הספריה מסייעת בבניית פורטל האוניברסיטה. דצמבר 2010
ועדת ההיגוי הכינה סקיצה לפורטל והספריה, בהמשך לנסיונה בפעילות " צוות הערכה" בדקה את צרכי משתמשי הפורטל לפני גיבוש התכנים, עיצוב ויישום הפורטל.
הנבדקים אותרו לאחר קול קורא שנשלח לכל קהילת האוניברסיטה. נענו כ- 30 מתנדבים חברי סגל מנהלי ואקדמי. הוחלט לזמן את כל המתנדבים ולקיים שני מפגשים, כאשר כל קבוצה תכיל נציגי סגל אקדמי וסגל מנהלי.
למשתתפים נשלחו מראש סקיצה של מבנה הפורטל והרציונל שמנחה את הצוות המוביל, וכן את
השאלות הבאות:
1. אלו תכנים יגרמו לך להכנס לפורטל?
2. אלו מהתכנים הקיימים חשוב יותר בעיניך?
3. מה היית מוסיף לפורטל?
4. מה היית גורע מהפורטל?
5. דיון פתוח: מה דעתך על הפורטל?
התקיימו שני מפגשים ב- 07.12.2010, 14.12.2010, בני שעתיים כל אחד. בסך הכל נכחו כ-19 משתתפים (במפגש הראשון 12 ובמפגש השני 7).
קבוצות המיקוד התנהלו בשיטת Nominal Group Technique בשיטה זו על כל משתתף להביע דעתו בתורו על שאלה הנשאלת ע"י המנחים. נערכים מספר סבבים עד שכל המשתתפים סיימו להביע דעתם; כך נוצרת רשימה של תשובות. בסוף כל שאלה נדרש כל משתתף להצביע על שלוש האופציות החשובות ביותר מהרשימה, לדעתו. יתרון שיטה זו היא בכך שכל משתתף חייב לקחת חלק פעיל בתהליך.המפגשים אורגנו ע"י דבורה בן דרור ונציגי אגף ממ"מ - מובילי פרויקט הפורטל. את המפגשים הנחו מטעם הספריה: ד"ר לין פורת, ריקי גרינברג ונעמי גרידינגר.כל מפגש תועד במצלמת וידיאו לצורך ניתוח ואימות התוצאות. כמו כן, תשובות המשתתפים נרשמו על לוח בחדר והוקלדו לקובץ אקסל במחשב.
תשובות המשתתפים הוצגו על הלוח בחדר והוקלדו למחשב
ההצעות שזכו לדרוג הגבוה ביותר הן:
· כניסה ישירה למערכות וטפסי הארגון
· צורך בהתאמה אישית
· מערכת מהירה, דינמית, עדכנית, נוחה לשימוש
· שולחן העבודה שלי - היבטים כלליים ומקצועיים
· אבחנה ברורה בין חברתי למקצועי
· הסתרה של כל הפונקציות החברתיות -ניתן לאחדן בקישור אחד בלבד
· ספר טלפוני ארגוני - בעלי תפקידים ותמונות
· לוח אירועים כללי
· "חשבון שלי" בכל מערכות הארגון (כמו תקציבי מחקר, משכורת, נוכחות, היילרן, חשבון סלולארי ועוד..)
אחריהן דורגו ההצעות הבאות:
· שקיפות לסטטוס משימות
· צ'ט אונליין
· מבזקים / הודעות
· סטטוס פרויקטים באוניברסיטה
· שיווק פנימי של יחידות באוניברסיטה
· חידושים אקדמיים
· תקציבי מחקר
· חיפוש יעיל
· לוחות זמנים ארוכי טווח לרוחב הארגון (ברמה ארגונית, פקולטטית ואישית - יידוע על כנסים, אירועים, פעילויות ועומסים)
בדיון הפתוח הועלו דעות ורעיונות מגוונים בנושא הפורטל. בחרנו לציין כאן כמה מהרעיונות שעלו ועוררו עניין בקבוצות: חיזוק התקשורת הרוחבית והזהות הארגונית, אפשרות התאמה לפי שיוך סגלים, מחשוב טפסי הארגון והפשטת המונחים והז'רגון המקצועי בתוכם, מבדקי שימוש תקופתיים בפורטל, הצגת נתוני השימוש ושינויים בהתאם
ושקיפות דיוני ההנהלה.
הכנת הסקירה: ד"ר לין פורת, נעמי גרידינגר וריקי גרינברג
תיירת בעירי - פרק כ"ד בית משפחת מוסקוביץ שדרות סיני 20 - הצריף האחרון באחוזה. אמירה קהת
לפני שנים, במסגרת סיור בשכונת אחוזה, הגעתי עם קבוצה לשדרות סיני 20 על מנת לראות את הצריף הראשון שהוקם באחוזה. "כאן, באחד הצריפים הראשונים באחוזה", סופר לנו, "היה גן ילדים". כיום, בשנת 2010, צריף זה אינו קיים עוד. מה סיפורם של הבית והצריף?
בית משפחת מוסקוביץ בשנת 1946. בירכתי המגרש נראה צריף.
ליזט-לאה מוסקוביץ-ארז, ילידת 1913, מספרת בזיכרונותיה:
"הגעתי ארצה עם הורי, חיה קרולינה ושימעון-סימון מוסקוביץ בשנת 1925 מרומניה, בהיותי בת 12.... משפחתי התגלגלה מרוסיה לפולין ולרומניה. עוד ברומניה קנו הורי שני דונם אדמה באחוזה ושילמו חמש לירות אנגליות לדונם. סופר לנו שבארץ לעץ מחיר יקר, ואבי החליט לקנות צריף ברומניה ולהביאו ארצה. המבצע החל בבניית הצריף בחצר ביתנו ברומניה, בסימון הקרשים והמשיך בהעלאתם לאונייה. הצריף הובא ארצה, ומהנמל, בעזרת סוסים ועגלה, העברנו אותו לכאן, למגרש שרכשנו באחוזה. על הצריף, שהיה עשוי מעץ, הוספנו אחר-כך טיח וגרנו כאן שנים רבות. המקום נראה הררי, ובו עצים בודדים שגדלו בין הסלעים. הגברים עבדו בסלילת כבישים, בנטיעות ובעבודות פיתוח אחרות. גם הילדים נרתמו בזמנם החופשי לעזור בעבודות. הם סייעו בנטיעות, בגריסת הסלעים לחצץ לבנייה ולסלילת כבישים. היינו יושבים עם פטיש ואזמל ושוברים את הסלעים הגדולים לחצץ. רצינו לקחת חלק בכל דבר".
את הצריף בנו בחלק האחורי של המגרש וגרו בו, ולכשנבנה הבית, עברה המשפחה לגור בחזית המגרש.
הצריף של משפחת מוסקוביץ, בני משפחה ושכנים, 1926
"הייתי בת יחידה להורי ובעצם שימשתי כמנהלת הבית: עשיתי כביסה, בישול וכו'. אמי עסקה בתפירה ואבי עסק בעבודות נגרות בבית מלאכה שפתח ליד הצריף. היו אז באחוזה רק 10 משפחות ועוד כ-15 פועלים שבנו כמה בתים וסללו כבישים". עזרא, בנה של ליזט, סיפר לי, שאמו הייתה בת למשפחה אמידה ואיש לא הבין בסביבתה מדוע החליטה לעלות ארצה.
"שנים רבות לא היו לא מים ולא מקרר לא היה חשמל. למאור השתמשנו בנרות ובמנורות נפט.. . בור סופג בסלע שימש לנו כשירותים, ואת המזון הטמנו בבורות ובסלעים וכיסינו אותם כדי להגן עליהם מהחום, במקום מקרר. את המים הבאנו ממעין שהיה בוואדי אחוזה על גבי חמורים בפחים פתוחים. ואני זוכרת שעד שהגענו לביתנו בחזרה, חלק מהמים נשפך בדרך בגלל הטלטולים. באין בית ספר עברי (באחוזה או בכרמל בכלל), למדתי בבית-ספר עממי בעיר התחתית ברחוב הגפן. לבית-הספר הלכתי וחזרתי ברגל בשביל החמורים (המתחיל ברחוב יפה נוף). אני זוכרת, שפעם בשבוע ירדנו העירה בעגלה עם סוס כדי לקנות מצרכים. לחם הביאו לנו מנווה-שאנן, וערבים מטירה הביאו לנו ביצים, חלב ועופות, הכול על גבי חמורים. חקלאות לא הייתה כאן. המקום הרחוק ביותר אליו הגענו היה הר ונטורה, ושם למעלה עמד ביתה של משפחת ונטורה, שהיו בולגרים, אך דברו רומנית. כאשר נולדו שלושת בני נטעתי ליד ביתי (לפני כ-50 שנה) שלושה עצים, כסמל להשתרשותם בארץ".
"כשבאנו לכאן לא היו עדיין שמות לרחובות. השם שדרות סיני ניתן לרחוב רק בשנת 1934 או 1932". כבר ידוע לנו, ששם הרחוב היה בשנים אלו "רחוב בית הספר".
בשנת 1925, כשמשפחת מוסקוביץ עלתה ארצה, היא השאירה ברומניה בית מלאכה, אותו המשיך לנהל אחיו של סימון. בתקופה הכלכלית הקשה, בשנת 1927, חזרו בני הזוג לרומניה להתאושש מבחינה כלכלית, ואחרי שנה מכרו את בית המלאכה וחזרו ארצה. כסף זה עזר להם לבנות את ביתם באחוזה.
סימון היה חרט עץ, וקרולינה הייתה עקרת בית. לאחר סיום בית הספר העממי, הבת ליזט לאה המשיכה את לימודיה בנהלל. היא נישאה למנחם-מוני טננבוים, יליד 1913, שעברת בשנות החמישים את שמו לארז, כצו התקופה. סופר לי שמוני היה בחור נאה והוא וליזט היו זוג חברותי. עזרא ארז סיפר שמוני אביו הגיע ארצה עם חברים על אופניים מרומניה דרך טורקיה, לבנון וסוריה, כיון שלא היה להם מספיק כסף כדי להגיע בדרך אחרת. הוא וארבעה חברים רכבו על אופניים מרומניה ו"גנבו" את הגבול בערב חג המולד, כששומרי הגבול היו שיכורים. מוני וליזט הכירו בקליה, בים המלח בשנת 1934. האהבה ביניהם פרחה, והם נישאו לאחר זמן קצר. תחילה גרו בהדר, לאחר מכן עברו למוריה 107 וגרו בדירה אחת יחד עם אחיו ואחותו של מוני עד שנת 1940. מכאן עברו לגור במוריה 120.
סימון וקרולינה בחצר ביתם שלושה דורות: סימון, ליזט וליפא, ומכונית הטטרה המשפחתית
מוני וליזט פתחו מסעדה-קפה ברחוב מוריה 133, בפינת שדרות סיני, שפעלה מספר שנים. תושבי אחוזה הותיקים זכרו את ערבי הריקודים שהתקיימו ברחבה שלפני הקפה-מסעדה, בהם מוני ניגן בגיטרה כשהוא שר ומלהיב את החברה ואחיו בובי מנגן באקורדיון. סימון לימד את מוני חתנו את מלאכת הנגרות, ומוני פתח בית מלאכה לחריטת עץ ונגרות ליד הצריף ועסק בעבודות נגרות עבור תושבי השכונה.
ותיקי אחוזה זכרו את קולה החזק של גברת מוסקוביץ "שהגיע עד לרחוב מוריה". אחרים זכרו את מכונית הטטרה שלהם, שהשמיעה קולות "כמו טרקטור". כאשר אחד הבנים היה יוצא לטייל במכונית, שמעו אותו בכל השכונה.... מכונית זו, בעלת שני הצילינדרים, נסעה בכבישי הארץ כמעט שלושים שנה, וזכתה גם בפרס....ועוד זכרו ותיקי אחוזה שמשפחת מוסקוביץ הייתה קרובה וגם מקורבת לבית הכנסת. במוצאי יום הכיפורים נהגו תושבי השכונה לבוא לבית משפחת מוסקוביץ לשתות כוסית לסיום הצום.
צריפה של משפחת מוסקוביץ בחצר, לאחר שהוסף לו טיח. חלקו האחורי של הבית, ששימש כבית מלאכה
הבית בשדרות סיני 20 גדל עם השנים. תחילה, נבנה צריף בחלק האחורי של המגרש ובו גרו סימון וקרולינה ובתם ליזט. לאחר מכן נבנה בית בקדמת המגרש ולו מרפסת אחורית, והמשפחה עברה להתגורר בו, בעוד הצריף מושכר לדיירים. לאחר מספר שנים, המרפסת כוסתה בגג והוצמד לה בית מלאכה. הצריף בחלק האחורי של המגרש טויח, דבר ששיווה לו מראה של בית. במועד מאוחר יותר בית המלאכה שבגב הבית הפך לחלק מהבית ולצד הצריף נבנה בית מלאכה.
לפי תיק העיירה, בשנת 1943 סימון מוסקוביץ ביקש להפוך את בית המלאכה לדירת מגורים. הרישיון הסופי ניתן בשנת 1944. בשנת 1948 חיה ושמעון מוסקוביץ הגישו בקשה לבניית בניינים חדשים על המגרש. מדובר במבנה ובו 7 דירות קטנות, שניצב ברחוב סיני 20א ושימש בזמנו למגורי עולים חדשים מאירופה ששרדו את השואה ואת מלחמת העולם השנייה. לפי תיק העירייה גודלו של בית המשפחה, שהיה קיים באותה שנה היה 148 מ"ר. כאדריכל ובונה נרשם זכריה ר. דרוקר.
לליזט ומוני ארז נולדו 3 בנים: עזרא נולד ב-1935, אליעזר ב-1938 וליפא נולד בשנת 1941. עם לידת כל בן נטעה ליזט ליד ביתה עץ: שתי ושינגטוניות ואארוקריה. ליפא ארז, הבן הצעיר, חי עד היום בבית המשפחה ושני הבנים האחרים גרים בשכונת אחוזה. גיל ארז, נכדם של ליזט ומוני גר בבית חדש בחלק האחורי של המגרש, במקום בו עמד הצריף. העצים הגבוהים ניצבים לפני בית המשפחה המשופץ, ומזכירים אותם לתושבי שכונת אחוזה.
