סקירות ועדכונים
חמישי, 05 נובמבר 2009 00:00
תיירת בעירי - פרק י' - רחוב חורב פינת רחוב הפרות. אמירה קהת
אני חוצה את הכביש לכיוון רחוב דישראלי. בשנת 1936 רחוב דישראלי מכונה עדיין בפי תושבי אחוזה רחוב הפרות, על שום שלוש הרפתות השוכנות בו.
בשנת 1952, כשיבוא אבי לפקוד את המגרש שקנה בשנות השלושים ברחוב דישראלי, הוא ינוס מכאן בבהלה בגלל שמו של הרחוב, ויקנה דירה במרכז הכרמל. בפינת הרחובות חורב ודישראלי מגרש גדול ועליו בית קטן.
השכנים ברחוב מספרים, שהבית נבנה בשנת 1929 וכמה מהם זוכרים את ד"ר פוזנר שגר בבית קטן בחלק האחורי של המגרש.
בספר על רופאיה של ארץ-ישראל נמצאת רק שורה אחת: ד"ר פרידריך פוזנר, רופא מחיפה, שכונת אחוזה. עבד בשנות השלושים. רישיון מס' 1757. מספרים שחזר לגרמניה ומשם הגר לארצות הברית.
שנת 1946, הבית בצפונה של הכיכר, בפינת הרחובות חורב ודישראלי
ברשימת דיירים באחוזה משנת 1946 יירשם: יצחק ארטן, בעל הבית בדישראלי 1. הדיירים: פריץ לב, דוד גרינברג, משה דוד, אדולף קוטנר, מינה הרצברג, יונה אפלבאום (חנות), הינץ לזרוס, יצחק ונטורה.
כן נרשם "שרות מכוניות מס' 4". לדברי שכנים, הבית היה בית קטן משהו היום ועמד בפינת המגרש.
יצחק ארטן, יליד 1899 מוורשה וסוניה, ילידת 1909 מביאליסטוק, קנו את הבית בשנת 1936 וגרו בו עם ילדיהם. בשנת 1941 נרשם בספר הטלפונים שליצחק ארטן "בימ"ס לזכוכית, מראות, חלונות ראוה ומתקבלות עבודות זגגות", רח' הרצל 69.
משפחת ארטן תגור בבית עד שנת 1945 בצד הפונה לחורב בקומה א'. בשנת 1940 האיטלקים יפציצו את חיפה. הרבה חלונות ישברו בבתים. תושב אחוזה סיפר לי שיצחק ארטן, שהתחיל את דרכו בסלילת כבישים, תיקן זגוגיות רבות באותה שנה....
משפחת דוד תכנס לגור בחורב 13 בשנת 1942. משה דוד Davids נולד בהולנד בשנת 1907 ועלה לארץ בשנת 1931. סלמה ברך דוד נולדה גם היא בהולנד בשנת 1907 ועלתה ארצה בשנת 1936. בנם יוחנן סיפר שהייתה כאן קהילה הולנדית קטנה, באמצעותה נפגשו.
משה דוד הוא רואה חשבון בעיר. בנו יוחנן יולד בשנת 1950 ויהיה בן שנה וחצי כשיעברו לכאן. המשפחה תגור בפינת הבית, מעל לחנות המכולת, שתהיה אז "המכולת של לישה". חלונות המרפסת שלהם יפנו גם לחורב וגם לרחוב דישראלי. המשפחה תגור בבית בשכירות. יוחנן יגור בבית עד לנישואיו בשנת 1962 ואמו תעבור בשנת 1963 לרח' איינשטיין. המרפסת הפינתית של הבית הייתה בתחילה מעוגלת, ולבית הייתה רק קומה אחת מעל לחנות.
בשנת 1945 יורחב הבית, יתווסף לו אגף, והוא יגיע לגודלו הנוכחי.
לרגל השיפוצים והוספת הקומה, תהפוך המרפסת העגולה של משפחת דוד למרובעת. משפחת ארטן תעבור לגור בקומה העליונה. כפי שניתן לראות בתצלום משנת 1945, בחלק הצפוני של האגף הפונה לרחוב חורב אין עדיין חנויות. קיימת רק המכולת הפינתית.
רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 1945 רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 2009
בקומה מתחת למשפחת דוד גרה משפחתו של ד"ר הייכמן, קרדיולוג ברמב"ם. יהושוע הייכמן נולד באוקראינה בשנת 1896. ב-1919 סיים את לימודי הרפואה בוינה ועבד שם בשנים 1920-1928. אחר כך השתלם בוינה.
בסוף 1932 עלה ארצה התיישב ברעננה ועבד שם בקופ"ח. ב-1935 התמנה מנהל בקופ"ח בירושלים. בשנת 1947 יעבור לחיפה כדי לפתוח את המרפאה הקרדיולוגית הראשונה של קופ"ח.
ב-1949 ינהל את ביה"ח כרמל בחיפה ובשנת 1950 יתמנה מנהל מחלקת פנימית א' ברמב"ם, תפקיד שימלא עד מותו בשנת 1960. גם לד"ר יהושע פגי, השכן מרחוב דישראלי 3 הייתה פרקטיקה בבניין, בזמן לא ידוע.
שרה הרצוג פורגס סיפרה שאביה עמרם הרצוג בן משה, היה יליד הארץ שנת 1889, נכנס לגור בבית בשנת 1948 עם אשתו לאה רוזנפלד וארבעת ילדיהם: שרה, יוסי, משה ופיני.
עמרם הרצוג יפתח את חנות המכולת שלו בבניין שממול, ברחוב חורב 16. משפחת הרצוג תגור בקומה ראשונה של הבית. המשפחה תעבור לכאן ממשמר הירדן, שתיכבש ע"י הסורים במלחמת העצמאות ותיהרס. עמרם, יליד 1889, היה חקלאי במשמר הירדן והיו לו שם שדות. אשתו לאה, ילידת הארץ גם היא, גרה בילדותה במטולה. עמרם נפטר בגיל 67 בשנת 1965 ולאה בת עמרם ופייגה נפטרה בשנת 1969.
