים יותר כמו, לדוגמא, ספריה של מרים רות מתחילת שנות התשעים: "איפה נבות" (ספרית פועלים), ו"שון לא רוצה לישון" (ספרית מסדה), הטקסט מאוד דומיננטי, בכל עמוד יש למעלה מחמש שורות, ובעמודים מסויימים הוא אף מגיע ל-13 שורות.
קחו לעומת זאת, ספרי ילדים מאויירים עכשוויים, מתורגמים או מקור - ברבים מהם מופיעה שורה או שתיים בעמוד, ויש גם כאלה שבהם מילה או שתיים בלבד מלוות את האיור הפרוס על-פני שני העמודים.
התופעה כלל אינה מפליאה אותי, שכן היא משקפת את התקופה. הקשב של הילדים, כמו גם של המבוגרים, הולך ומתקצר. בדיוק כפי שאנחנו נוטים היום להציג רעיונות בנקודות קצרות במצגות פאוארפוינט, לקרוא הודעות קצרות בפייסבוק או לסמס במקום לשלוח מכתב, כך כנראה גם הילדים מעדיפים כיום קיצור במסרים. בנוסף, הם רגילים מאוד למסרים ויזואליים, כמו בטלויזיה או במחשב, וכנראה לומדים מהתמונה, העשירה כיום במסרים, לפחות כמו מהטקסט. ייתכן שגם ההורים, המספרים לגילאים אלה, מעדיפים את הטקסט הקצר יותר - מטעמי זמן ו"כוחות", ושוב - הסבלנות שלהם עצמם, בזמן ההקראה שהיא לרוב בסופו של היום. גם את עצמי אני זוכרת מתייגעת על הקראת "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" לפני השינה לילדי, כשתחינתי הקבועה היתה: "אולי נפסיק עכשיו, ונמשיך מחר?"...
האם התופעה בהכרח שלילית כפי שניתן לחשוב? נכון, נראה שהטקסט הופך למשמעותי פחות בספרים לגיל הרך. ואני תוהה, למשל, איך עוברים מהמסרים הקצרים האלו לקריאת ספרים שבהם יש טקסט בלבד, בשלב מאוחר יותר?
יחד עם זאת אני מוצאת שלפעמים הטקסט הקצר של היום הוא הרבה יותר קולע, וגם מתוחכם ושנון. והילדים לומדים כבר מגיל צעיר להיעזר בתמונה ולפרש אותה, דבר שגם לו יש חשיבות.
אשמח לשמוע - האם גם אתם התרשמתם בכיוון הזה? ואם כן, מה דעתכם על כך?
הכנת הסקירה: תמי צוק