חזית צדדית של הבית, בעבר. והיום: שלושה עצים בחזית הבית, 2006
מרישומי חברת קדישא בחיפה למדתי שחיה מוסקוביץ בת אליעזר נפטרה בשנת 1966 ושמעון מוסקוביץ בן ליפא זאב נפטר בשנת 1960 בחיפה. מוני-מנחם ארז בן הניה ואברהם אהרון נפטר בשנת 1976 ולאה ארז בת חיה וסימון-שמעון נפטרה בשנת 1999
מעדויות שונות של ותיקי אחוזה עולה, שבחצר הגדולה מאחורי הבתים של משפחת סגל ומשפחת מוסקוביץ עמדו מספר צריפים, ששימשו בהתחלה כמגורים, הפכו לדירות להשכרה ולבתי מלאכה. ומשעברו סימון מוסקוביץ וגם מוני טננבוים-ארז לעבוד בבתי מלאכה בעיר, הצריפים עברו שוב שינוי ושימשו להשכרה ולמחסן. באמצע שנות השישים, צריפה של המשפחה הפך לגן ילדים. ברשימת הצריפים של העירייה מיום 23.10.1941 נזכר צריפו של זאב קפלן בו גר מאיר מלץ. כמו כן סופר לי שבחצר עמד הצריף של משפחת ויינר, שלבתם קראו חנה.
גם הבית עצמו, שגדל והפך לבית בית שתי קומות, הושכר למספר דיירים.
ברשימת הדיירים באחוזה משנת 1946, הנמצאת בארכיון העיר, נרשם בעל הבית: שמעון מוסקוביץ. הדיירים: ליאו וולפינגר, ד"ר פרידלנדר, פריץ בראונשטיין, משה גולדשטיין, מאיר וינר, שמעון מוסקוביץ (כל אחד בחדר אחד). ניסיתי לברר מי היו אותם דיירים.
משפחת וולפינגר מוינה גרה באחת הדירות בבית. הייתה להם בת בשם חוה, שלמדה בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנות הארבעים. באתר של חברת קדישא נמצא שלאון בן אליהו ופסיה וולפינגר נפטרו בחיפה בשנות השבעים.
אריה בראונשטיין סיפר לי, שהוריו, פרידריך בראונשטיין, יליד בראילה ואמו, בלהה לבית רכטר עלו ארצה בשנת 1929. הם היו חניכי תנועת "השומר הצעיר", שעברו הכשרה במרחביה והיו ממקימי קיבוץ שער העמקים. לאחר זמן קצר עברו לראשון לציון שם נולד הבן אריה בשנת 1934. המשפחה התגוררה עד שנת 1944 בראשון לציון. בשנת 1944 פרידריך בראונשטיין קיבל עבודה ב"אחוד הנמל", שהיה משרד של עמילות מכס בחיפה, והמשפחה עברה להתגורר בשדרות סיני 20 בבית של משפחת מוסקוביץ. הבן אריה, עמו שוחחתי, הוא פרופ' להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב. אריה סיפר שמשפחת מוסקוביץ גרה באגף אחד ואילו משפחת בראונשטיין גרה בשכירות באגף אחר. מדרגות חיצוניות הובילו לדירה העליונה. יחד אתם באותה דירה גרו עוד שתי משפחות: משפחת פרידנטל עלתה מברלין, הוא היה רופא והיא הייתה מורה לבלט. הם היו זוג חשוך ילדים. פרידנטל התגייס לצבא הבריטי ושרת בדרגת קפטן. אחרי המלחמה, עד ליום בו עזבו הבריטים את הארץ, הוא שימש הרופא של בתי הזיקוק.
הצריף עמד על המגרש עד שנת 1995. שמה של הגננת היה דרורה. בשנה זו נהרס הצריף ובמקומו נבנה בית לגיל ארז, אחד מנכדיה של ליזט. כך בא הקץ לצריף, שהיה קרוב לוודאי הצריף האחרון שנותר באחוזה, אך סיפורו נשאר בזיכרונם של הותיקים ואולי יישאר, באמצעות סיפורי, גם בלבכם.
מקורות:
נחליאלי, אודי (עורך ומלקט). תולדות שכונת אחוזה. (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
זיכרונות בני המשפחה בחוברת של ארליך, אלינורה (שליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
שיחות עם עזרא ואליעזר ארז באוגוסט 2005, שיחה עם ליפה ארז ובתו מור פלג בדצמבר 2010
קלטת של זיכרונותיה של ליזט מוסקוביץ משנת 1989, שנמסרה לי באדיבות ליפא ארז ומור פלג
התמונה של צריף המשפחה משנת 1926 היא מתוך החוברת: דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995.
התצלומים של בני המשפחה והתמונות של הבתים מתוך אלבומם של בני המשפחה נמסרו לי באדיבותם של גיל וליפא ארז..
הצילום הצבעוני של הבית משנת 2006 נעשה על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"ד בית משפחת מוסקוביץ שדרות סיני 20 - הצריף האחרון באחוזה. אמירה קהת
לפני שנים, במסגרת סיור בשכונת אחוזה, הגעתי עם קבוצה לשדרות סיני 20 על מנת לראות את הצריף הראשון שהוקם באחוזה. "כאן, באחד הצריפים הראשונים באחוזה", סופר לנו, "היה גן ילדים". כיום, בשנת 2010, צריף זה אינו קיים עוד. מה סיפורם של הבית והצריף?
בית משפחת מוסקוביץ בשנת 1946. בירכתי המגרש נראה צריף.
ליזט-לאה מוסקוביץ-ארז, ילידת 1913, מספרת בזיכרונותיה:
"הגעתי ארצה עם הורי, חיה קרולינה ושימעון-סימון מוסקוביץ בשנת 1925 מרומניה, בהיותי בת 12.... משפחתי התגלגלה מרוסיה לפולין ולרומניה. עוד ברומניה קנו הורי שני דונם אדמה באחוזה ושילמו חמש לירות אנגליות לדונם. סופר לנו שבארץ לעץ מחיר יקר, ואבי החליט לקנות צריף ברומניה ולהביאו ארצה. המבצע החל בבניית הצריף בחצר ביתנו ברומניה, בסימון הקרשים והמשיך בהעלאתם לאונייה. הצריף הובא ארצה, ומהנמל, בעזרת סוסים ועגלה, העברנו אותו לכאן, למגרש שרכשנו באחוזה. על הצריף, שהיה עשוי מעץ, הוספנו אחר-כך טיח וגרנו כאן שנים רבות. המקום נראה הררי, ובו עצים בודדים שגדלו בין הסלעים. הגברים עבדו בסלילת כבישים, בנטיעות ובעבודות פיתוח אחרות. גם הילדים נרתמו בזמנם החופשי לעזור בעבודות. הם סייעו בנטיעות, בגריסת הסלעים לחצץ לבנייה ולסלילת כבישים. היינו יושבים עם פטיש ואזמל ושוברים את הסלעים הגדולים לחצץ. רצינו לקחת חלק בכל דבר".
את הצריף בנו בחלק האחורי של המגרש וגרו בו, ולכשנבנה הבית, עברה המשפחה לגור בחזית המגרש.
הצריף של משפחת מוסקוביץ, בני משפחה ושכנים, 1926
"הייתי בת יחידה להורי ובעצם שימשתי כמנהלת הבית: עשיתי כביסה, בישול וכו'. אמי עסקה בתפירה ואבי עסק בעבודות נגרות בבית מלאכה שפתח ליד הצריף. היו אז באחוזה רק 10 משפחות ועוד כ-15 פועלים שבנו כמה בתים וסללו כבישים". עזרא, בנה של ליזט, סיפר לי, שאמו הייתה בת למשפחה אמידה ואיש לא הבין בסביבתה מדוע החליטה לעלות ארצה.
"שנים רבות לא היו לא מים ולא מקרר לא היה חשמל. למאור השתמשנו בנרות ובמנורות נפט.. . בור סופג בסלע שימש לנו כשירותים, ואת המזון הטמנו בבורות ובסלעים וכיסינו אותם כדי להגן עליהם מהחום, במקום מקרר. את המים הבאנו ממעין שהיה בוואדי אחוזה על גבי חמורים בפחים פתוחים. ואני זוכרת שעד שהגענו לביתנו בחזרה, חלק מהמים נשפך בדרך בגלל הטלטולים. באין בית ספר עברי (באחוזה או בכרמל בכלל), למדתי בבית-ספר עממי בעיר התחתית ברחוב הגפן. לבית-הספר הלכתי וחזרתי ברגל בשביל החמורים (המתחיל ברחוב יפה נוף). אני זוכרת, שפעם בשבוע ירדנו העירה בעגלה עם סוס כדי לקנות מצרכים. לחם הביאו לנו מנווה-שאנן, וערבים מטירה הביאו לנו ביצים, חלב ועופות, הכול על גבי חמורים. חקלאות לא הייתה כאן. המקום הרחוק ביותר אליו הגענו היה הר ונטורה, ושם למעלה עמד ביתה של משפחת ונטורה, שהיו בולגרים, אך דברו רומנית. כאשר נולדו שלושת בני נטעתי ליד ביתי (לפני כ-50 שנה) שלושה עצים, כסמל להשתרשותם בארץ".
"כשבאנו לכאן לא היו עדיין שמות לרחובות. השם שדרות סיני ניתן לרחוב רק בשנת 1934 או 1932". כבר ידוע לנו, ששם הרחוב היה בשנים אלו "רחוב בית הספר".
בשנת 1925, כשמשפחת מוסקוביץ עלתה ארצה, היא השאירה ברומניה בית מלאכה, אותו המשיך לנהל אחיו של סימון. בתקופה הכלכלית הקשה, בשנת 1927, חזרו בני הזוג לרומניה להתאושש מבחינה כלכלית, ואחרי שנה מכרו את בית המלאכה וחזרו ארצה. כסף זה עזר להם לבנות את ביתם באחוזה.
סימון היה חרט עץ, וקרולינה הייתה עקרת בית. לאחר סיום בית הספר העממי, הבת ליזט לאה המשיכה את לימודיה בנהלל. היא נישאה למנחם-מוני טננבוים, יליד 1913, שעברת בשנות החמישים את שמו לארז, כצו התקופה. סופר לי שמוני היה בחור נאה והוא וליזט היו זוג חברותי. עזרא ארז סיפר שמוני אביו הגיע ארצה עם חברים על אופניים מרומניה דרך טורקיה, לבנון וסוריה, כיון שלא היה להם מספיק כסף כדי להגיע בדרך אחרת. הוא וארבעה חברים רכבו על אופניים מרומניה ו"גנבו" את הגבול בערב חג המולד, כששומרי הגבול היו שיכורים. מוני וליזט הכירו בקליה, בים המלח בשנת 1934. האהבה ביניהם פרחה, והם נישאו לאחר זמן קצר. תחילה גרו בהדר, לאחר מכן עברו למוריה 107 וגרו בדירה אחת יחד עם אחיו ואחותו של מוני עד שנת 1940. מכאן עברו לגור במוריה 120.
סימון וקרולינה בחצר ביתם שלושה דורות: סימון, ליזט וליפא, ומכונית הטטרה המשפחתית
מוני וליזט פתחו מסעדה-קפה ברחוב מוריה 133, בפינת שדרות סיני, שפעלה מספר שנים. תושבי אחוזה הותיקים זכרו את ערבי הריקודים שהתקיימו ברחבה שלפני הקפה-מסעדה, בהם מוני ניגן בגיטרה כשהוא שר ומלהיב את החברה ואחיו בובי מנגן באקורדיון. סימון לימד את מוני חתנו את מלאכת הנגרות, ומוני פתח בית מלאכה לחריטת עץ ונגרות ליד הצריף ועסק בעבודות נגרות עבור תושבי השכונה.
ותיקי אחוזה זכרו את קולה החזק של גברת מוסקוביץ "שהגיע עד לרחוב מוריה". אחרים זכרו את מכונית הטטרה שלהם, שהשמיעה קולות "כמו טרקטור". כאשר אחד הבנים היה יוצא לטייל במכונית, שמעו אותו בכל השכונה.... מכונית זו, בעלת שני הצילינדרים, נסעה בכבישי הארץ כמעט שלושים שנה, וזכתה גם בפרס....ועוד זכרו ותיקי אחוזה שמשפחת מוסקוביץ הייתה קרובה וגם מקורבת לבית הכנסת. במוצאי יום הכיפורים נהגו תושבי השכונה לבוא לבית משפחת מוסקוביץ לשתות כוסית לסיום הצום.
צריפה של משפחת מוסקוביץ בחצר, לאחר שהוסף לו טיח. חלקו האחורי של הבית, ששימש כבית מלאכה
הבית בשדרות סיני 20 גדל עם השנים. תחילה, נבנה צריף בחלק האחורי של המגרש ובו גרו סימון וקרולינה ובתם ליזט. לאחר מכן נבנה בית בקדמת המגרש ולו מרפסת אחורית, והמשפחה עברה להתגורר בו, בעוד הצריף מושכר לדיירים. לאחר מספר שנים, המרפסת כוסתה בגג והוצמד לה בית מלאכה. הצריף בחלק האחורי של המגרש טויח, דבר ששיווה לו מראה של בית. במועד מאוחר יותר בית המלאכה שבגב הבית הפך לחלק מהבית ולצד הצריף נבנה בית מלאכה.
לפי תיק העיירה, בשנת 1943 סימון מוסקוביץ ביקש להפוך את בית המלאכה לדירת מגורים. הרישיון הסופי ניתן בשנת 1944. בשנת 1948 חיה ושמעון מוסקוביץ הגישו בקשה לבניית בניינים חדשים על המגרש. מדובר במבנה ובו 7 דירות קטנות, שניצב ברחוב סיני 20א ושימש בזמנו למגורי עולים חדשים מאירופה ששרדו את השואה ואת מלחמת העולם השנייה. לפי תיק העירייה גודלו של בית המשפחה, שהיה קיים באותה שנה היה 148 מ"ר. כאדריכל ובונה נרשם זכריה ר. דרוקר.
לליזט ומוני ארז נולדו 3 בנים: עזרא נולד ב-1935, אליעזר ב-1938 וליפא נולד בשנת 1941. עם לידת כל בן נטעה ליזט ליד ביתה עץ: שתי ושינגטוניות ואארוקריה. ליפא ארז, הבן הצעיר, חי עד היום בבית המשפחה ושני הבנים האחרים גרים בשכונת אחוזה. גיל ארז, נכדם של ליזט ומוני גר בבית חדש בחלק האחורי של המגרש, במקום בו עמד הצריף. העצים הגבוהים ניצבים לפני בית המשפחה המשופץ, ומזכירים אותם לתושבי שכונת אחוזה.
חזית צדדית של הבית, בעבר. והיום: שלושה עצים בחזית הבית, 2006
מרישומי חברת קדישא בחיפה למדתי שחיה מוסקוביץ בת אליעזר נפטרה בשנת 1966 ושמעון מוסקוביץ בן ליפא זאב נפטר בשנת 1960 בחיפה. מוני-מנחם ארז בן הניה ואברהם אהרון נפטר בשנת 1976 ולאה ארז בת חיה וסימון-שמעון נפטרה בשנת 1999
מעדויות שונות של ותיקי אחוזה עולה, שבחצר הגדולה מאחורי הבתים של משפחת סגל ומשפחת מוסקוביץ עמדו מספר צריפים, ששימשו בהתחלה כמגורים, הפכו לדירות להשכרה ולבתי מלאכה. ומשעברו סימון מוסקוביץ וגם מוני טננבוים-ארז לעבוד בבתי מלאכה בעיר, הצריפים עברו שוב שינוי ושימשו להשכרה ולמחסן. באמצע שנות השישים, צריפה של המשפחה הפך לגן ילדים. ברשימת הצריפים של העירייה מיום 23.10.1941 נזכר צריפו של זאב קפלן בו גר מאיר מלץ. כמו כן סופר לי שבחצר עמד הצריף של משפחת ויינר, שלבתם קראו חנה.