קלמן מילר יפתח כאן מחלבה-מעדנייה בין השנים 1941-1945. בנו חיים סיפר לי שמכרו בחנות בעיקר דברי חלב. "תנובה" בקיבוץ יגור סיפקה את התוצרת, ו"היה גם לחם טרי מהמאפייה של שיידו ואסר". אידה מילר בישלה אוכל ממוצרי החלב והבריטים אהבו להיכנס ולקנות מוצרים אלו. בסמוך למחלבה, ב"כיכר" המוארכת, היה לבריטים מגרש כדורגל וגם בי"ס לרכיבה על סוסים. את המכולת של קלמן מילר תחליף המכולת של לישה, שתחליף אותה בשנות החמישים המכולת של בן-זהב. קלמן מילר עצמו יפתח חנות ברחוב מוריה 131.
חנויות שונות יפתחו בבניין זה במשך השנים: יהיה שם בית קפה, אותו ינהלו שתי גברות. "היה להן פטפון שניגן שירים" נזכר יוחנן דוד. אחר כך תפתח כאן חנות הבשר של לוקוב, יהיה כאן סנדלר, שאת חנותו יקנה אברהם בר ויפתח חנות לצרכי בנין וכלים, ואני אקנה אצלו נורות וברזים, ואזמין אותו לתקן נזילות בצינורות הדירה שלנו.
בצד הפונה לרחוב חורב תהיה בבית זה חנות הירקות של רינה זמיר וחנות של יונה אפלבאום. בשנות התשעים יהיה כאן גם ספר. בפינת הבניין תהיה חנות בגדים בשם "פוש", אותה תחליף חנות הבגדים "סבנטין", הקיימת שם גם בשנת 2009.
קלמן מילר בפתח חנותו ברחוב מוריה
יצחק ארטן, משה דוד וקלמן מילר אינם עמנו עוד, אך הבניין עומד לו במקומו ומשקיף על העוברים ושבים. תהפוכות רבות עברו על בית זה, ועוד נכונו לו גלגולים שונים. האם תוכלו לזכור בעוד שנים מספר מה הייתה צורתו בשנת 2009?
מקורות:
לוי, נסים ויעל. רופאיה של ארץ ישראל, זיכרון יעקב, איתי בחור הוצאה לאו"ר, 2008
שיחות עם עוזי ארט, יוחנן דוד, שרה הרצוג פורגס, מרים סמולנסק, חיים מילר ועוד תושבים ותיקים באחוזה, בשנים 2005-2008
התמונה של אחוזה - מבט מהאויר, 1946, היא קטע קטן מתמונה הנמצאת באוסף
התצלומים של לשכת העיתונות.
התמונה של מר קלמן מילר נמסרה לי באדיבותו של חיים מילר
התמונה של רחוב חורב בשנת 1945, נמסרה לי באדיבות בנותיו של ד"ר פגי, מרחוב דישראלי
התמונה הצבעונית צולמה על ידי בשנת 2009
בשנת 1952, כשיבוא אבי לפקוד את המגרש שקנה בשנות השלושים ברחוב דישראלי, הוא ינוס מכאן בבהלה בגלל שמו של הרחוב, ויקנה דירה במרכז הכרמל. בפינת הרחובות חורב ודישראלי מגרש גדול ועליו בית קטן.
השכנים ברחוב מספרים, שהבית נבנה בשנת 1929 וכמה מהם זוכרים את ד"ר פוזנר שגר בבית קטן בחלק האחורי של המגרש.
בספר על רופאיה של ארץ-ישראל נמצאת רק שורה אחת: ד"ר פרידריך פוזנר, רופא מחיפה, שכונת אחוזה. עבד בשנות השלושים. רישיון מס' 1757. מספרים שחזר לגרמניה ומשם הגר לארצות הברית.
שנת 1946, הבית בצפונה של הכיכר, בפינת הרחובות חורב ודישראלי
ברשימת דיירים באחוזה משנת 1946 יירשם: יצחק ארטן, בעל הבית בדישראלי 1. הדיירים: פריץ לב, דוד גרינברג, משה דוד, אדולף קוטנר, מינה הרצברג, יונה אפלבאום (חנות), הינץ לזרוס, יצחק ונטורה.
כן נרשם "שרות מכוניות מס' 4". לדברי שכנים, הבית היה בית קטן משהו היום ועמד בפינת המגרש.
יצחק ארטן, יליד 1899 מוורשה וסוניה, ילידת 1909 מביאליסטוק, קנו את הבית בשנת 1936 וגרו בו עם ילדיהם. בשנת 1941 נרשם בספר הטלפונים שליצחק ארטן "בימ"ס לזכוכית, מראות, חלונות ראוה ומתקבלות עבודות זגגות", רח' הרצל 69.
משפחת ארטן תגור בבית עד שנת 1945 בצד הפונה לחורב בקומה א'. בשנת 1940 האיטלקים יפציצו את חיפה. הרבה חלונות ישברו בבתים. תושב אחוזה סיפר לי שיצחק ארטן, שהתחיל את דרכו בסלילת כבישים, תיקן זגוגיות רבות באותה שנה....
משפחת דוד תכנס לגור בחורב 13 בשנת 1942. משה דוד Davids נולד בהולנד בשנת 1907 ועלה לארץ בשנת 1931. סלמה ברך דוד נולדה גם היא בהולנד בשנת 1907 ועלתה ארצה בשנת 1936. בנם יוחנן סיפר שהייתה כאן קהילה הולנדית קטנה, באמצעותה נפגשו.
משה דוד הוא רואה חשבון בעיר. בנו יוחנן יולד בשנת 1950 ויהיה בן שנה וחצי כשיעברו לכאן. המשפחה תגור בפינת הבית, מעל לחנות המכולת, שתהיה אז "המכולת של לישה". חלונות המרפסת שלהם יפנו גם לחורב וגם לרחוב דישראלי. המשפחה תגור בבית בשכירות. יוחנן יגור בבית עד לנישואיו בשנת 1962 ואמו תעבור בשנת 1963 לרח' איינשטיין. המרפסת הפינתית של הבית הייתה בתחילה מעוגלת, ולבית הייתה רק קומה אחת מעל לחנות.
בשנת 1945 יורחב הבית, יתווסף לו אגף, והוא יגיע לגודלו הנוכחי.
לרגל השיפוצים והוספת הקומה, תהפוך המרפסת העגולה של משפחת דוד למרובעת. משפחת ארטן תעבור לגור בקומה העליונה. כפי שניתן לראות בתצלום משנת 1945, בחלק הצפוני של האגף הפונה לרחוב חורב אין עדיין חנויות. קיימת רק המכולת הפינתית.
רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 1945 רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 2009
בקומה מתחת למשפחת דוד גרה משפחתו של ד"ר הייכמן, קרדיולוג ברמב"ם. יהושוע הייכמן נולד באוקראינה בשנת 1896. ב-1919 סיים את לימודי הרפואה בוינה ועבד שם בשנים 1920-1928. אחר כך השתלם בוינה.
בסוף 1932 עלה ארצה התיישב ברעננה ועבד שם בקופ"ח. ב-1935 התמנה מנהל בקופ"ח בירושלים. בשנת 1947 יעבור לחיפה כדי לפתוח את המרפאה הקרדיולוגית הראשונה של קופ"ח.
ב-1949 ינהל את ביה"ח כרמל בחיפה ובשנת 1950 יתמנה מנהל מחלקת פנימית א' ברמב"ם, תפקיד שימלא עד מותו בשנת 1960. גם לד"ר יהושע פגי, השכן מרחוב דישראלי 3 הייתה פרקטיקה בבניין, בזמן לא ידוע.
שרה הרצוג פורגס סיפרה שאביה עמרם הרצוג בן משה, היה יליד הארץ שנת 1889, נכנס לגור בבית בשנת 1948 עם אשתו לאה רוזנפלד וארבעת ילדיהם: שרה, יוסי, משה ופיני.
עמרם הרצוג יפתח את חנות המכולת שלו בבניין שממול, ברחוב חורב 16. משפחת הרצוג תגור בקומה ראשונה של הבית. המשפחה תעבור לכאן ממשמר הירדן, שתיכבש ע"י הסורים במלחמת העצמאות ותיהרס. עמרם, יליד 1889, היה חקלאי במשמר הירדן והיו לו שם שדות. אשתו לאה, ילידת הארץ גם היא, גרה בילדותה במטולה. עמרם נפטר בגיל 67 בשנת 1965 ולאה בת עמרם ופייגה נפטרה בשנת 1969.
קלמן מילר יפתח כאן מחלבה-מעדנייה בין השנים 1941-1945. בנו חיים סיפר לי שמכרו בחנות בעיקר דברי חלב. "תנובה" בקיבוץ יגור סיפקה את התוצרת, ו"היה גם לחם טרי מהמאפייה של שיידו ואסר". אידה מילר בישלה אוכל ממוצרי החלב והבריטים אהבו להיכנס ולקנות מוצרים אלו. בסמוך למחלבה, ב"כיכר" המוארכת, היה לבריטים מגרש כדורגל וגם בי"ס לרכיבה על סוסים. את המכולת של קלמן מילר תחליף המכולת של לישה, שתחליף אותה בשנות החמישים המכולת של בן-זהב. קלמן מילר עצמו יפתח חנות ברחוב מוריה 131.
חנויות שונות יפתחו בבניין זה במשך השנים: יהיה שם בית קפה, אותו ינהלו שתי גברות. "היה להן פטפון שניגן שירים" נזכר יוחנן דוד. אחר כך תפתח כאן חנות הבשר של לוקוב, יהיה כאן סנדלר, שאת חנותו יקנה אברהם בר ויפתח חנות לצרכי בנין וכלים, ואני אקנה אצלו נורות וברזים, ואזמין אותו לתקן נזילות בצינורות הדירה שלנו.
בצד הפונה לרחוב חורב תהיה בבית זה חנות הירקות של רינה זמיר וחנות של יונה אפלבאום. בשנות התשעים יהיה כאן גם ספר. בפינת הבניין תהיה חנות בגדים בשם "פוש", אותה תחליף חנות הבגדים "סבנטין", הקיימת שם גם בשנת 2009.
קלמן מילר בפתח חנותו ברחוב מוריה
יצחק ארטן, משה דוד וקלמן מילר אינם עמנו עוד, אך הבניין עומד לו במקומו ומשקיף על העוברים ושבים. תהפוכות רבות עברו על בית זה, ועוד נכונו לו גלגולים שונים. האם תוכלו לזכור בעוד שנים מספר מה הייתה צורתו בשנת 2009?
מקורות:
לוי, נסים ויעל. רופאיה של ארץ ישראל, זיכרון יעקב, איתי בחור הוצאה לאו"ר, 2008
שיחות עם עוזי ארט, יוחנן דוד, שרה הרצוג פורגס, מרים סמולנסק, חיים מילר ועוד תושבים ותיקים באחוזה, בשנים 2005-2008
התמונה של אחוזה - מבט מהאויר, 1946, היא קטע קטן מתמונה הנמצאת באוסף
התצלומים של לשכת העיתונות.
התמונה של מר קלמן מילר נמסרה לי באדיבותו של חיים מילר
התמונה של רחוב חורב בשנת 1945, נמסרה לי באדיבות בנותיו של ד"ר פגי, מרחוב דישראלי
התמונה הצבעונית צולמה על ידי בשנת 2009
Tagged under
שני, 26 אוקטובר 2009 00:00
ליאורה קרן ז"ל
פרידה מחברה היא תמיד קשה, ובמקרה של ליאורה קשה שבעתיים. ליאורה פעלה בספריה במגוון כה רחב של תחומים שנוכחותה השפיעה עמוקות על אלו שנעזרו בשירותיה ועל רבות מההחלטות והפעילויות של הספריה. ליאורה היתה ממשכימות הקום בספריה, מאלו הפותחים את הספריה ונהנים משעת החסד לפני שדלתות הספריה נפתחות והסטודנטים והסגל מגיעים. ידיעותיה של ליאורה וניסיונה המקצועי העשיר הביאו רבים להתייעץ ולהיעזר בה והאהבה שלה לכל הפנים של עיסוקה כספרנית הניעו אותה באופן קבוע ממשרדה בשירותים הטכניים, שם עסקה בקיטלוג ומיון של פריטים בעברית, לדלפק היעץ שם סייעה בשאלות מחקר פשוטות ומורכבות, בהתמחות בלימודי המקרא, התחום אותו פיתחה בהתמדה ומקצועיות.