גם הבית עצמו, שגדל והפך לבית בית שתי קומות, הושכר למספר דיירים.
ברשימת הדיירים באחוזה משנת 1946, הנמצאת בארכיון העיר, נרשם בעל הבית: שמעון מוסקוביץ. הדיירים: ליאו וולפינגר, ד"ר פרידלנדר, פריץ בראונשטיין, משה גולדשטיין, מאיר וינר, שמעון מוסקוביץ (כל אחד בחדר אחד). ניסיתי לברר מי היו אותם דיירים.
משפחת וולפינגר מוינה גרה באחת הדירות בבית. הייתה להם בת בשם חוה, שלמדה בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנות הארבעים. באתר של חברת קדישא נמצא שלאון בן אליהו ופסיה וולפינגר נפטרו בחיפה בשנות השבעים.
אריה בראונשטיין סיפר לי, שהוריו, פרידריך בראונשטיין, יליד בראילה ואמו, בלהה לבית רכטר עלו ארצה בשנת 1929. הם היו חניכי תנועת "השומר הצעיר", שעברו הכשרה במרחביה והיו ממקימי קיבוץ שער העמקים. לאחר זמן קצר עברו לראשון לציון שם נולד הבן אריה בשנת 1934. המשפחה התגוררה עד שנת 1944 בראשון לציון. בשנת 1944 פרידריך בראונשטיין קיבל עבודה ב"אחוד הנמל", שהיה משרד של עמילות מכס בחיפה, והמשפחה עברה להתגורר בשדרות סיני 20 בבית של משפחת מוסקוביץ. הבן אריה, עמו שוחחתי, הוא פרופ' להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב. אריה סיפר שמשפחת מוסקוביץ גרה באגף אחד ואילו משפחת בראונשטיין גרה בשכירות באגף אחר. מדרגות חיצוניות הובילו לדירה העליונה. יחד אתם באותה דירה גרו עוד שתי משפחות: משפחת פרידנטל עלתה מברלין, הוא היה רופא והיא הייתה מורה לבלט. הם היו זוג חשוך ילדים. פרידנטל התגייס לצבא הבריטי ושרת בדרגת קפטן. אחרי המלחמה, עד ליום בו עזבו הבריטים את הארץ, הוא שימש הרופא של בתי הזיקוק.
הצריף עמד על המגרש עד שנת 1995. שמה של הגננת היה דרורה. בשנה זו נהרס הצריף ובמקומו נבנה בית לגיל ארז, אחד מנכדיה של ליזט. כך בא הקץ לצריף, שהיה קרוב לוודאי הצריף האחרון שנותר באחוזה, אך סיפורו נשאר בזיכרונם של הותיקים ואולי יישאר, באמצעות סיפורי, גם בלבכם.
מקורות:
נחליאלי, אודי (עורך ומלקט). תולדות שכונת אחוזה. (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
זיכרונות בני המשפחה בחוברת של ארליך, אלינורה (שליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
שיחות עם עזרא ואליעזר ארז באוגוסט 2005, שיחה עם ליפה ארז ובתו מור פלג בדצמבר 2010
קלטת של זיכרונותיה של ליזט מוסקוביץ משנת 1989, שנמסרה לי באדיבות ליפא ארז ומור פלג
התמונה של צריף המשפחה משנת 1926 היא מתוך החוברת: דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995.
התצלומים של בני המשפחה והתמונות של הבתים מתוך אלבומם של בני המשפחה נמסרו לי באדיבותם של גיל וליפא ארז..
הצילום הצבעוני של הבית משנת 2006 נעשה על-ידי
זה לא לילדים... נושאים רגישים בספרי ילדים מאוירים
רק לאחרונה החלו לטפל בחלק מהנושאים הללו בספרות הילדים, הן בטקסט והן באיורים, והדעות עדיין חלוקות: האם נכון בכלל להתייחס לנושאים "רגישים" כבר בספרי ילדים לגיל הרך?
יש הטוענים כי נושאים מסוימים אמנם אינם מתאימים לגיל הרך, ועלולים לזעזע, לעורר פחד או דחייה. לעומתם טוענים אחרים כי הגבלות כאלו מוכתבות מזווית הראייה של המבוגרים, ואילו לילדים עצמם יש יכולת טבעית להתמודד עם מגוון הנושאים של החיים. התפיסה של תמימות הילדות, המתבטאת בספרות הילדים, היא לעתים לא-מציאותית ובעייתית, שהרי הילדים, כמו המבוגרים, עלולים להיתקל בנושאים כמו מין, אלימות או מוות בסביבתם הקרובה, כשבמקרים כאלו עדיף לתת תשובות לשאלות המתעוררות אצלם בלאו-הכי.
נקודה מעניינת נוספת היא כי חלק מהנושאים הללו נחשבים כטאבו בספרות ילדים רק בתרבויות מסוימות, אך לא כן באחרות. לדוגמא - בתרבות האמריקאית הנושא של הפרשות הגוף הוא טאבו, ואילו בספרות הילדים היפאנית זהו נושא מקובל, כלומר התפיסה החברתית האומרת מהו נושא "ראוי" ומהו "אינו ראוי" לכתוב עליו אינה אוניברסאלית, אלא היא תלוית-תרבות. (Menon, 2000)
בכל מקרה, ברור כי גם כאשר מתייחסים ומטפלים בנושאים רגישים בספרות הילדים, חשוב לעשות זאת ברגישות, תוך התאמה לגיל שאליו הספר פונה, ומבלי לוותר, כמובן, על איכויות ספרותיות כמו אסתטיקה ואפילו בהומור.
אנסה לסקור כמה מהנושאים הללו שמיוצגים בספרי ילדים מאוירים בעברית - מתורגמים או יצירות מקור, תוך הבאת דוגמאות מספרים שיצאו בעשור האחרון. אמליץ על הספרים שמצליחים, לדעתי, להתמודד עם נושאים אלה ברגישות ובאפקטיביות.
לקריאה נוספת:
מי-עמי, נעמי. מסמך רקע לקראת דיון בנושא: פיקוח על ספרי ילדים בישראל. ירושלים: הכנסת, מרכז מחקר ומידע, 2005.
Kunnemann, Horst, "How Much Cruelty Can a Children's Picturebooks Stand?" Bookbird, 43
(2005): 14-19.
Menon, Radhika, Are There Taboos in Children's Literature? Paper presented at a seminar during
the 14th World Book Fair in New Delhi, February 2000
"אל תספרו לי על החסידה..." - מין והבדלים בין המינים בספרי ילדים מאוירים
"אבל איך התינוקת נכנסה לבטן שלך? את בלעת אותה?" (ילד בן ארבע לאמו, שמספרת לו שיש לה תינוקת בבטן).
"אמא, למה לתינוקת אין פיפי?" (אותו הילד, מספר חודשים לאחר מכן, כשהוא צופה באמו הרוחצת את התינוקת).
ספרי ילדים מאוירים רבים, גם בעברית, עוסקים בנושא של הצטרפות אח או אחות קטנים למשפחה, והם מתארים בעיקר את ההריון עצמו, ואת חוויותיהם ורגשותיהם של האח/האחות הבכורים כשהתינוק החדש מגיע הביתה. רובם כלל אינם עונים על השאלה הבסיסית שיכולה להתעורר כבר בגיל צעיר: איך בדיוק באים ילדים לעולם? איך למעשה הם נוצרים? רובם גם אינם מתייחסים להבדלים האנאטומיים שבין בנים ובנות, נושא שאף הוא מסקרן ומעורר שאלות אצל ילדים מגיל צעיר מאוד. נושאים אלו הם כמעט בגדר טאבו בספרי ילדים מאוירים. מעט ספרים מתייחסים לנושא זה, כאשר מתוכם הרוב עושים זאת באופן מופשט ביותר, וללא כל ביטוי באיורים, ובודדים בלבד מציגים את הנושא באופן יותר מוחשי, הן בעזרת הטקסט והן בעזרת האיורים.
הספרים הבאים הם בין אלו שמנסים להתמודד באופן מפורט ואינפורמטיבי עם שאלות של חינוך מיני לגיל צעיר:
אנשים קטנים בבטן / כתבו: חנה לבנה וגילה ברונר, איירה: כריסטינה קדמון פועלים, 2003
הגננת מסבירה לילדים את כל התהליך, כולל מונחים "בוגרים" כמו פין ופות ויחסי מין, איורים של נשים וגברים בעירום, וכו'. איוריה של כריסטינה קדמון הם מאוד מדויקים ומפורשים ובו-זמנית גם יפים, כמעט "קסומים". הטקסט מעט ארוך לגיל המיועד, ולפעמים קטעי השיחה מאולצים ולא טבעיים. הספר ככלל אמנם מפורט, ממחיש ומלמד, אך הוא מעט "כבד" וארוך לטעמי.
אמא הטילה ביצה! כתבה ואיירה: בבט קול מטר, 2003
שני הורים "זרוקים" בבית הפוך ומבולגן יוזמים שיחה עם ילדיהם בנושא של "איך עושים ילדים". הם פוצחים בסדרה של "הסברים" כמו "תינוקות-בנים עושים משבלולים ומזנבות של כלבלבים וחתלתולים", עד שהילדים, שפורצים בצחוק מתקנים אותם ומלמדים אותם את האמת, על כל פרטיה. הסיפור מלא הומור וכך גם האיורים, כשה"דוגמאות" וההמחשות מאוירות בסגנון של ציורי ילדים. כמו כן, הבחירה לתת לילדים להסביר להורים, מעניקה לספר מלבד ההומור גם ברק ומקוריות.
ההריון של אמא: המדריך הראשון לחנוך מיני / כתבה: סילביה שניידר, איירה: בטינה גוצן-בק עופרים, 2010
הספר, שיצא לאור לאחרונה, מאורגן בנוסח של שאלה ותשובה, וגם כאן עולה השאלה המפורשת: "איך בכלל נוצר תינוק?", כשניתנת עליה גם תשובה מפורשת. האיורים והטקסט ממחישים את ההבדל בין בנים לבנות, ומופיעה גם אזהרה לגבי מה מותר ומה אסור במשחקי "רופא וחולה" של ילדים. בנוסף - ישנו גם פירוט לגבי מה קורה בגיל ההתבגרות, מהם אמצעי מניעה, ועוד נושאים כמו גירושין, סוגים חדשים של משפחות ועוד.
הכנת הסקירה: תמי צוק
שיתוף מידע, ידע וניסיון בתחום שימור ודיגיטציה בספריות אקדמיות
הרצון להבטיח את נגישותם של החומרים לטווח הקצר והארוך, נושא עימו לא מעט קשיים ותקלות.
מוסד Educopia הוא ארגון המארגן כנסים, סדנאות ומפרסם מדריכים, דוח"ות ופרסומים אחרים העוסקים בנושאים אלו. הפעילות ממוקדת בסיוע, עידוד, שיתוף מאמצים וידע ברמה הבינלאומית.
פנייתנו אליהם בבקשה לקבל ולפרסם את קבצי הספרים האלקטרוניים המתפרסמים בארגון, כחלק מאוסף ספריית חיפה אושרה בשמחה והרי הם לפניכם:
A guide to distributed digital preservation
EBOOK
Schultz, Matt
Atlanta, GA : Educopia Institute 2010
Free culture and the digital library symposium proceedings 2005 EBOOK
Halbert, Martin
Atlanta, Georgia : MetaScholar Initiative, Robert W. Woodruff
Library, Emory University 2005
Strategies for sustaining digital libraries
EBOOK
Skinner, Katherine
Atlanta, Ga. : Emory University Digital Library Publications c2008
הכנת הסקירה: קרן ברנר
זה לא לילדים... נושאים רגישים בספרי ילדים מאוירים
רק לאחרונה החלו לטפל בחלק מהנושאים הללו בספרות הילדים, הן בטקסט והן באיורים, והדעות עדיין חלוקות: האם נכון בכלל להתייחס לנושאים "רגישים" כבר בספרי ילדים לגיל הרך?
יש הטוענים כי נושאים מסוימים אמנם אינם מתאימים לגיל הרך, ועלולים לזעזע, לעורר פחד או דחייה. לעומתם טוענים אחרים כי הגבלות כאלו מוכתבות מזווית הראייה של המבוגרים, ואילו לילדים עצמם יש יכולת טבעית להתמודד עם מגוון הנושאים של החיים. התפיסה של תמימות הילדות, המתבטאת בספרות הילדים, היא לעתים לא-מציאותית ובעייתית, שהרי הילדים, כמו המבוגרים, עלולים להיתקל בנושאים כמו מין, אלימות או מוות בסביבתם הקרובה, כשבמקרים כאלו עדיף לתת תשובות לשאלות המתעוררות אצלם בלאו-הכי.
נקודה מעניינת נוספת היא כי חלק מהנושאים הללו נחשבים כטאבו בספרות ילדים רק בתרבויות מסוימות, אך לא כן באחרות. לדוגמא - בתרבות האמריקאית הנושא של הפרשות הגוף הוא טאבו, ואילו בספרות הילדים היפאנית זהו נושא מקובל, כלומר התפיסה החברתית האומרת מהו נושא "ראוי" ומהו "אינו ראוי" לכתוב עליו אינה אוניברסאלית, אלא היא תלוית-תרבות. (Menon, 2000)
בכל מקרה, ברור כי גם כאשר מתייחסים ומטפלים בנושאים רגישים בספרות הילדים, חשוב לעשות זאת ברגישות, תוך התאמה לגיל שאליו הספר פונה, ומבלי לוותר, כמובן, על איכויות ספרותיות כמו אסתטיקה ואפילו בהומור.
אנסה לסקור כמה מהנושאים הללו שמיוצגים בספרי ילדים מאוירים בעברית - מתורגמים או יצירות מקור, תוך הבאת דוגמאות מספרים שיצאו בעשור האחרון. אמליץ על הספרים שמצליחים, לדעתי, להתמודד עם נושאים אלה ברגישות ובאפקטיביות.
לקריאה נוספת:
מי-עמי, נעמי. מסמך רקע לקראת דיון בנושא: פיקוח על ספרי ילדים בישראל. ירושלים: הכנסת, מרכז מחקר ומידע, 2005.
Kunnemann, Horst, "How Much Cruelty Can a Children's Picturebooks Stand?" Bookbird, 43
(2005): 14-19.
Menon, Radhika, Are There Taboos in Children's Literature? Paper presented at a seminar during
the 14th World Book Fair in New Delhi, February 2000
"אל תספרו לי על החסידה..." - מין והבדלים בין המינים בספרי ילדים מאוירים
"אבל איך התינוקת נכנסה לבטן שלך? את בלעת אותה?" (ילד בן ארבע לאמו, שמספרת לו שיש לה תינוקת בבטן).
"אמא, למה לתינוקת אין פיפי?" (אותו הילד, מספר חודשים לאחר מכן, כשהוא צופה באמו הרוחצת את התינוקת).
ספרי ילדים מאוירים רבים, גם בעברית, עוסקים בנושא של הצטרפות אח או אחות קטנים למשפחה, והם מתארים בעיקר את ההריון עצמו, ואת חוויותיהם ורגשותיהם של האח/האחות הבכורים כשהתינוק החדש מגיע הביתה. רובם כלל אינם עונים על השאלה הבסיסית שיכולה להתעורר כבר בגיל צעיר: איך בדיוק באים ילדים לעולם? איך למעשה הם נוצרים? רובם גם אינם מתייחסים להבדלים האנאטומיים שבין בנים ובנות, נושא שאף הוא מסקרן ומעורר שאלות אצל ילדים מגיל צעיר מאוד. נושאים אלו הם כמעט בגדר טאבו בספרי ילדים מאוירים. מעט ספרים מתייחסים לנושא זה, כאשר מתוכם הרוב עושים זאת באופן מופשט ביותר, וללא כל ביטוי באיורים, ובודדים בלבד מציגים את הנושא באופן יותר מוחשי, הן בעזרת הטקסט והן בעזרת האיורים.
הספרים הבאים הם בין אלו שמנסים להתמודד באופן מפורט ואינפורמטיבי עם שאלות של חינוך מיני לגיל צעיר:
אנשים קטנים בבטן / כתבו: חנה לבנה וגילה ברונר, איירה: כריסטינה קדמון פועלים, 2003
הגננת מסבירה לילדים את כל התהליך, כולל מונחים "בוגרים" כמו פין ופות ויחסי מין, איורים של נשים וגברים בעירום, וכו'. איוריה של כריסטינה קדמון הם מאוד מדויקים ומפורשים ובו-זמנית גם יפים, כמעט "קסומים". הטקסט מעט ארוך לגיל המיועד, ולפעמים קטעי השיחה מאולצים ולא טבעיים. הספר ככלל אמנם מפורט, ממחיש ומלמד, אך הוא מעט "כבד" וארוך לטעמי.
אמא הטילה ביצה! כתבה ואיירה: בבט קול מטר, 2003
שני הורים "זרוקים" בבית הפוך ומבולגן יוזמים שיחה עם ילדיהם בנושא של "איך עושים ילדים". הם פוצחים בסדרה של "הסברים" כמו "תינוקות-בנים עושים משבלולים ומזנבות של כלבלבים וחתלתולים", עד שהילדים, שפורצים בצחוק מתקנים אותם ומלמדים אותם את האמת, על כל פרטיה. הסיפור מלא הומור וכך גם האיורים, כשה"דוגמאות" וההמחשות מאוירות בסגנון של ציורי ילדים. כמו כן, הבחירה לתת לילדים להסביר להורים, מעניקה לספר מלבד ההומור גם ברק ומקוריות.
ההריון של אמא: המדריך הראשון לחנוך מיני / כתבה: סילביה שניידר, איירה: בטינה גוצן-בק עופרים, 2010
הספר, שיצא לאור לאחרונה, מאורגן בנוסח של שאלה ותשובה, וגם כאן עולה השאלה המפורשת: "איך בכלל נוצר תינוק?", כשניתנת עליה גם תשובה מפורשת. האיורים והטקסט ממחישים את ההבדל בין בנים לבנות, ומופיעה גם אזהרה לגבי מה מותר ומה אסור במשחקי "רופא וחולה" של ילדים. בנוסף - ישנו גם פירוט לגבי מה קורה בגיל ההתבגרות, מהם אמצעי מניעה, ועוד נושאים כמו גירושין, סוגים חדשים של משפחות ועוד.
הכנת הסקירה: תמי צוק
שיתוף מידע, ידע וניסיון בתחום שימור ודיגיטציה בספריות אקדמיות
הרצון להבטיח את נגישותם של החומרים לטווח הקצר והארוך, נושא עימו לא מעט קשיים ותקלות.
מוסד Educopia הוא ארגון המארגן כנסים, סדנאות ומפרסם מדריכים, דוח"ות ופרסומים אחרים העוסקים בנושאים אלו. הפעילות ממוקדת בסיוע, עידוד, שיתוף מאמצים וידע ברמה הבינלאומית.
פנייתנו אליהם בבקשה לקבל ולפרסם את קבצי הספרים האלקטרוניים המתפרסמים בארגון, כחלק מאוסף ספריית חיפה אושרה בשמחה והרי הם לפניכם:
A guide to distributed digital preservation
EBOOK
Schultz, Matt
Atlanta, GA : Educopia Institute 2010
Free culture and the digital library symposium proceedings 2005 EBOOK
Halbert, Martin
Atlanta, Georgia : MetaScholar Initiative, Robert W. Woodruff
Library, Emory University 2005
Strategies for sustaining digital libraries
EBOOK
Skinner, Katherine
Atlanta, Ga. : Emory University Digital Library Publications c2008
הכנת הסקירה: קרן ברנר
יום עיון בנושא ספרים נדירים 2010
ההרצאה הראשונה נתנה ע"י מר יצחק יודולוב - מנהל מפעל הביבליוגרפיה בדימוס ונושאה : מה עושה את האינקונאבולה לאינקונאבולה? ההרצאה היתה מרתקת ונתנה סיכום ממצה ומעניין על ספרי העריסה.
ספרי עריסה : כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500. * (לבקשת המרצה אנו לא מביאים את תקציר ההרצאה כאן)
ההרצאה השניה ניתנה ע"י מר דוד בן נעים - אחראי על אוסף הספרים הנדירים וכתבי היד בספרית אוניברסיטת בר-אילן.
בהרצאה הוגדרו קריטריונים של ספרים וכתבי יד נדירים. למעשה מה שהופך ספר או כתב יד לנדיר הוא הזמן ומאורעות הזמן: גרוש ספרד ופורטוגל, רדיפות הכנסיה, רעידות אדמה ושריפות גרמו לנזק ממשי לספרים.
גם להוצאה יש משקל בקביעה של נדירות הספר. באופן עקרוני, כל הספרים עד שנת 1640 נחשבים לנדירים. (אצלנו כל מה שהודפס עד שנת 1800 נחשב לחומר נדיר).
מקום הדפוס - מהווה אף הוא פרמטר לנדירות הספר: דפוס בריטניה - עד 1850. דפוס אמריקה - עד 1880. דפוס המזרח הרחוק - עד 1948. דפוס המזרח התיכון - ארץ ישראל - עד 1890. דפוסים עבריים ממזרח אירופה (רוסיה) - עד 1836.
ישנם ספרים נדירים ויקרים במיוחד: סדורי צפת, דפוס הרב מנשה בן ישראל מאמסטרדם, דפוס סלויטא, דפוס משה שפירא. ספרי הומור וסטירה משנות ה-20 - נדיר כמו כן ספרי פולמוס מכל הסוגים. גם ספרים שיוצאים לאור במהדורה מצומצמת ומאוירים כל אחד ע"י האמן או נושאים חתימת האמן או המחבר - נחשבים נדירים.
בנוסף ספרים נדירים הם ספרים שיש להם כריכות מיוחדות וספרים מניאטוריים. הגדות מיוחדות של פסח, ספרי מסעות, ספרי ילדים שיצאו לאור במהדורות מוגבלות וכן גם דפים שהודפסו לרגל ארועים מסויימים, מודעות ומפות מיוחדות.
ההרצאה השלישית ניתנה ע"י דב הכהן: "הפוך בה והפוך בה: אמצעים מחקריים לחשיפת זהותם של יוצרים עלומי שם בספרות הלאדינו לסודותיה". ההרצאה עסקה בחיבורים אנונימיים בשפת הלדינו ובמהלך ההרצאה הראה המחבר כיצד על סמך רמזים בתוך הטקסט ניתן ללמוד מיהו המחבר של הספר.
לא ידוע על אינקונבולות בלאדינו למעט אחת מ-1490: סידור תפילה מנאפולי. זהו הטקסט המודפס הראשון בלאדינו שידוע עליו.
מהמאה ה-16 ידוע על 52 ספרים בלאדינו, מתוכם רק אחדים נושאים שמות מחברים, במקרים מסויימים אנו מוצאים רמזים לשם המחבר:
ספר "עצת השם" בלאדינו - שם המחבר לא מוזכר, אך יש מספר אותיות שחוזרות - רק ברמז ולא במפורש - בהקדמה
"שירים לט"ו בשבט" בלאדינו מ-1800 - שם המחבר לא מופיע על הספר, אלא רק בסוף השיר כותב המחבר בלאדינו את כינויו.
"ליבריקו די רומנסס" - מ-1908 - שם המחבר מוזכר רק בסוף הספר, באמצע המשפט.
"שבחי האר"י" - ספר נדיר מאד. יש רק הצילום בספרית יד בן צבי. 28 דפים. זהו ספר מוסר. חיפוש מדוקדק בטקסט יצביע על רמזים לשם המחבר.
מאותה תקופה קיימת סדרה של ספרי מקרא מתורגמים ללאדינו שהגיעו אלינו כמעט בשלמות, אל לא ידוע מי המתרגם.
הקורא או החוקר המבין את הקודים התרבותיים של השפה והתקופה יכול דרך סימנים ואינטרפרטציה נכונה להקיש את שמות המחברים של אותם טקסטים שנכתבו בעילום שם. כך לדוגמא הביא בפנינו מר כהן רמזים למחבר "שולחן הפנים"
בחלקו האחרון של הכנס התקיים רב-שיח מעניין: היש ערך לספרים נדירים בעידן דיגיטלי? ספרים נדירים בעידן של מהפכה. בהשתתפות: אלחנן אדלר, דב הכהן, אורלי סימון ודוד בן נעים.
האתגר כיום הוא לאסוף את הפרסומים. מתפרסם חומר אדיר מבחינת כמות. מה ראוי להאסף ומה לא?
האם זה נכון שספריית הקונגרס הודיעה שהיא הולכת לשמר את כל הארכיון של טוויטר - כל מיני מסרונים? אין לדבר סוף. האם כל מה שקיים רק בעותק אחד ראוי לשמר?
מה לגבי עלוני פרשת שבוע? מדובר בכמויות ענקיות. בונים על כך שהספריה הלאומית תשמר זאת.
האם דיגיטציה של ספר נדיר יכולה להחליפו? לפעמים רק כשרואים את המקור אפשר להבחין בפרטים. החוקר צריך לוודא בעצמו את הפרטים שמופיעים על גבי הספר. הרבה פעמים הצילום מעוות.
בזכות הדיגיטציה מחירי הספרים הנדירים ירדו מאד, דבר חשוב בעידן של תקציב מוגבל.
האופי של האוסף משתנה: ספריה שרוצה לתת שרות ולהתמקצע צריכה לשנות את האוסף שלה באותו תחום.
אם סורקים - מדוע צריך את המקור? הדיגיטציה עוזרת לחוקרים ומצילה את החומר. יש חשש ממשי שבעיתות מצוקה מוסדות יכולים למכור את החמרים המקוריים שלהם, אוצרות תרבות.
מגמות האספנות משתנות בעקבות הדיגיטציה. המכירות הפומביות עוברות למימד האישי, המיוחד. לדוגמא לאחרונה נמכרה חתימה של רב ב-40.000 דולר. יש הרבה פעמים ערך סנטימנטלי לספר, כמו ספרי ילדים שקראנו בילדותנו.
האם הדאגה לשימור ולעותקים דיגיטליים מוטלת רק על הספריה הלאומית? בחו"ל הנושא מסודר ומתוקצב הרבה יותר טוב מאשר בארץ. מי מבטיח לנו שהיברו בוקס, גוגל ועוד אתרים רבים אחרים יהיו קימים בעוד מספר שנים? זהו עסק מסחרי שיכול לפשוט את הרגל. זה מאד מדאיג.
אם יש חומר שיודעים שהוא חשוב וחיוני - יש לגבותו. אולי צריך שיהיה גוף ארצי שיבדוק מה יש ומה מיוחד בכל ספריה. יש סריקות של חמרים דיגיטליים בעולם - שאף אחד לא יודע עליהם ואין גישה. לעיתים הלינקים הם בעיתיים ולא תמיד מפנים למהדורה הנכונה. יש לשכלל זאת.
בסיומו של יום העיון סיירנו ב"חלונות ארדון" ובספריית גרשום שלום.
"חלונות ארדון" או "חזון ישעיהו" היא היצירה המרהיבה של מרדכי ארדון הממוקמת בקיר המבואה של הספריה הלאומית וכוללת חלונות זכוכית ענקיים. העבודה בוצעה בצרפת בין השנים 1982-84. נושא החלונות הוא חזון הנביא ישעיהו - אחוות עמים, הומניזם ושלום. כל חלק מבין שלושת החלקים של הויטראג' מוקדש לחלק מהנבואה של ישעיהו.
חלונות ארדן. מתוך: ויקיפדיה
ספריית גרשום שלום מונה כ-3000 ספרים מהאוסף הפרטי של גרשום שלום בנושא קבלה ומדעי היהדות, בחלקם נדירים ובחלקם עם הערות בכתב ידו של גרשום שלום. האוסף גם כולל בתוכו ספרים בתחום הקבלה שלא מספרייתו הפרטית של גרשום שלום.
למידע נוסף אודות הספריה.
הכנת הסקירה: עדינה צור-ג'יג'י
יום עיון בנושא ספרים נדירים 2010
ההרצאה הראשונה נתנה ע"י מר יצחק יודולוב - מנהל מפעל הביבליוגרפיה בדימוס ונושאה : מה עושה את האינקונאבולה לאינקונאבולה? ההרצאה היתה מרתקת ונתנה סיכום ממצה ומעניין על ספרי העריסה.
ספרי עריסה : כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500. * (לבקשת המרצה אנו לא מביאים את תקציר ההרצאה כאן)
ההרצאה השניה ניתנה ע"י מר דוד בן נעים - אחראי על אוסף הספרים הנדירים וכתבי היד בספרית אוניברסיטת בר-אילן.
בהרצאה הוגדרו קריטריונים של ספרים וכתבי יד נדירים. למעשה מה שהופך ספר או כתב יד לנדיר הוא הזמן ומאורעות הזמן: גרוש ספרד ופורטוגל, רדיפות הכנסיה, רעידות אדמה ושריפות גרמו לנזק ממשי לספרים.
גם להוצאה יש משקל בקביעה של נדירות הספר. באופן עקרוני, כל הספרים עד שנת 1640 נחשבים לנדירים. (אצלנו כל מה שהודפס עד שנת 1800 נחשב לחומר נדיר).