ואם באלו לא די היתה ליאורה ממהרת לפגישה על הנושאים במפתח לכתבי עת בעברית, להגיה פרסום של הספריה ולתת עצה בנוגע לכללי הכתיב, וחוזר חלילה. תמיד מנסה להספיק יותר משהיום מכיל, וכאשת משפחה מסורה היתה מתמרנת בין העזרה למשפחה, להורים, לטיפול בנכדים, ולמטלות הרבות שהוטלו עליה בעבודה, כל אלו נעשו באופן מושלם, בחיוך ובאהבה.
בשנה האחרונה בה נאבקת במחלה שמרת עלינו מרחוק, ובחרת להתמודד עם המחלה
בכוחות עצמך, בשקט ובצניעות שאיפיינו את הליכותייך. הליכתך מאיתנו בטרם עת הותירו אותנו עם דמותך כשהיתה, כואבים וחסרים.
חברייך לצוות הספריה
ליאורה קרן ז"ל ) 2.10.2008 – 21.9.1949 )
Tagged under
חמישי, 17 ספטמבר 2009 00:00
מכתבי משה פומברוק בארכיון "אבא חושי" בספרייה
אוצרות רבים ומרתקים נמצאים בארכיון אבא חושי בספריה מידי פעם אנו מזכירים כמה מהם. הפעם: מי היה עד לזריקת הנעל המפורסמת של כרושצ'וב? ובזכות מי נמצאים שטיחי קיר של מארק שאגאל בכנסת?
אם כן במהלך עבודה שגרתית בארכיון יחד עם הפרקטיקנית המסייעת לי: ליאת פרוזר-רומנו נתקלנו במכתביו המעניינים של משה פומברוק לאבא חושי.
משה פומברוק (1901-1981) איש רב פעלים ועשייה ציבורית היה ידידו הטוב של אבא חושי.הוא עלה ארצה בגיל 18 מרוסיה והיה ממייסדי גדוד השומר הצעיר "שומריה".
ב-1928 עבר לחיפה והקים את חברת הביטוח "הסנה". כיום נקרא רחוב בקרית חיים על שמו.
באוקטובר שנת 1960 שהה מר פומברוק בניו-יורק והתאכסן במלון ליד חדרו של כרושצ'וב. במהלך שהותם במלון הפגינו מפגינים רבים נגד מדיניות כרושצ'וב, ונגד המשטר בברית המועצות.
מאות שוטרים הסתובבו באיזור, אך הם לא הפריעו למהלך התקין של ההפגנות. הדבר הרגיז מאוד את כרושצ'וב שהחל לצווח על המפגינים וברגע של איבוד שליטה, זרק את נעלו על המפגינים... מר פומברוק כתב לאבא חושי את רשמיו ממקרה זה, בהמשך המכתב עבר מר פומברוק לנושא אחר ושיבח את הופעתה ה"נאה והדרמטית" של גב' גולדה מאיר בטלוויזיה בארה"ב ואף הביע את התפעלותו ממכשיר הטלויזיה המוצב בחדרו במלון. ומה עם מארק שאגאל? ובכן מר פומברוק היה גם ידידו הקרוב של האומן וראה חשיבות גדולה שגדול הציירים יהיה מיוצג במשכן הכנסת.
במכתב לאבא חושי סיפר שהוא נפגש עם מארק שאגאל והציע לו ליצור כמה עבודות שיוצגו בכנסת ואף קיבל את הסכמתו לנושא.
ב- 27.12.1961 עדכן משה את אבא חושי שמר שאגאל יגיע לביקור בארץ במהלך חודש ינואר 1961.
הביקור נועד לפתיחה הרשמית לויטראז'ים שיצר שאגאל לבית-הכנסת בבית החולים הדסה בי-ם.
"חלונות שאגאל" בבית הכנסת בתוך ביה"ח הדסה בי-ם.
"הוא מבקש ממני לבוא ארצה באותה התקופה בכדי להיות איתו... יתכן שעוד אבוא... אם שאגאל יקבל את התנאי שלי שיעשה חוזה עם הכנסת כדי לעשות עבודה מסויימת בבניין הכנסת... "
לדעתו כדאי ליצור יצירה שתשקף את תקופת הגלות, קיבוץ גלויות והקמת המדינה.
חליפת המכתבים נמשכת ומר פומברוק כתב שיש החלטה עקרונית להזמין את מר שאגאל לבצע עבודה בכנסת, אך לדעתו העניין אינו מתקדם והוא אף הביע חשש לנושא, בשל גילו המתקדם של מר שאגאל. "אהיה מוכן לסייע בביצוע החוזה עם שאגאל..." הוא כותב.
הסוף הטוב מגיע במכתב שנשלח לאבא חושי ב-9.1.1961 בו כותב מר פומברוק שקבל מכתב ממר שאגאל, בו ציין בפניו שממשלת ישראל והדסה הזמינו אותו לארץ לצורך הצגת יצירה שלו בכנסת.
טרקלין שאגאל במשכן הכנסת
באותו מכתב מציע מר פומרוק לאבא חושי: "אני חושב שטוב יהיה אם תזמין אותו להיות אורח העיריה ליום יומיים.. אנא הזכר לו שהבטיח לעשות מודל עבור בית שאגאל, ולמיותר להוסיף איזה ערך רב זה יהיה לבית אשר נקרא על שמו ולחיפה העיר..."
לבסוף לא תרם מארק שאגאל מיצירתו לבית שאגאל בחיפה, אך בית הכנסת בבית חולים הדסה ומשכן הכנסת בירושלים יצאו נשכרים מתכניתו של משה פומברוק.
לעיונכם: קבצי המכתבים
הכנת הסקירה: עדינה צור-ג'יג'י
Tagged under
ראשון, 13 ספטמבר 2009 00:00
תיירת בעירי - פרק ב' (או "גנו של הענק") אמירה קהת
לאחר ביקורי ב"סנטוריום כרמל", אני מתחילה לצעוד ברחוב אידר לכיוון מרכז חורב, כפי שעשה ד"ר בודנהיימר לא אחת. בדמיוני השנה היא 1936. מול הסנטוריום נמצא מגרש ריק ועליו כמה אורנים. שכנה סיפרה לי, שהאורחים המכובדים שהיו מבקרים את קרוביהם ויקיריהם בסנטוריום, החנו כאן את כלי רכבם. מגרש זה יעמוד ריק עד שנת 1968, שנה בה ייבנו עליו ארבעה בתי דירות. באחד מהם אתגורר עם משפחתי במשך 25 שנים.