מקום הדפוס - מהווה אף הוא פרמטר לנדירות הספר: דפוס בריטניה - עד 1850. דפוס אמריקה - עד 1880. דפוס המזרח הרחוק - עד 1948. דפוס המזרח התיכון - ארץ ישראל - עד 1890. דפוסים עבריים ממזרח אירופה (רוסיה) - עד 1836.
ישנם ספרים נדירים ויקרים במיוחד: סדורי צפת, דפוס הרב מנשה בן ישראל מאמסטרדם, דפוס סלויטא, דפוס משה שפירא. ספרי הומור וסטירה משנות ה-20 - נדיר כמו כן ספרי פולמוס מכל הסוגים. גם ספרים שיוצאים לאור במהדורה מצומצמת ומאוירים כל אחד ע"י האמן או נושאים חתימת האמן או המחבר - נחשבים נדירים.
בנוסף ספרים נדירים הם ספרים שיש להם כריכות מיוחדות וספרים מניאטוריים. הגדות מיוחדות של פסח, ספרי מסעות, ספרי ילדים שיצאו לאור במהדורות מוגבלות וכן גם דפים שהודפסו לרגל ארועים מסויימים, מודעות ומפות מיוחדות.
ההרצאה השלישית ניתנה ע"י דב הכהן: "הפוך בה והפוך בה: אמצעים מחקריים לחשיפת זהותם של יוצרים עלומי שם בספרות הלאדינו לסודותיה". ההרצאה עסקה בחיבורים אנונימיים בשפת הלדינו ובמהלך ההרצאה הראה המחבר כיצד על סמך רמזים בתוך הטקסט ניתן ללמוד מיהו המחבר של הספר.
לא ידוע על אינקונבולות בלאדינו למעט אחת מ-1490: סידור תפילה מנאפולי. זהו הטקסט המודפס הראשון בלאדינו שידוע עליו.
מהמאה ה-16 ידוע על 52 ספרים בלאדינו, מתוכם רק אחדים נושאים שמות מחברים, במקרים מסויימים אנו מוצאים רמזים לשם המחבר:
ספר "עצת השם" בלאדינו - שם המחבר לא מוזכר, אך יש מספר אותיות שחוזרות - רק ברמז ולא במפורש - בהקדמה
"שירים לט"ו בשבט" בלאדינו מ-1800 - שם המחבר לא מופיע על הספר, אלא רק בסוף השיר כותב המחבר בלאדינו את כינויו.
"ליבריקו די רומנסס" - מ-1908 - שם המחבר מוזכר רק בסוף הספר, באמצע המשפט.
"שבחי האר"י" - ספר נדיר מאד. יש רק הצילום בספרית יד בן צבי. 28 דפים. זהו ספר מוסר. חיפוש מדוקדק בטקסט יצביע על רמזים לשם המחבר.
מאותה תקופה קיימת סדרה של ספרי מקרא מתורגמים ללאדינו שהגיעו אלינו כמעט בשלמות, אל לא ידוע מי המתרגם.
הקורא או החוקר המבין את הקודים התרבותיים של השפה והתקופה יכול דרך סימנים ואינטרפרטציה נכונה להקיש את שמות המחברים של אותם טקסטים שנכתבו בעילום שם. כך לדוגמא הביא בפנינו מר כהן רמזים למחבר "שולחן הפנים"
בחלקו האחרון של הכנס התקיים רב-שיח מעניין: היש ערך לספרים נדירים בעידן דיגיטלי? ספרים נדירים בעידן של מהפכה. בהשתתפות: אלחנן אדלר, דב הכהן, אורלי סימון ודוד בן נעים.
האתגר כיום הוא לאסוף את הפרסומים. מתפרסם חומר אדיר מבחינת כמות. מה ראוי להאסף ומה לא?
האם זה נכון שספריית הקונגרס הודיעה שהיא הולכת לשמר את כל הארכיון של טוויטר - כל מיני מסרונים? אין לדבר סוף. האם כל מה שקיים רק בעותק אחד ראוי לשמר?
מה לגבי עלוני פרשת שבוע? מדובר בכמויות ענקיות. בונים על כך שהספריה הלאומית תשמר זאת.
האם דיגיטציה של ספר נדיר יכולה להחליפו? לפעמים רק כשרואים את המקור אפשר להבחין בפרטים. החוקר צריך לוודא בעצמו את הפרטים שמופיעים על גבי הספר. הרבה פעמים הצילום מעוות.
בזכות הדיגיטציה מחירי הספרים הנדירים ירדו מאד, דבר חשוב בעידן של תקציב מוגבל.
האופי של האוסף משתנה: ספריה שרוצה לתת שרות ולהתמקצע צריכה לשנות את האוסף שלה באותו תחום.
אם סורקים - מדוע צריך את המקור? הדיגיטציה עוזרת לחוקרים ומצילה את החומר. יש חשש ממשי שבעיתות מצוקה מוסדות יכולים למכור את החמרים המקוריים שלהם, אוצרות תרבות.
מגמות האספנות משתנות בעקבות הדיגיטציה. המכירות הפומביות עוברות למימד האישי, המיוחד. לדוגמא לאחרונה נמכרה חתימה של רב ב-40.000 דולר. יש הרבה פעמים ערך סנטימנטלי לספר, כמו ספרי ילדים שקראנו בילדותנו.
האם הדאגה לשימור ולעותקים דיגיטליים מוטלת רק על הספריה הלאומית? בחו"ל הנושא מסודר ומתוקצב הרבה יותר טוב מאשר בארץ. מי מבטיח לנו שהיברו בוקס, גוגל ועוד אתרים רבים אחרים יהיו קימים בעוד מספר שנים? זהו עסק מסחרי שיכול לפשוט את הרגל. זה מאד מדאיג.
אם יש חומר שיודעים שהוא חשוב וחיוני - יש לגבותו. אולי צריך שיהיה גוף ארצי שיבדוק מה יש ומה מיוחד בכל ספריה. יש סריקות של חמרים דיגיטליים בעולם - שאף אחד לא יודע עליהם ואין גישה. לעיתים הלינקים הם בעיתיים ולא תמיד מפנים למהדורה הנכונה. יש לשכלל זאת.
בסיומו של יום העיון סיירנו ב"חלונות ארדון" ובספריית גרשום שלום.
"חלונות ארדון" או "חזון ישעיהו" היא היצירה המרהיבה של מרדכי ארדון הממוקמת בקיר המבואה של הספריה הלאומית וכוללת חלונות זכוכית ענקיים. העבודה בוצעה בצרפת בין השנים 1982-84. נושא החלונות הוא חזון הנביא ישעיהו - אחוות עמים, הומניזם ושלום. כל חלק מבין שלושת החלקים של הויטראג' מוקדש לחלק מהנבואה של ישעיהו.
חלונות ארדן. מתוך: ויקיפדיה
ספריית גרשום שלום מונה כ-3000 ספרים מהאוסף הפרטי של גרשום שלום בנושא קבלה ומדעי היהדות, בחלקם נדירים ובחלקם עם הערות בכתב ידו של גרשום שלום. האוסף גם כולל בתוכו ספרים בתחום הקבלה שלא מספרייתו הפרטית של גרשום שלום.
למידע נוסף אודות הספריה.
הכנת הסקירה: עדינה צור-ג'יג'י
More...
Library Assessment Conference -2010
בכנס השתתפו כ-470 ספרנים ומנהלי ספריות מארה"ב, אוסטרליה, דרום אפריקה, אנגליה וישראל אשר הציגו את נסיונם ופעילותם בנושא.
מבט לבולטימור
במהלך שלושת ימי הכנס נשמעו כמה הרצאות מעניינות במיוחד. הראשונה היתה הרצאתה של Megan Oakleaf on Learning Outcomes and the Library
Megan מ-University of Syracuse הדגישה את תפקיד החשוב של הספריה כמשפיעה על החוויה הלימודית והשגי הסטודנטים, לדבריה לא רק הסטודנטים צריכים ללמוד אלא גם הספרנים זהו תהליך מתמשך וסביבת הספריה צריכה לתמוך בתהליך.
למצגת ההרצאה
הרצאה מעניינת נוספת הייתה הרצאתם של Eugene Harvey, Maureen A. Lindstrom מ- Buffalo State College SUNY
Libqual + (R) and the Information Commons Initiative at Buffalo State College 2003-2009
Eugene ו- Maureen הדגימו את את השימוש ב-LIBQUAL על מנת לבחון כיצד ניתן לתת שירותים נוספים לסטודנטים, שאינם נחשבים לשירותים המסורתיים של הספריה. בשירותים אלו נכללים: תמיכה בבעיות מחשוב, עזרה ברישום לקורסים ועוד
בשלב ראשון נבנה דף מיוחד באתר הספריה בו רוכזו כל השירותים להם נזקקים הסטודנטים גם אם אינם שירותי ספריה פרופר.
למצגת ההרצאה
בהמשך הציגה Merdith Wolnick מ- Clemons Library University of Meridith Wolnick
את: You Don't Say! Students at the University of Virginia Come Clean When Asked "What are you working on, and how can we help?"
Merdith תיארה בהרצאת את ה-Focus Group שערכו בספריה בו התבקשו הסטודנטים לכתוב מה הם היו רוצים לשפר בספריה ומה לא בסדר בה כעת. לאחר מכן סדרו הסטודנטים ע"ג לוח גדול את הפתקים לפי קבוצות ותחומי עניין לדוגמא: הקשיים שנתקלו בהם כשניסו ללמוד בספריה, היכן הם מבקשים עזרה ועוד.
למצגת ההרצאה
הספרנים שעברו בהמשך על הפתקים סדרו ומיינו אותם באותו אופן. נמצא שהשעות העמוסות ביותר בספריה הן בין: 16:00-20:00 (הספריה פתוחה 24 שעות למעט סוף שבוע) בנוסף סטודנטים נוהגים להשתמש במחשב הנייד שלהם בתוך כתלי הספריה לחיפוש במאגרי מידע וכתיבת עבודות ומשתמשים במחשבי הספריה בעיקר להדפסות.
למצגת ההרצאה
רעיון מקורי ומעניין הציגה Karen Diller, Sue F. Phelps מ- Washington State University Vancouver
Multiple Methodologies for Space Assessment to Support Learning
הספרנים לקחו את מפת הספריה והסתובבו איתה בשעות שונות של היום וסמנו היכן יושבים אנשים. בין השאר הם ראו שאנשים אוהבים לשבת באיזורים שקטים והמעניין שגם באיזורים שיועדו לעבודה בקבוצות יושבים אנשים בודדים אשר מפזרים חפצים ע"מ שיחשבו שיושבת שם קבוצה...בנוסף ל- Mapping Survey הם ערכו גם Photo Survey במטרה לראות כיצד המרחב וסידורו יכול להוריד מתח ולשפר ריכוז. במהלך ה-Photo Survey הסתובבו ספרנים וצלמו אנשים בספריה. בתמונות נראה שמבקרי הספריה "סוחבים" איתם חפצים רבים, עוד ראו שאנשים אוהבים לשבת בעיקר ליד חלונות, ליד תמונות ושקעים למחשבים ניידים ובנוסף נצפה שמבקרי הספריה אוהבים לשבת סביב שולחנות מלבניים.
למצגת ההרצאה
הרצאה שלי: Marketing and Assessment in Academic Libraries: A Marriage of Convenience or True Love?
תיארה את העבודה המשותפת של צוותי שיווק והערכה בספריה. את הקשיים והמכשולים בשיתוף הפעולה בין הצוותים בתחילת הדרך והצגת פרוייקטים משותפים בהמשך, כאשר גולת הכותרת היתה העבודה על שיווק "אתם בקשתם אנחנו עשינו" המודגמת במצגת.
למצגת ההרצאה
בנוסף, יחד עם עוד שני עמיתים שמשתי גם כשופטת בתחרות פוסטרים. הפוסטר החביב עלי : In the Zone @UNH: Practical Low-Cost Approaches to Student Space Concerns של: Annie Donahue, Jennifer Carroll, and Tracey Lauder (University of New Hampshire) חילק את הספריה לשלושה איזורים: איזור לשיחות, איזור לדיבור שקט ואיזור לימוד שקט.
עומדים מימין לשמאל: Jim Self ,Martha Kyrillidou ,Lynne Porat ,Stever Hiller
הכנס היה מאורגן למופת האוכל גם הוא היה נפלא... היתה לי זכות והנאה רבה בכנס במפגשים הפורמאליים והבלתי פורמאליים השונים שנערכו בו לעיונכם: תקצירי ההרצאות וגישה למצגות שהוצגו בכנס
English Conference Report
ולסיום ... בדרכי לכנס עלה על המטוס מר ג'ימי קרטר, מר קרטר לחץ ידיים לכל נוסעי המטוס ואף נעתר לבקשתי לצלם אותו.
הכנת הסקירה: ד"ר לין פורת
Library Assessment Conference -2010
בכנס השתתפו כ-470 ספרנים ומנהלי ספריות מארה"ב, אוסטרליה, דרום אפריקה, אנגליה וישראל אשר הציגו את נסיונם ופעילותם בנושא.
מבט לבולטימור
במהלך שלושת ימי הכנס נשמעו כמה הרצאות מעניינות במיוחד. הראשונה היתה הרצאתה של Megan Oakleaf on Learning Outcomes and the Library
Megan מ-University of Syracuse הדגישה את תפקיד החשוב של הספריה כמשפיעה על החוויה הלימודית והשגי הסטודנטים, לדבריה לא רק הסטודנטים צריכים ללמוד אלא גם הספרנים זהו תהליך מתמשך וסביבת הספריה צריכה לתמוך בתהליך.
למצגת ההרצאה
הרצאה מעניינת נוספת הייתה הרצאתם של Eugene Harvey, Maureen A. Lindstrom מ- Buffalo State College SUNY
Libqual + (R) and the Information Commons Initiative at Buffalo State College 2003-2009
Eugene ו- Maureen הדגימו את את השימוש ב-LIBQUAL על מנת לבחון כיצד ניתן לתת שירותים נוספים לסטודנטים, שאינם נחשבים לשירותים המסורתיים של הספריה. בשירותים אלו נכללים: תמיכה בבעיות מחשוב, עזרה ברישום לקורסים ועוד
בשלב ראשון נבנה דף מיוחד באתר הספריה בו רוכזו כל השירותים להם נזקקים הסטודנטים גם אם אינם שירותי ספריה פרופר.
למצגת ההרצאה
בהמשך הציגה Merdith Wolnick מ- Clemons Library University of Meridith Wolnick
את: You Don't Say! Students at the University of Virginia Come Clean When Asked "What are you working on, and how can we help?"
Merdith תיארה בהרצאת את ה-Focus Group שערכו בספריה בו התבקשו הסטודנטים לכתוב מה הם היו רוצים לשפר בספריה ומה לא בסדר בה כעת. לאחר מכן סדרו הסטודנטים ע"ג לוח גדול את הפתקים לפי קבוצות ותחומי עניין לדוגמא: הקשיים שנתקלו בהם כשניסו ללמוד בספריה, היכן הם מבקשים עזרה ועוד.
למצגת ההרצאה
הספרנים שעברו בהמשך על הפתקים סדרו ומיינו אותם באותו אופן. נמצא שהשעות העמוסות ביותר בספריה הן בין: 16:00-20:00 (הספריה פתוחה 24 שעות למעט סוף שבוע) בנוסף סטודנטים נוהגים להשתמש במחשב הנייד שלהם בתוך כתלי הספריה לחיפוש במאגרי מידע וכתיבת עבודות ומשתמשים במחשבי הספריה בעיקר להדפסות.
למצגת ההרצאה
רעיון מקורי ומעניין הציגה Karen Diller, Sue F. Phelps מ- Washington State University Vancouver
Multiple Methodologies for Space Assessment to Support Learning
הספרנים לקחו את מפת הספריה והסתובבו איתה בשעות שונות של היום וסמנו היכן יושבים אנשים. בין השאר הם ראו שאנשים אוהבים לשבת באיזורים שקטים והמעניין שגם באיזורים שיועדו לעבודה בקבוצות יושבים אנשים בודדים אשר מפזרים חפצים ע"מ שיחשבו שיושבת שם קבוצה...בנוסף ל- Mapping Survey הם ערכו גם Photo Survey במטרה לראות כיצד המרחב וסידורו יכול להוריד מתח ולשפר ריכוז. במהלך ה-Photo Survey הסתובבו ספרנים וצלמו אנשים בספריה. בתמונות נראה שמבקרי הספריה "סוחבים" איתם חפצים רבים, עוד ראו שאנשים אוהבים לשבת בעיקר ליד חלונות, ליד תמונות ושקעים למחשבים ניידים ובנוסף נצפה שמבקרי הספריה אוהבים לשבת סביב שולחנות מלבניים.
למצגת ההרצאה
הרצאה שלי: Marketing and Assessment in Academic Libraries: A Marriage of Convenience or True Love?
תיארה את העבודה המשותפת של צוותי שיווק והערכה בספריה. את הקשיים והמכשולים בשיתוף הפעולה בין הצוותים בתחילת הדרך והצגת פרוייקטים משותפים בהמשך, כאשר גולת הכותרת היתה העבודה על שיווק "אתם בקשתם אנחנו עשינו" המודגמת במצגת.
למצגת ההרצאה
בנוסף, יחד עם עוד שני עמיתים שמשתי גם כשופטת בתחרות פוסטרים. הפוסטר החביב עלי : In the Zone @UNH: Practical Low-Cost Approaches to Student Space Concerns של: Annie Donahue, Jennifer Carroll, and Tracey Lauder (University of New Hampshire) חילק את הספריה לשלושה איזורים: איזור לשיחות, איזור לדיבור שקט ואיזור לימוד שקט.
עומדים מימין לשמאל: Jim Self ,Martha Kyrillidou ,Lynne Porat ,Stever Hiller
הכנס היה מאורגן למופת האוכל גם הוא היה נפלא... היתה לי זכות והנאה רבה בכנס במפגשים הפורמאליים והבלתי פורמאליים השונים שנערכו בו לעיונכם: תקצירי ההרצאות וגישה למצגות שהוצגו בכנס
English Conference Report
ולסיום ... בדרכי לכנס עלה על המטוס מר ג'ימי קרטר, מר קרטר לחץ ידיים לכל נוסעי המטוס ואף נעתר לבקשתי לצלם אותו.
הכנת הסקירה: ד"ר לין פורת
תיירת בעירי - פרק כ"ג: ביתה של משפחת סגל - רחוב סיני 18 ופרשה עקובה מדם. אמירה קהת
בשנת 1936, בעת סיורנו בשכונה, עומד כאן כבר בית לתפארת. אמנם בית בן קומה אחת, שכמותו אין רואים יותר היום בשכונה, אך בנוי לבנים ומטויח לבן.
וכך סיפר לי בניהו סגל, בנו של יוסף סגל, באוגוסט של שנת 2005: "אבי יוסף נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1878. חתונתו הראשונה לא הצליחה, אך מנשואים אלו נולדו אסתר, חיה ושמואל. לאחר מכן התחתן עם פרידה, שילדה לו עוד שתי בנות, שרה ורחל. לאחר פטירתה של פרידה, נישא לפי המנהג למלכה, אחותה הצעירה של פרידה, ילידת 1900. מלכה הייתה אז נערה צעירה בת שבע-עשרה, ואילו יוסף סגל היה בן 38. מלכה היא אמי".
והנכד חגי סגל סיפר: "למרות פער הגילים הגדול, נעתרה לו. חיבת ציון שלו סחפה אותה מירכתי הים השחור אל מרומי הכרמל". עם נישואיה ליוסף, גידלה מלכה את שתי בנותיה של אחותה המנוחה פרידה, שהיו אז בנות שלוש ושש.
מנישואיהם של יוסף ומלכה נולדו שלושה ילדים, עליזה, שלום ובניהו. יוסף סגל היה מורה לעברית ברומניה. "הוא היה מורה מוכשר ששמו הלך לפניו."
תמונת משפחת סגל בשנת 1928
אם קראתם את הפרקים הקודמים, אתם זוכרים בוודאי כי "בשנת 1921 התאספו ארבעה אנשים בביתו של מר זינגר בהנהגתם של מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ ו"חתמו על זיכרון דברים להקמת אגודה שתרכוש שטחי אדמה גדולים בכרמל כדי להקים עליהם אחוזה חקלאית... מבין ארבעה המייסדים, סבא [יוסף סגל] היה הראשון שרכש חלקת אדמה גדולה בכרמל". רעיון זו נולד לאחר ביקורו בבוקרשט של מנחם אוסישקין, והוא זה שהניח בפני סגל ורעיו את "רעיון הקמת קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל".
"יוסף היה ציוני ובשנת 1921 קנה בבוקרשט מ"התאחדות עולי רומניה" חמישה דונם אדמה באחוזה: שניים וחצי דונם היו ברחוב סיני (מספרים 18 ו-18א' כיום) ועוד שניים וחצי דונם אדמות חקלאיות היו על "הר ונטורה... אדמות אלו נועדו לנטיעות, ושם ניטע הכרם של אדמת סגל. היום עובר שם רחוב איינשטיין ואולי ניתן למצוא שם עדיין ניצני גפנים ששתלו אבי ואמי. משפחת סגל עלתה ארצה בשנת 1925, אותה שנה בה נבנתה האוניברסיטה העברית. יוסף סגל היה אידיאליסט. ברומניה לימד בשני בתי ספר" "מוריה" וקולטורה". הוא היה איש ספר שידע הרבה שפות: רומנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, וכנראה גם רוסית. וכמובן שידע גם עברית. בגיל ארבעים וחמש החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא עזב הכול מאחוריו למען האידיאלים שלו.
היו לו שתי אהבות: אהבת התנ"ך ואהבת המולדת". משפט אחרון זה עלה וחזר במהלך
הראיון עם בניהו סגל ז"ל ונראה היה לי, שזהו גם אידיאל שהנחיל יוסף סגל לבניו.
"גרתי חודשים אחדים בתל-אביב ובכספי שחסכתי ברומניה סידרתי לי בית חרושת ללבנים (רכשתי אומנות זו בתל-אביב). לא הצלחתי בעסק זה" כך סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו.. "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925) מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על יד האחוזה. ... בשבט, בלילות גשם, הייתי ישן עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה, וגם ציפורים לא נראו". לפי הכתוב בספרו של חגי סגל, משפחת סגל חיסלה את ענייניה בעיר העברית הראשונה בסוף חורף 1926 והזמינה משאית שתסיע אותם צפונה... הרכוש שהביאו עימם מרומניה הכיל את המעט הנחוץ לניהול חיים חלוציים...: ארון בגדים תלת-מדורי, מיטות פשוטות, קצת בגדים, קצת ספרים, כלי מטבח הכרחיים, וזהו".
מלכה סגל סיפרה בראיון, שהם רכשו מגרש ברחוב מאפו. אך המגרש לא מצא חן בעיניה והיא העדיפה על פניו מגרש אחר ברחוב סיני. אך למעשה גם כאן, ברחוב סיני, לא היה דבר, ולכשהגיעה משפחת סגל לשכונה התגוררו בה שלוש משפחות יהודיות בצריפים וסבלים וערבים הסתובבו בשטח...."היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה ועזרנו זה לזה בשעת הצורך", סיפרה.
ועוד סיפרה מלכה סגל בראיון בשנת 1991: "אחרי שמונה-תשעה חודשים בתל-אביב, הגיעו שמועות כי החלו לטעת עצים באחוזה. מי? חלוצים מרוסיה. גם אנחנו הצטרפנו. גרנו בצריפים בקבוצת הצריפים שהוקמו בצורת ח' ברחוב סיני 4. אלו היו מגורים לפועלים.... הכסף שקיבלנו הספיק לחיות בצמצום. אפיתי לחם, עשיתי דגנים מלחם. לא אכלנו בשר. יצאתי לעבודת הנטיעות כשאני בהריון ולא מרגישה טוב. אבל לא סיפרתי לאף אחד. כשהבן נולד, השארתי אותו לבד שוכב בקופסת עץ והלכתי לעבוד חצי יום. האמנתי ואמרתי כי השם ישמור!."
"אשתי ואני נתקבלנו לעבודה, סיקול כביש צר בין ההרים עד למעיין, וקראו לו איזה זמן "כביש סגל".... סיפר יוסף סגל. "אחר כך עברנו לחפירת בורות לנטיעות.... תאנים קטפו מן העצים חינם ובשפע, תאנים שעמדו שם מימי אחאב מלך ישראל. היינו מאושרים. ידענו שמכשירים אנו דרך עבודה לאחינו בני ישראל הנמצאים בגולה ושיבואו אחרינו... תיירים רבים היו מבקרים אותנו בעבודה, מסתכלים, מתפלאים ומצלמים...." אבל מלכה סגל סיפרה לנכדה חגי: "הצרה הייתה שאי אפשר לעבוד עם מכוש וללמד ביחד, ולכן אני הייתי חייבת לעבוד פי שניים בזמן שהוא מסביר, כדי שלא נגזול חס ושלום את הכסף שנותנים לנו בשביל העבודה".
"במשך שנתיים-שלוש גרו בצריף, בלי חשמל בלי מים זורמים, בלי תחבורה. כאשר יוסף לימד בבית הספר "זיכרון יוסף", המשפחה התגוררה באחד החדרים של בית הספר, ובאותו זמן התחילו לבנות את הבית שלהם, על האדמה שלהם במספר 18." באחד מארבעת החדרים של בית הספר התקיים גן ילדים. הגננת הייתה רחל, בתו של יוסף סגל.
בנו של יוסף סגל סיפר: "כעבור שנתיים, בזמן החופשה, אבא קיבל מבני הדודים בתל-אביב מכונות לבניית בלוקים. אבא ואימא בנו במו ידיהם את הבית. אחר כך הזמינו מישהו לצקת את הגג. רק לאחר שנוצק הגג, ניתן היה לקחת משכנתא על הבית, ולהמשיך בבניה. אז עברו לגור בבית בן הקומה אחת (בחזית המגרש). במשך השנים הרחיבו קצת. אני עצמי עזרתי בבניית מרפסת אחורית"
מלכה סגל תיארה את תהליך בניית הבית: "עבודת הנטיעות הסתיימה. היו לנו עוד 300 לירות שטרלינג בבנק ו-300 בלוקים שנשארו אצל האחים בתל-אביב. החלטנו לבנות את הבית. קבלן הקים לנו את היסודות והתקרה. בשלוש מאות הבלוקים שהאחים סגל שלחו לנו בהזדמנות התחלנו לבנות את ביתנו: מבנה מלבני מאורך בן שלושה חדרים, בלי מטבח, בצד מעין מרפסת ללא מעקה ושרותי בור בחצר במרחק כעשרה מטרים מהבית". "מפחיד היה ללכת אליהם בלילה, מפחד שועלים" הוסיף הבן בניהו. היכן בישלו? "פרימוס היה במקום כלשהו בבית. הסוכר היה זול. תאנים היו בשפע וחופשי. בישלתי 12 קופסאות ריבת תאנים ואכלנו לחם בריבה".
"בזמן יציקת התקרה יוסף חלה, שכב במיטה עם 39 חום. ידוע שצריך לצקת תקרה בפעם אחת. בגלל המחלה יצקנו את התקרה בפעמיים, לכן התקרה לא הייתה מושלמת ורטיבות חדרה לבית. אבל הרצפה הייתה מושלמת! עד היום אפילו "בלטה" אחת לא זזה. אנחנו בעצמנו פיזרנו את החול לבלטות. הבלטות הובאו מאיטליה."
בניהו סגל סיפר: "עברנו לביתנו בשנת 1928.... במשך הזמן סגרנו את המרפסת למבנה. הקירות היו רשת וכמו טיח מודבק עליה משני הצדדים. זה היה קיר דק, אבל היה לנו שם מקלחון, שירותים וחדר אוכל קטן. זו הייתה חגיגה לכולם. במטבחון גדלנו!... המבנה הזה אחר כך דרש הריסה. לאחר זמן הרסנו אותו ובנינו אותו מחדש, במתכונת רצינית. אפילו עם חרסינה..."
"בשנים 1930-1932, משהחלה העלייה מגרמניה" סיפר בניהו סגל, "ההורים הקימו בביתנו פנסיון קיץ לילדים. החופש הגדול היה, אבא לא עבד והרי היה איש חינוך ותרבות. 16-17 ילדי עשירים באו לפנסיון שלנו. אמא דאגה לצד הכלכלי ואבא לצד התרבותי. בשנים האלה אכלנו טוב. ההורים הרוויחו יפה ובכסף הזה התקיימנו כל השנה."
תהליך הרחבתו של הבית היה איטי. הבית גדל עם הזמן ועם הצרכים של בני המשפחה. תחילה היה זה בית קטן, שמסביבו ניטעו עצי פרי, וגם עצי אורן ניטעו. אלו עומדים שם גם בשנת 2010.
מראה הבית בתצלום אויר משנת 1946. מימינו בית הכנסת.
כל השטח סביב הבית הייתה נחלתה של משפחת סגל.