בינתיים רחוב אידר הוא רחוב צר שנסלל לא מכבר כדי לשמש את "סנטוריום כרמל", ובשנת 1936 עומדים בו רק בתים ספורים. לא הרחק מהסנטוריום, בבית מספר 17, ניצב ביתו של ד"ר ארתור בירם, גיסו של ד"ר בודנהיימר. שמו של ד"ר בירם קשור קשר הדוק עם בית הספר הריאלי.
ארתור בירם נולד בבישופסוורדה, גרמניה, בשנת 1897, לאהרון אדולף ולחווה אווה לבית נויפלד. הוא הצטרף לתנועה הציונית, למד באוניברסיטת ברלין ובסמינר ליהודים רפורמים והחליט להתמסר לעבודה בחינוך. בשנת 1913 התמנה ד"ר בירם מטעם חברת "עזרה" לנהל את בית הספר הריאלי, שעמד להיפתח ליד הטכניון בחיפה. בירם דגל בלימוד בשפה הגרמנית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני בחזית הרוסית, אחר כך היה מפקח על התחבורה בחזית ארץ-ישראל. אחרי המלחמה חזר לארץ והמשיך ללמד בבית הספר הריאלי ולנהלו.
בשנת 1924 נישא ארתור לחיה בת חיים טומשבסקי, שהיתה מורה להתעמלות בבית הספר הריאלי. גברת טומשבסקי נשאה עמו בעול הדאגות למוסד. כמנהלת הפנימייה דאגה לעניינים המשקיים והחינוכיים גם יחד. ד"ר בירם הוא זה שהקים את סניף הריאלי בכרמל. הוא לימד תנ"ך בשילוב עם היסטוריה עתיקה ועסק בחקר התנ"ך, וכן היה פעיל בתחום החינוך הגופני. הוא זה שהקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת ההגנה. לד"ר בירם היו שני בנים: אהרון, יליד 1926, שסיים את בית הספר הריאלי במחזור כ"ז בשנת 1944/5 ונהרג במלחמת השחרור, והבן בנימין, שנהרג בשנת 1968 ממוקש שהטמינו מחבלים בהר סדום כשעבד במפעלי ים המלח. ד"ר בירם עצמו נפטר ב-5 ביוני 1956. בירם כתב ופרסם מאמרים בפילוסופיה, היסטוריה ותיאולוגיה, ובשנת 1954 (תשי"ד) זכה בפרס ישראל בתחום החינוך. שמו הונצח בחיפה בשם של רחוב בירם ובשמו של סניף הריאלי ברחוב אבא חושי: "בית בירם".
חיה וארתור בירם התצלום נמסר לי ע"י יגאל בודנהיימר.
אנו מתנצלים על איכות התמונה.
ביתם של חיה וד"ר ארתור בירם תוכנן על ידי האדריכלים דוסטרובסקי וגרין בשנת 1936. היה זה בניין חד-משפחתי צנוע בעל שלושה מפלסים וחמישה חדרים, מחופה טיח לבן ובעל קווים ישרים וחזיתות פשוטות בסגנון הבינלאומי, שתאם את הרוח החדשה שהתחילה לנשב בתחום האדריכלי בעולם באותה התקופה. המרפסות שהקיפו אותו מכיוונים שונים ריככו את המסה של המבנה הקובייתי, ואפשרו מבט אל הסביבה הקרובה ואל הגינה האחורית שבה היתה ברכה. קרוב לוודאי שנופו המרהיב של חוף הכרמל נראה משם.
שכנים ציינו כי היה זה הבית היחיד בסביבה באותה תקופה שהיתה בו ברכה פרטית, ולפיכך משך תשומת לב רבה והיה מוכר מאוד בקרב תושבי חיפה. המגרש כלל שטח פורח ומלבלב של גינה ירוקה, וילדי הגנים מהשכונה היו מגיעים לסיור בבית ובגינתו על מנת לחזות בפריחת כלניות ורקפות מרהיבה.
הבית עמד ברחוב לפחות עד שנת 1981 ונהרס, ובמקומו נבנה בית מגורים משותף.
ביתו של ד"ר בירם
גם הבית השכן ברחוב אידר מספר 15 היה בעל גינה מרהיבה וברכה, אך בניגוד לביתו של ד"ר בירם, שהיה פתוח וגלוי לעין, הכניסה לחצר של הבית הזה היתה אסורה. לפי מה שסופר לי, עמד כאן בית קטן ונאה ובו ארבעה חדרים. הכניסה לבית היתה מרחוב חורב, ליד המוסך של הבית. את מראה הבית איני זוכרת, למרות שחלפתי על פניו מדי יום, בגלל הצמחייה העבותה והגדר שהקיפו אותו. הבית עמד על שטח עצום של כמה מגרשים שהשתרעו בין הרחובות חורב ואידר. בשל יופיו ובשל האיסור להיכנס אליו הוא נקרא בפי ילדי השכונה "ביתו של הענק".
מתחקירים שערכתי בקרב שכנים ודיירים ותיקים באחוזה עולה, שהבית תוכנן כנראה על ידי האדריכל זאב וולטש בעבור אדם בשם בוש, נמכר לאדם בשם אוסקר דוד רוזנבלום שהתגורר בו בשנת 1946, עד שנקנה על ידי מיליונר מסתורי, שהיה מגיע ארצה לכמה חודשים בקיץ. בתה של סוכנת הבית שעמה שוחחתי לאחרונה, השלימה את הפרטים החסרים. אותו מיליונר מסתורי היה תעשיין יהודי ערירי, אזרח שווייץ בשם פאול ציבי שחי בדרום אמריקה, שם היו לו מפעלי מתכת. הוא נהג לחלק את זמנו בין שווייץ וברזיל ובין בית הקיץ באחוזה. לצורך אחזקת הבית הוא שכר את שירותיהם של גנן ושל סוכנת בית שהתגוררה בבית עם בתה. בשנות השמונים היה הבית ריק מדיירים, הוא עמד מוזנח ופרוץ וניתן היה לשוטט בחצר באין מפריע. האיש נפטר בסוף שנות השבעים והוריש את ביתו לוועד למען החייל כדי שיקימו עליו מועדון לחיילים, אך בסופו של דבר נמכר המגרש ונבנו עליו דירות מגורים.