חגי סגל, נכדו של יוסף, מתאר בספרו "רק לא מלחמת אחים" את הבית: "... הוא היה אחד מעשרת בתי האבן הראשונים בשכונה... למרות גל השיפוצים המקיף שעבר המבנה בינתיים, והקומה אשר נבנתה עליו מתישהו אחרי קום המדינה, הוא עדיין דומה למבנה המקורי: בית עם תקרה גבוהה ועם חלונות רבועים, שתכניות הבנייה שלו לא הונחו מעולם על שולחנו של ארכיטקט מוסמך או אפילו חצי מוסמך. גם אם יעמוד על מכונו שנים רבות... ספק אם יוכר אי פעם על ידי הרשויות המתאימות כמבנה היסטורי ראוי לשימור... תשעים לירות שטרלינג עלה הבית, מחיר זעום אפילו לפי תעריפי 1928. רובן הוצאו על חומרי בנייה, לא על שכר פועלים. את רוב מלאכת הבנייה עשו הדיירים העתידיים עצמם. גם את הלבנים ייצרו במו ידיהם, לפי ידע שצברו במפעל הלבנים הכושל בתל-אביב. 1,300 לבנים בדיוק, זכרה סבתא. אנשי מקצוע לימדו אותם להניח את הלבנים זו על זו, לקבוע בבית חלונות ודלתות, ולחרוץ בקירותיו תשתית לחוטי חשמל. החשמל הגיע לשם רק באמצע שנות השלושים...... עד להגעת החשמל הם הדליקו בלילות עששיות. בניהו, אשר מונה על ידי הוריו כאחראי על תדלוק העששיות, זכר לטובה את העלטה הכבדה ששררה בחוץ בלילות, בעידן הטרום חשמלי, והפכה את ילדי המשפחה לגיאוגרפים של כיפת השמים. שבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי הכרמל..."
"...בינתיים החליטו להעביר קו ביוב ברחוב" סיפר לי גדליהו. "כל דייר הצטווה לשלם סכום כסף עצום, אולי מאה לירות. לא היה למשפחת סגל מספיק כסף ואמה מלכה מכרה חלק מהמגרש. ... אחר כך, כשאסתר, אשתו של בניהו הייתה בהריון, מכרה מלכה עוד חלק של המגרש. לצדו של בית משפחת סגל נבנה בית בן שתי קומות מעל קומת עמודים, ובניהו בחר לגור בקומה העליונה, משם ניתן לראות את הנוף.
בניהו היה מורה בבית הספר בסמ"ת ורבים מהחיפאים זוכרים אותו. בניהו ואסתר גרו בדירה זו קרוב לחמישים שנה. לאחר שאסתר נפטרה, המשיך בניהו להתגורר בדירה, עד שנפטר גם הוא. בתמונה מימין ניתן לראות, בין הדלת לחלון, את מודעת האבל שנתלתה ליד פתח בית המשפחה הוותיק. בבית זה גר עד היום ידידיה, בנו של בניהו סגל. הדירות העליונות הושכרו.
הבית בשנת 2008. ניכרים בו שלבים שונים של בניה. בתמונה משמאל המרפסת שהוספה מאחור.
מאז שנת 2008 נעשו עוד שיפוצים בבית וכיום, לאחר השיפוץ האחרון, תתקשו לזהות בבית הצבוע את שרידי העבר.
בפרקים הקודמים קראתם כבר על הקשיים שעמדו בפני משפחת סגל, כמו גם בפני התושבים האחרים של אחוזה באותה תקופה, על המחסור במים, ועל ההליכה הקשה למעין הרחוק בפאתי אחוזה. "הקשר עם העיר נסתדר על ידי עגלה שנסעה פעם בשבוע ביום חמישי העירה בשביל לקנות לצרכי שבת. אסיפת התושבים הראשונה התקיימה בחול המועד סוכות תרפ"ו בסוכה שבניתי על מגרשי עוד לפני בנין הבית" סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו. "ביתי היה אז הבית הגדול ביותר באחוזה, ועכשיו הוא, תודה לאל, הבית הכי קטן. הילד הראשון שנולד בשכונה וכמובן בלי רופא ומיילדת הוא ידידיה בני. מאותו יום סדרו גם את הקשר עם העיר על ידי אוטו, לשלוש פעמים במשך היום..."
מלכה סגל הגיעה לאחוזה כשהיא בהריון. כשהגיע החורף של שנת 1926, ביום הראשון של סוכות, נולד הבן ידידה. היה זה הילד הראשון שנולד באחוזה. כפי שכותב חגי סגל: " הדבר החשוב אצל סבא היה ארץ ישראל, אחר כך בית הספר, ובסוף אנחנו [הילדים והנכדים]. אבל ידידיה היה משהו אחר, ליטפו אותו, ונישקו אותו המון בצעירותו..." ידידיה למד בבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן בבית הספר "הריאלי", והיה חבר בתנועת הצופים הדתיים ומדריך בסניף בני עקיבא בשכונת הדר. בסתר היה גם חבר ב"אצ"ל". את דרכו לשם סלל אחיו הבכור שלמה. שניהם היו תחילה חברים ב"הגנה", התאכזבו מארגון זה ובשנת 1945 עברו ל"אצ"ל".
"ידידיה סגל היה נער יפה בילדותו וגם בנעוריו. לבגרות לא זכה להגיע, כיוון שנרצח במסגרת מלחמה עקובה מדם בין ה"הגנה" לאצ"ל. מלחמה זו הייתה המשך לקרע העמוק שנפער בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי. "בליל א' בשבט תש"ח (12.1.1948) נחטף ידידה ממקום עבודתו כשומר לילה בבניין שבו עבד כבנאי בשעות היום. חוטפיו היו אנשי ה"הגנה" שחשדו בו כי היה מעורב בחטיפת אחד ממפקדם ורצו להפעיל לחץ על מפקדיו כדי שישחררו את האיש שלהם.
גופתו הפצועה נמצאה ליד הכפר הערבי טירה, כיום טירת הכרמל. על פי גרסת ה"הגנה" ידידה ברח ממקום מעצרו לכיוון הכפר הערבי טירה שלמרגלות ההר ותושבי הכפר הרגו אותו. גרסתם של אנשי האצ"ל הייתה כי ידידיה נרצח על ידי אנשי ה"הגנה" וכדי לטשטש את עקבות המעשה הניחו את גופתו ליד טירה.
פרשת חייו ומותו של ידידיה התפרסמה בספר בשם "דמי אינו שותק - ידידיה סגל, חטיפות, עינויים רצח ומשפט". בשנת תשס"ט יצא לאור ספרו של חגי סגל "רק לא מלחמת אחים" בו מסופר סיפור המשפחה וכן סיפורו של ידידיה. לשם הספר נבחרו מילותיה של מלכה סגל, כאשר הובאה גופתו של ידידיה מטירה ומסביב נשמעו קריאות נקם. מלכה, שרצתה למנוע שפיכת דמים נוספת בין יהודים, קראה, למרות כאבה הגדול על מות בן זקוניה: "רק לא מלחמת אחים!".
קצרה היריעה מלתאר פרשה מזעזעת זו מתולדות הישוב, ואני ממליצה לכם בכל לב לקרוא את ספרו המרתק של חגי סגל, המספר את סיפורו של ידידיה, סיפורה של השכונה וסיפורה של המדינה באותה תקופה.
בין רחובות אהוד ויותם נמצא גן קטן לזכרו של ידידיה סגל. בשנת 1973, עת נחנך הגן, עמד כאן שלט צנוע בו נכתב: "לזכרו של ידידיה סגל (סגן גבריאל) הי"ד, חייל הארגון הצבאי הלאומי, נולד, חי ונפל באחוזה". מלכה סגל הייתה אז עדיין בחיים. זאת מספר לנו חגי סגל בספרו. אך כיום נכתב על השלט רק "גן ידידיה סגל". ממגרש החניה של מכולת "פריזול" ברחוב יותם מוביל שביל צנוע אל הגן. בעת ביקורי במקום שיחקו ילדים על המגלשות והוריהם ישבו לידם על הספסלים. העוברים ושבים ידעו להנחות אותי אל הגן, אך לא הם ולא הורי הילדים שבגן ידעו מי היה ידידה סגל והתפלאו מאד לשמוע את סיפורי.
יוסף סגל נפטר בשנת 1965 בגיל 86 או 87. אשתו מלכה המשיכה לגור בבית עד לפטירתה בשנת 1998. בת 97 הייתה במותה. בניהו סגל, אותו ראיינתי, נפטר בתחילת שנת 2008.
יוסף סגל אינו יושב עוד במרפסת הקדמית של ביתו ולומד תורה, מלכה אשתו אינה אופה יותר פשטידות מפירורי פרוסות הלחם מיום האתמול, בניהם בניהו, ידידיה ורבים מבני משפחתם אינם איתנו עוד, אבל סיפוריהם מסופרים עדיין בספרים, במאמרים ובפי זקני אחוזה ומעוררים פליאה.
מקורות:
שיחה עם בניהו סגל ז"ל באוגוסט 2005.
זיכרונות של בני משפחת סגל בחוברת: 75 שנה לאחוזה
זיכרונות בני המשפחה בחוברת: ארליך, אלינורה (ליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
זיכרונותיה של מלכה סגל, בחוברת: של גיא, רונית וארד, יהודית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י, תשנ"ב, 1991/02 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
אתר יזכור - סגל ידידיה - סיפור חייו http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=77211
סגל, חגי: רק לא מלחמת אחים.שילה, ברכת בית אל, 2009
התמונה של משפחת סגל היא מתוך ספרו של חגי סגל: רק לא מלחמת אחים
תמונתו של ידידיה סגל היא מתוך אתר "יזכור"
תצלום האוויר הוא קטע מתוך תמונה של אחוזה מאוסף התצלומים הממשלתי
תיירת בעירי - פרק כ"ג: ביתה של משפחת סגל - רחוב סיני 18 ופרשה עקובה מדם. אמירה קהת
בשנת 1936, בעת סיורנו בשכונה, עומד כאן כבר בית לתפארת. אמנם בית בן קומה אחת, שכמותו אין רואים יותר היום בשכונה, אך בנוי לבנים ומטויח לבן.
וכך סיפר לי בניהו סגל, בנו של יוסף סגל, באוגוסט של שנת 2005: "אבי יוסף נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1878. חתונתו הראשונה לא הצליחה, אך מנשואים אלו נולדו אסתר, חיה ושמואל. לאחר מכן התחתן עם פרידה, שילדה לו עוד שתי בנות, שרה ורחל. לאחר פטירתה של פרידה, נישא לפי המנהג למלכה, אחותה הצעירה של פרידה, ילידת 1900. מלכה הייתה אז נערה צעירה בת שבע-עשרה, ואילו יוסף סגל היה בן 38. מלכה היא אמי".
והנכד חגי סגל סיפר: "למרות פער הגילים הגדול, נעתרה לו. חיבת ציון שלו סחפה אותה מירכתי הים השחור אל מרומי הכרמל". עם נישואיה ליוסף, גידלה מלכה את שתי בנותיה של אחותה המנוחה פרידה, שהיו אז בנות שלוש ושש.
מנישואיהם של יוסף ומלכה נולדו שלושה ילדים, עליזה, שלום ובניהו. יוסף סגל היה מורה לעברית ברומניה. "הוא היה מורה מוכשר ששמו הלך לפניו."
תמונת משפחת סגל בשנת 1928
אם קראתם את הפרקים הקודמים, אתם זוכרים בוודאי כי "בשנת 1921 התאספו ארבעה אנשים בביתו של מר זינגר בהנהגתם של מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ ו"חתמו על זיכרון דברים להקמת אגודה שתרכוש שטחי אדמה גדולים בכרמל כדי להקים עליהם אחוזה חקלאית... מבין ארבעה המייסדים, סבא [יוסף סגל] היה הראשון שרכש חלקת אדמה גדולה בכרמל". רעיון זו נולד לאחר ביקורו בבוקרשט של מנחם אוסישקין, והוא זה שהניח בפני סגל ורעיו את "רעיון הקמת קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל".
"יוסף היה ציוני ובשנת 1921 קנה בבוקרשט מ"התאחדות עולי רומניה" חמישה דונם אדמה באחוזה: שניים וחצי דונם היו ברחוב סיני (מספרים 18 ו-18א' כיום) ועוד שניים וחצי דונם אדמות חקלאיות היו על "הר ונטורה... אדמות אלו נועדו לנטיעות, ושם ניטע הכרם של אדמת סגל. היום עובר שם רחוב איינשטיין ואולי ניתן למצוא שם עדיין ניצני גפנים ששתלו אבי ואמי. משפחת סגל עלתה ארצה בשנת 1925, אותה שנה בה נבנתה האוניברסיטה העברית. יוסף סגל היה אידיאליסט. ברומניה לימד בשני בתי ספר" "מוריה" וקולטורה". הוא היה איש ספר שידע הרבה שפות: רומנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, וכנראה גם רוסית. וכמובן שידע גם עברית. בגיל ארבעים וחמש החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא עזב הכול מאחוריו למען האידיאלים שלו.
היו לו שתי אהבות: אהבת התנ"ך ואהבת המולדת". משפט אחרון זה עלה וחזר במהלך
הראיון עם בניהו סגל ז"ל ונראה היה לי, שזהו גם אידיאל שהנחיל יוסף סגל לבניו.
"גרתי חודשים אחדים בתל-אביב ובכספי שחסכתי ברומניה סידרתי לי בית חרושת ללבנים (רכשתי אומנות זו בתל-אביב). לא הצלחתי בעסק זה" כך סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו.. "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925) מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על יד האחוזה. ... בשבט, בלילות גשם, הייתי ישן עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה, וגם ציפורים לא נראו". לפי הכתוב בספרו של חגי סגל, משפחת סגל חיסלה את ענייניה בעיר העברית הראשונה בסוף חורף 1926 והזמינה משאית שתסיע אותם צפונה... הרכוש שהביאו עימם מרומניה הכיל את המעט הנחוץ לניהול חיים חלוציים...: ארון בגדים תלת-מדורי, מיטות פשוטות, קצת בגדים, קצת ספרים, כלי מטבח הכרחיים, וזהו".
מלכה סגל סיפרה בראיון, שהם רכשו מגרש ברחוב מאפו. אך המגרש לא מצא חן בעיניה והיא העדיפה על פניו מגרש אחר ברחוב סיני. אך למעשה גם כאן, ברחוב סיני, לא היה דבר, ולכשהגיעה משפחת סגל לשכונה התגוררו בה שלוש משפחות יהודיות בצריפים וסבלים וערבים הסתובבו בשטח...."היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה ועזרנו זה לזה בשעת הצורך", סיפרה.
ועוד סיפרה מלכה סגל בראיון בשנת 1991: "אחרי שמונה-תשעה חודשים בתל-אביב, הגיעו שמועות כי החלו לטעת עצים באחוזה. מי? חלוצים מרוסיה. גם אנחנו הצטרפנו. גרנו בצריפים בקבוצת הצריפים שהוקמו בצורת ח' ברחוב סיני 4. אלו היו מגורים לפועלים.... הכסף שקיבלנו הספיק לחיות בצמצום. אפיתי לחם, עשיתי דגנים מלחם. לא אכלנו בשר. יצאתי לעבודת הנטיעות כשאני בהריון ולא מרגישה טוב. אבל לא סיפרתי לאף אחד. כשהבן נולד, השארתי אותו לבד שוכב בקופסת עץ והלכתי לעבוד חצי יום. האמנתי ואמרתי כי השם ישמור!."