אין בידי תצלום של הבית, אך שכנים וילדי הרחוב זוכרים את הגן הנפלא, שהשתלב בדמיונם בסיפורי הילדות כגון "גנו של הענק" ו"סוד הגן הנעלם". כשאני חולפת כיום על פני המגרש הגדוש דירות מרחוב חורב ועד לשפת המדרכה של רחוב אידר, אני מנסה לשווא לדמיין את הבית כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים - צנוע, בודד ונסתר מסביבתו.
המקורות:
- הערך "ארתור בירם" בתוך ספרו של דוד תדהר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: דמויות ותמונות. תל-אביב : ספרית ראשונים, 1947
- עבודת תיעוד של הסטודנט לאדריכלות בטכניון רפאל גרנות משנת 1981, בתוך: תיעוד ארכיטקטורה בחיפה, 1918-1948. הטכניון, חיפה, 1981
- עבודת תיעוד של הסטודנטית לאדריכלות בטכניון ניצן קופרארד, בתוך: אדריכלות ישראלית - מבני מגורים בכרמל, חיפה, תיקי תיעוד בניינים, כרך 1, 2007.
- שיחות עם השכן פרופ' יעקב מעוז ובן האדריכל, גדעון וולטש, וכן עם בתה של סוכנת הבית.
בינתיים רחוב אידר הוא רחוב צר שנסלל לא מכבר כדי לשמש את "סנטוריום כרמל", ובשנת 1936 עומדים בו רק בתים ספורים. לא הרחק מהסנטוריום, בבית מספר 17, ניצב ביתו של ד"ר ארתור בירם, גיסו של ד"ר בודנהיימר. שמו של ד"ר בירם קשור קשר הדוק עם בית הספר הריאלי.
ארתור בירם נולד בבישופסוורדה, גרמניה, בשנת 1897, לאהרון אדולף ולחווה אווה לבית נויפלד. הוא הצטרף לתנועה הציונית, למד באוניברסיטת ברלין ובסמינר ליהודים רפורמים והחליט להתמסר לעבודה בחינוך. בשנת 1913 התמנה ד"ר בירם מטעם חברת "עזרה" לנהל את בית הספר הריאלי, שעמד להיפתח ליד הטכניון בחיפה. בירם דגל בלימוד בשפה הגרמנית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני בחזית הרוסית, אחר כך היה מפקח על התחבורה בחזית ארץ-ישראל. אחרי המלחמה חזר לארץ והמשיך ללמד בבית הספר הריאלי ולנהלו.
בשנת 1924 נישא ארתור לחיה בת חיים טומשבסקי, שהיתה מורה להתעמלות בבית הספר הריאלי. גברת טומשבסקי נשאה עמו בעול הדאגות למוסד. כמנהלת הפנימייה דאגה לעניינים המשקיים והחינוכיים גם יחד. ד"ר בירם הוא זה שהקים את סניף הריאלי בכרמל. הוא לימד תנ"ך בשילוב עם היסטוריה עתיקה ועסק בחקר התנ"ך, וכן היה פעיל בתחום החינוך הגופני. הוא זה שהקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת ההגנה. לד"ר בירם היו שני בנים: אהרון, יליד 1926, שסיים את בית הספר הריאלי במחזור כ"ז בשנת 1944/5 ונהרג במלחמת השחרור, והבן בנימין, שנהרג בשנת 1968 ממוקש שהטמינו מחבלים בהר סדום כשעבד במפעלי ים המלח. ד"ר בירם עצמו נפטר ב-5 ביוני 1956. בירם כתב ופרסם מאמרים בפילוסופיה, היסטוריה ותיאולוגיה, ובשנת 1954 (תשי"ד) זכה בפרס ישראל בתחום החינוך. שמו הונצח בחיפה בשם של רחוב בירם ובשמו של סניף הריאלי ברחוב אבא חושי: "בית בירם".
חיה וארתור בירם התצלום נמסר לי ע"י יגאל בודנהיימר.
אנו מתנצלים על איכות התמונה.
ביתם של חיה וד"ר ארתור בירם תוכנן על ידי האדריכלים דוסטרובסקי וגרין בשנת 1936. היה זה בניין חד-משפחתי צנוע בעל שלושה מפלסים וחמישה חדרים, מחופה טיח לבן ובעל קווים ישרים וחזיתות פשוטות בסגנון הבינלאומי, שתאם את הרוח החדשה שהתחילה לנשב בתחום האדריכלי בעולם באותה התקופה. המרפסות שהקיפו אותו מכיוונים שונים ריככו את המסה של המבנה הקובייתי, ואפשרו מבט אל הסביבה הקרובה ואל הגינה האחורית שבה היתה ברכה. קרוב לוודאי שנופו המרהיב של חוף הכרמל נראה משם.
שכנים ציינו כי היה זה הבית היחיד בסביבה באותה תקופה שהיתה בו ברכה פרטית, ולפיכך משך תשומת לב רבה והיה מוכר מאוד בקרב תושבי חיפה. המגרש כלל שטח פורח ומלבלב של גינה ירוקה, וילדי הגנים מהשכונה היו מגיעים לסיור בבית ובגינתו על מנת לחזות בפריחת כלניות ורקפות מרהיבה.
הבית עמד ברחוב לפחות עד שנת 1981 ונהרס, ובמקומו נבנה בית מגורים משותף.
ביתו של ד"ר בירם
גם הבית השכן ברחוב אידר מספר 15 היה בעל גינה מרהיבה וברכה, אך בניגוד לביתו של ד"ר בירם, שהיה פתוח וגלוי לעין, הכניסה לחצר של הבית הזה היתה אסורה. לפי מה שסופר לי, עמד כאן בית קטן ונאה ובו ארבעה חדרים. הכניסה לבית היתה מרחוב חורב, ליד המוסך של הבית. את מראה הבית איני זוכרת, למרות שחלפתי על פניו מדי יום, בגלל הצמחייה העבותה והגדר שהקיפו אותו. הבית עמד על שטח עצום של כמה מגרשים שהשתרעו בין הרחובות חורב ואידר. בשל יופיו ובשל האיסור להיכנס אליו הוא נקרא בפי ילדי השכונה "ביתו של הענק".
מתחקירים שערכתי בקרב שכנים ודיירים ותיקים באחוזה עולה, שהבית תוכנן כנראה על ידי האדריכל זאב וולטש בעבור אדם בשם בוש, נמכר לאדם בשם אוסקר דוד רוזנבלום שהתגורר בו בשנת 1946, עד שנקנה על ידי מיליונר מסתורי, שהיה מגיע ארצה לכמה חודשים בקיץ. בתה של סוכנת הבית שעמה שוחחתי לאחרונה, השלימה את הפרטים החסרים. אותו מיליונר מסתורי היה תעשיין יהודי ערירי, אזרח שווייץ בשם פאול ציבי שחי בדרום אמריקה, שם היו לו מפעלי מתכת. הוא נהג לחלק את זמנו בין שווייץ וברזיל ובין בית הקיץ באחוזה. לצורך אחזקת הבית הוא שכר את שירותיהם של גנן ושל סוכנת בית שהתגוררה בבית עם בתה. בשנות השמונים היה הבית ריק מדיירים, הוא עמד מוזנח ופרוץ וניתן היה לשוטט בחצר באין מפריע. האיש נפטר בסוף שנות השבעים והוריש את ביתו לוועד למען החייל כדי שיקימו עליו מועדון לחיילים, אך בסופו של דבר נמכר המגרש ונבנו עליו דירות מגורים.
אין בידי תצלום של הבית, אך שכנים וילדי הרחוב זוכרים את הגן הנפלא, שהשתלב בדמיונם בסיפורי הילדות כגון "גנו של הענק" ו"סוד הגן הנעלם". כשאני חולפת כיום על פני המגרש הגדוש דירות מרחוב חורב ועד לשפת המדרכה של רחוב אידר, אני מנסה לשווא לדמיין את הבית כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים - צנוע, בודד ונסתר מסביבתו.
המקורות:
- הערך "ארתור בירם" בתוך ספרו של דוד תדהר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: דמויות ותמונות. תל-אביב : ספרית ראשונים, 1947
- עבודת תיעוד של הסטודנט לאדריכלות בטכניון רפאל גרנות משנת 1981, בתוך: תיעוד ארכיטקטורה בחיפה, 1918-1948. הטכניון, חיפה, 1981
- עבודת תיעוד של הסטודנטית לאדריכלות בטכניון ניצן קופרארד, בתוך: אדריכלות ישראלית - מבני מגורים בכרמל, חיפה, תיקי תיעוד בניינים, כרך 1, 2007.
- שיחות עם השכן פרופ' יעקב מעוז ובן האדריכל, גדעון וולטש, וכן עם בתה של סוכנת הבית.
Tagged under
שני, 10 אוגוסט 2009 00:00
יש עובדים...יהודית קופרשטוק
יש עובדים, הנמצאים בפריפריה של הספריה ואינם זוכים להיות בצוות העובדים הקבוע שלנו. הם שוהים אתנו מספר שנים, אך כיוון שאין פוגשים אותם בכל אירועי הספריה, או בימי גיבוש, חלקם נשארים אנונימיים. לכן אני מבקשת לזרוק אור על אחת מעובדות "המפתח לכתבי-עת בעברית", אותה רציתי שתכירו גם אתם.
יהודית קופרשטוק
אל יהודית קופרשטוק התוודעתי בשיחת טלפון באורח מקרי בקיץ 2006, בחיפושי אחר משפחת קופרשטוק המתגוררת באחוזה.
יהודית הכירה את "המפתח למאמרים" כסטודנטית בחוג למחשבת ישראל וציינה בשיחתנו כי היא עומדת לסיים תואר שני בחוג זה.
כיוון שחיפשנו אותה עת בנרות ממפתח בנושא היהדות, שאלתי אותה אם היא מעוניינת לעבוד אצלנו. יהודית נענתה לאתגר והתחילה לעבוד בספריה עוד באותו קיץ כעובדת ארעית. עד מהרה למדה את רזי המפתוח ורכשה מיומנות במערכת "אלף" ובהמשך גם גיליתי את מיומנותה הרבה בנושאי היהדות.
יהודית היא אדם צנוע, משכיל ורחב אופקים. הופעתה נאה ודרכיה דרכי נועם. עבודת המפתוח עוררה בה עניין רב והיא מקדישה ל"מפתח" את אותה תשומת לב רבה המוקדשת גם למשפחתה. את המאמרים "הבעייתיים" היא לוקחת עמה הביתה ומתייעצת עם בן זוגה, שלדבריה "מומחה" אף יותר ממנה בנושאים מסוימים. יהודית פיתחה אצלנו את מערכת הנושאים ביהדות והיא מנווטת בקלילות בין הנושאים השונים לבין חיי המשפחה, ביקורי קרובים, נגינה וציור, בשול ונכדים.
אם "אזלו" הגיליונות למפתוח בתחום היהדות, יהודית לא בוחלת בקטלוג עצמי של חוברות חדשות ומפתוחן בהמשך. ואם לא נעשו קישורים לטקסט מלא, אל דאגה, יהודית תקשר גם אותם. וכאשר לא מחכה במערכת כל גיליון בנושאי היהדות, יהודית שולחת ידה במפתוח מאמרים גם בתחומים אחרים. שום נושא אינו מפחיד אותה, כי היא "מאותגרת" מטבעה: היסטוריה וארכיאולוגיה, מדע ורפואה. כל נושא הוא טוב בעינה.
אצל יהודית הכול מתקבל כמובן מאליו, הערות והצעות, את הכול היא מקדמת בברכה, ותענוג הוא לי לעבוד במחיצתה. לצערי, הצעתי להעניק לה עובד מצטיין נדחתה גם השנה בגלל שפע המתחרים על תואר זה.
ב"מפתח למאמרים" שלנו גם עובדים ארעיים אחרים, העושים עבודתם נאמנה בתוך קיטונים קטנים, הרחק מעין כל. גם הם יפים למראה, חרוצים ונאמנים למטרה, וגם עליהם ניתן לכתוב ולספר ואולי יזדמן לי לעשות זאת בהזדמנות אחרת.
הכנת הסקירה: אמירה קהת
יהודית קופרשטוק
אל יהודית קופרשטוק התוודעתי בשיחת טלפון באורח מקרי בקיץ 2006, בחיפושי אחר משפחת קופרשטוק המתגוררת באחוזה.