"אשתי ואני נתקבלנו לעבודה, סיקול כביש צר בין ההרים עד למעיין, וקראו לו איזה זמן "כביש סגל".... סיפר יוסף סגל. "אחר כך עברנו לחפירת בורות לנטיעות.... תאנים קטפו מן העצים חינם ובשפע, תאנים שעמדו שם מימי אחאב מלך ישראל. היינו מאושרים. ידענו שמכשירים אנו דרך עבודה לאחינו בני ישראל הנמצאים בגולה ושיבואו אחרינו... תיירים רבים היו מבקרים אותנו בעבודה, מסתכלים, מתפלאים ומצלמים...." אבל מלכה סגל סיפרה לנכדה חגי: "הצרה הייתה שאי אפשר לעבוד עם מכוש וללמד ביחד, ולכן אני הייתי חייבת לעבוד פי שניים בזמן שהוא מסביר, כדי שלא נגזול חס ושלום את הכסף שנותנים לנו בשביל העבודה".
"במשך שנתיים-שלוש גרו בצריף, בלי חשמל בלי מים זורמים, בלי תחבורה. כאשר יוסף לימד בבית הספר "זיכרון יוסף", המשפחה התגוררה באחד החדרים של בית הספר, ובאותו זמן התחילו לבנות את הבית שלהם, על האדמה שלהם במספר 18." באחד מארבעת החדרים של בית הספר התקיים גן ילדים. הגננת הייתה רחל, בתו של יוסף סגל.
בנו של יוסף סגל סיפר: "כעבור שנתיים, בזמן החופשה, אבא קיבל מבני הדודים בתל-אביב מכונות לבניית בלוקים. אבא ואימא בנו במו ידיהם את הבית. אחר כך הזמינו מישהו לצקת את הגג. רק לאחר שנוצק הגג, ניתן היה לקחת משכנתא על הבית, ולהמשיך בבניה. אז עברו לגור בבית בן הקומה אחת (בחזית המגרש). במשך השנים הרחיבו קצת. אני עצמי עזרתי בבניית מרפסת אחורית"
מלכה סגל תיארה את תהליך בניית הבית: "עבודת הנטיעות הסתיימה. היו לנו עוד 300 לירות שטרלינג בבנק ו-300 בלוקים שנשארו אצל האחים בתל-אביב. החלטנו לבנות את הבית. קבלן הקים לנו את היסודות והתקרה. בשלוש מאות הבלוקים שהאחים סגל שלחו לנו בהזדמנות התחלנו לבנות את ביתנו: מבנה מלבני מאורך בן שלושה חדרים, בלי מטבח, בצד מעין מרפסת ללא מעקה ושרותי בור בחצר במרחק כעשרה מטרים מהבית". "מפחיד היה ללכת אליהם בלילה, מפחד שועלים" הוסיף הבן בניהו. היכן בישלו? "פרימוס היה במקום כלשהו בבית. הסוכר היה זול. תאנים היו בשפע וחופשי. בישלתי 12 קופסאות ריבת תאנים ואכלנו לחם בריבה".
"בזמן יציקת התקרה יוסף חלה, שכב במיטה עם 39 חום. ידוע שצריך לצקת תקרה בפעם אחת. בגלל המחלה יצקנו את התקרה בפעמיים, לכן התקרה לא הייתה מושלמת ורטיבות חדרה לבית. אבל הרצפה הייתה מושלמת! עד היום אפילו "בלטה" אחת לא זזה. אנחנו בעצמנו פיזרנו את החול לבלטות. הבלטות הובאו מאיטליה."
בניהו סגל סיפר: "עברנו לביתנו בשנת 1928.... במשך הזמן סגרנו את המרפסת למבנה. הקירות היו רשת וכמו טיח מודבק עליה משני הצדדים. זה היה קיר דק, אבל היה לנו שם מקלחון, שירותים וחדר אוכל קטן. זו הייתה חגיגה לכולם. במטבחון גדלנו!... המבנה הזה אחר כך דרש הריסה. לאחר זמן הרסנו אותו ובנינו אותו מחדש, במתכונת רצינית. אפילו עם חרסינה..."
"בשנים 1930-1932, משהחלה העלייה מגרמניה" סיפר בניהו סגל, "ההורים הקימו בביתנו פנסיון קיץ לילדים. החופש הגדול היה, אבא לא עבד והרי היה איש חינוך ותרבות. 16-17 ילדי עשירים באו לפנסיון שלנו. אמא דאגה לצד הכלכלי ואבא לצד התרבותי. בשנים האלה אכלנו טוב. ההורים הרוויחו יפה ובכסף הזה התקיימנו כל השנה."
תהליך הרחבתו של הבית היה איטי. הבית גדל עם הזמן ועם הצרכים של בני המשפחה. תחילה היה זה בית קטן, שמסביבו ניטעו עצי פרי, וגם עצי אורן ניטעו. אלו עומדים שם גם בשנת 2010.
מראה הבית בתצלום אויר משנת 1946. מימינו בית הכנסת.
כל השטח סביב הבית הייתה נחלתה של משפחת סגל.
חגי סגל, נכדו של יוסף, מתאר בספרו "רק לא מלחמת אחים" את הבית: "... הוא היה אחד מעשרת בתי האבן הראשונים בשכונה... למרות גל השיפוצים המקיף שעבר המבנה בינתיים, והקומה אשר נבנתה עליו מתישהו אחרי קום המדינה, הוא עדיין דומה למבנה המקורי: בית עם תקרה גבוהה ועם חלונות רבועים, שתכניות הבנייה שלו לא הונחו מעולם על שולחנו של ארכיטקט מוסמך או אפילו חצי מוסמך. גם אם יעמוד על מכונו שנים רבות... ספק אם יוכר אי פעם על ידי הרשויות המתאימות כמבנה היסטורי ראוי לשימור... תשעים לירות שטרלינג עלה הבית, מחיר זעום אפילו לפי תעריפי 1928. רובן הוצאו על חומרי בנייה, לא על שכר פועלים. את רוב מלאכת הבנייה עשו הדיירים העתידיים עצמם. גם את הלבנים ייצרו במו ידיהם, לפי ידע שצברו במפעל הלבנים הכושל בתל-אביב. 1,300 לבנים בדיוק, זכרה סבתא. אנשי מקצוע לימדו אותם להניח את הלבנים זו על זו, לקבוע בבית חלונות ודלתות, ולחרוץ בקירותיו תשתית לחוטי חשמל. החשמל הגיע לשם רק באמצע שנות השלושים...... עד להגעת החשמל הם הדליקו בלילות עששיות. בניהו, אשר מונה על ידי הוריו כאחראי על תדלוק העששיות, זכר לטובה את העלטה הכבדה ששררה בחוץ בלילות, בעידן הטרום חשמלי, והפכה את ילדי המשפחה לגיאוגרפים של כיפת השמים. שבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי הכרמל..."
"...בינתיים החליטו להעביר קו ביוב ברחוב" סיפר לי גדליהו. "כל דייר הצטווה לשלם סכום כסף עצום, אולי מאה לירות. לא היה למשפחת סגל מספיק כסף ואמה מלכה מכרה חלק מהמגרש. ... אחר כך, כשאסתר, אשתו של בניהו הייתה בהריון, מכרה מלכה עוד חלק של המגרש. לצדו של בית משפחת סגל נבנה בית בן שתי קומות מעל קומת עמודים, ובניהו בחר לגור בקומה העליונה, משם ניתן לראות את הנוף.
בניהו היה מורה בבית הספר בסמ"ת ורבים מהחיפאים זוכרים אותו. בניהו ואסתר גרו בדירה זו קרוב לחמישים שנה. לאחר שאסתר נפטרה, המשיך בניהו להתגורר בדירה, עד שנפטר גם הוא. בתמונה מימין ניתן לראות, בין הדלת לחלון, את מודעת האבל שנתלתה ליד פתח בית המשפחה הוותיק. בבית זה גר עד היום ידידיה, בנו של בניהו סגל. הדירות העליונות הושכרו.
הבית בשנת 2008. ניכרים בו שלבים שונים של בניה. בתמונה משמאל המרפסת שהוספה מאחור.
מאז שנת 2008 נעשו עוד שיפוצים בבית וכיום, לאחר השיפוץ האחרון, תתקשו לזהות בבית הצבוע את שרידי העבר.
בפרקים הקודמים קראתם כבר על הקשיים שעמדו בפני משפחת סגל, כמו גם בפני התושבים האחרים של אחוזה באותה תקופה, על המחסור במים, ועל ההליכה הקשה למעין הרחוק בפאתי אחוזה. "הקשר עם העיר נסתדר על ידי עגלה שנסעה פעם בשבוע ביום חמישי העירה בשביל לקנות לצרכי שבת. אסיפת התושבים הראשונה התקיימה בחול המועד סוכות תרפ"ו בסוכה שבניתי על מגרשי עוד לפני בנין הבית" סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו. "ביתי היה אז הבית הגדול ביותר באחוזה, ועכשיו הוא, תודה לאל, הבית הכי קטן. הילד הראשון שנולד בשכונה וכמובן בלי רופא ומיילדת הוא ידידיה בני. מאותו יום סדרו גם את הקשר עם העיר על ידי אוטו, לשלוש פעמים במשך היום..."
מלכה סגל הגיעה לאחוזה כשהיא בהריון. כשהגיע החורף של שנת 1926, ביום הראשון של סוכות, נולד הבן ידידה. היה זה הילד הראשון שנולד באחוזה. כפי שכותב חגי סגל: " הדבר החשוב אצל סבא היה ארץ ישראל, אחר כך בית הספר, ובסוף אנחנו [הילדים והנכדים]. אבל ידידיה היה משהו אחר, ליטפו אותו, ונישקו אותו המון בצעירותו..." ידידיה למד בבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן בבית הספר "הריאלי", והיה חבר בתנועת הצופים הדתיים ומדריך בסניף בני עקיבא בשכונת הדר. בסתר היה גם חבר ב"אצ"ל". את דרכו לשם סלל אחיו הבכור שלמה. שניהם היו תחילה חברים ב"הגנה", התאכזבו מארגון זה ובשנת 1945 עברו ל"אצ"ל".
"ידידיה סגל היה נער יפה בילדותו וגם בנעוריו. לבגרות לא זכה להגיע, כיוון שנרצח במסגרת מלחמה עקובה מדם בין ה"הגנה" לאצ"ל. מלחמה זו הייתה המשך לקרע העמוק שנפער בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי. "בליל א' בשבט תש"ח (12.1.1948) נחטף ידידה ממקום עבודתו כשומר לילה בבניין שבו עבד כבנאי בשעות היום. חוטפיו היו אנשי ה"הגנה" שחשדו בו כי היה מעורב בחטיפת אחד ממפקדם ורצו להפעיל לחץ על מפקדיו כדי שישחררו את האיש שלהם.
גופתו הפצועה נמצאה ליד הכפר הערבי טירה, כיום טירת הכרמל. על פי גרסת ה"הגנה" ידידה ברח ממקום מעצרו לכיוון הכפר הערבי טירה שלמרגלות ההר ותושבי הכפר הרגו אותו. גרסתם של אנשי האצ"ל הייתה כי ידידיה נרצח על ידי אנשי ה"הגנה" וכדי לטשטש את עקבות המעשה הניחו את גופתו ליד טירה.
פרשת חייו ומותו של ידידיה התפרסמה בספר בשם "דמי אינו שותק - ידידיה סגל, חטיפות, עינויים רצח ומשפט". בשנת תשס"ט יצא לאור ספרו של חגי סגל "רק לא מלחמת אחים" בו מסופר סיפור המשפחה וכן סיפורו של ידידיה. לשם הספר נבחרו מילותיה של מלכה סגל, כאשר הובאה גופתו של ידידיה מטירה ומסביב נשמעו קריאות נקם. מלכה, שרצתה למנוע שפיכת דמים נוספת בין יהודים, קראה, למרות כאבה הגדול על מות בן זקוניה: "רק לא מלחמת אחים!".
קצרה היריעה מלתאר פרשה מזעזעת זו מתולדות הישוב, ואני ממליצה לכם בכל לב לקרוא את ספרו המרתק של חגי סגל, המספר את סיפורו של ידידיה, סיפורה של השכונה וסיפורה של המדינה באותה תקופה.
בין רחובות אהוד ויותם נמצא גן קטן לזכרו של ידידיה סגל. בשנת 1973, עת נחנך הגן, עמד כאן שלט צנוע בו נכתב: "לזכרו של ידידיה סגל (סגן גבריאל) הי"ד, חייל הארגון הצבאי הלאומי, נולד, חי ונפל באחוזה". מלכה סגל הייתה אז עדיין בחיים. זאת מספר לנו חגי סגל בספרו. אך כיום נכתב על השלט רק "גן ידידיה סגל". ממגרש החניה של מכולת "פריזול" ברחוב יותם מוביל שביל צנוע אל הגן. בעת ביקורי במקום שיחקו ילדים על המגלשות והוריהם ישבו לידם על הספסלים. העוברים ושבים ידעו להנחות אותי אל הגן, אך לא הם ולא הורי הילדים שבגן ידעו מי היה ידידה סגל והתפלאו מאד לשמוע את סיפורי.
יוסף סגל נפטר בשנת 1965 בגיל 86 או 87. אשתו מלכה המשיכה לגור בבית עד לפטירתה בשנת 1998. בת 97 הייתה במותה. בניהו סגל, אותו ראיינתי, נפטר בתחילת שנת 2008.
יוסף סגל אינו יושב עוד במרפסת הקדמית של ביתו ולומד תורה, מלכה אשתו אינה אופה יותר פשטידות מפירורי פרוסות הלחם מיום האתמול, בניהם בניהו, ידידיה ורבים מבני משפחתם אינם איתנו עוד, אבל סיפוריהם מסופרים עדיין בספרים, במאמרים ובפי זקני אחוזה ומעוררים פליאה.
מקורות:
שיחה עם בניהו סגל ז"ל באוגוסט 2005.
זיכרונות של בני משפחת סגל בחוברת: 75 שנה לאחוזה
זיכרונות בני המשפחה בחוברת: ארליך, אלינורה (ליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
זיכרונותיה של מלכה סגל, בחוברת: של גיא, רונית וארד, יהודית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י, תשנ"ב, 1991/02 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
אתר יזכור - סגל ידידיה - סיפור חייו http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=77211
סגל, חגי: רק לא מלחמת אחים.שילה, ברכת בית אל, 2009
התמונה של משפחת סגל היא מתוך ספרו של חגי סגל: רק לא מלחמת אחים
תמונתו של ידידיה סגל היא מתוך אתר "יזכור"
תצלום האוויר הוא קטע מתוך תמונה של אחוזה מאוסף התצלומים הממשלתי