יהודית הכירה את "המפתח למאמרים" כסטודנטית בחוג למחשבת ישראל וציינה בשיחתנו כי היא עומדת לסיים תואר שני בחוג זה.
כיוון שחיפשנו אותה עת בנרות ממפתח בנושא היהדות, שאלתי אותה אם היא מעוניינת לעבוד אצלנו. יהודית נענתה לאתגר והתחילה לעבוד בספריה עוד באותו קיץ כעובדת ארעית. עד מהרה למדה את רזי המפתוח ורכשה מיומנות במערכת "אלף" ובהמשך גם גיליתי את מיומנותה הרבה בנושאי היהדות.
יהודית היא אדם צנוע, משכיל ורחב אופקים. הופעתה נאה ודרכיה דרכי נועם. עבודת המפתוח עוררה בה עניין רב והיא מקדישה ל"מפתח" את אותה תשומת לב רבה המוקדשת גם למשפחתה. את המאמרים "הבעייתיים" היא לוקחת עמה הביתה ומתייעצת עם בן זוגה, שלדבריה "מומחה" אף יותר ממנה בנושאים מסוימים. יהודית פיתחה אצלנו את מערכת הנושאים ביהדות והיא מנווטת בקלילות בין הנושאים השונים לבין חיי המשפחה, ביקורי קרובים, נגינה וציור, בשול ונכדים.
אם "אזלו" הגיליונות למפתוח בתחום היהדות, יהודית לא בוחלת בקטלוג עצמי של חוברות חדשות ומפתוחן בהמשך. ואם לא נעשו קישורים לטקסט מלא, אל דאגה, יהודית תקשר גם אותם. וכאשר לא מחכה במערכת כל גיליון בנושאי היהדות, יהודית שולחת ידה במפתוח מאמרים גם בתחומים אחרים. שום נושא אינו מפחיד אותה, כי היא "מאותגרת" מטבעה: היסטוריה וארכיאולוגיה, מדע ורפואה. כל נושא הוא טוב בעינה.
אצל יהודית הכול מתקבל כמובן מאליו, הערות והצעות, את הכול היא מקדמת בברכה, ותענוג הוא לי לעבוד במחיצתה. לצערי, הצעתי להעניק לה עובד מצטיין נדחתה גם השנה בגלל שפע המתחרים על תואר זה.
ב"מפתח למאמרים" שלנו גם עובדים ארעיים אחרים, העושים עבודתם נאמנה בתוך קיטונים קטנים, הרחק מעין כל. גם הם יפים למראה, חרוצים ונאמנים למטרה, וגם עליהם ניתן לכתוב ולספר ואולי יזדמן לי לעשות זאת בהזדמנות אחרת.
הכנת הסקירה: אמירה קהת
Tagged under
שני, 27 יולי 2009 00:00
מפגש פורום מנהלות ספריות בנושא הערכה- 2009
פורום מנהלות ספריות מונה כ-12 מנהלות ספריות אקדמיות, מכללות, משרדים ממשלתיים (משרד מבקר המדינה, בנק ישראל) ועוד.
מאז שנת 2001 נפגשות משתתפות הפורום במסגרת בלתי פורמאלית מספר פעמים בשנה. במפגשים אלו הן מתארחות בספריות שונות בארץ ומזמינות מרצים שונים. הפעם הן הגיעו אלינו במטרה לשמוע ולהשמיע רעיונות ותובנות בנושא הערכת ספריות.
המפגש החל בהרצאתה של גב' ענת בנסון מנהלת ספריית בית ברל. ענת דיווחה על הסקרים שנערכו בבית ברל ועל צעדים שננקטו בספריות בעקבותיהם. היא סיפרה על הנעשה בעולם בתחום ההערכה והסבירה את הקונספט מאחורי מבדק LibQUAL
בהמשך הציגה לין את פעילות ועדת הערכה אצלנו בספריה. ראשית הוצגו יעדי הועדה והפעילויות שהתבצעו בה עד כה: משוב על דף הבית, סקר שימוש בספריה, שאלון קצר על מדיניות היעץ, ומבדק התמצאות פיסית בספריה.
כמו כן הוצגו הפעילויות העתידיות: קבוצת מיקוד וראיונות בנושא המבנה הפיסי של הספריה וסקר שביעות רצון מקיףLibQUAL המבוסס על הפער בין ציפיות המשתמשים לבין המציאות.
הודגש שיתרונו הגדול של סקר ה- LibQUAL בכך שהוא מאפשר השוואה לתוצאות וממצאים מספריות אקדמיות אחרות בעולם שביצעו אותו. ראו: סקירה קודמת שלנו בנושא
במהלך המפגש הוחלפו דעות והועלו רעיונות שונים בנוגע לנושאים שעלו בתוצאות הסקרים כמו סוגיית השמירה על השקט בספריה, התמצאות הקהל באוספים ועוד. חשוב כתמיד לציין שפעילות ההערכה לא באה על חשבון השירות לקהל, המקבל אצלנו תמיד עדיפות ראשונה.
שמחנו לראות את ההתעניינות הרבה שהביעו הנוכחות באתר הספריה, בבלוג שלנו ובפעילויות הרבה המתבצעת בספריה.
Tagged under
שבת, 25 יולי 2009 00:00
תיירת בעירי - פרק ז : הבית הראשון ברחוב פרויד. אמירה קהת
הדרך מבית היים לבית גרץ-טיטלמן שברחוב פרויד קצרה מאד.
בשנת 1936 בית זה עדיין לא קיים ולכן אין כאן לא כביש ואף לא שביל. בשנים 1939-1938 יבנה כאן ביתם של ד"ר אילזה גרץ ומרדכי טיטלמן.
בית זה יעמוד בודד על מגרש גדול של כחמישה דונם בלב חורשות לפחות עד שנת 1946, כפי שניתן לראות במפה של פרידלנדר משנה זו. הכביש ייסלל רק לאחר מספר שנים וגם שמו של הרחוב יינתן לו בתקופה מאוחרת יותר.
אילזה גרץ, בתם של זלמה לבית יעקובזון ואברהם גרץ, נולדה בלייפציג שגרמניה בשנת 1901. אילזה למדה רפואה כללית ופסיכיאטריה באוניברסיטת ברלין והשתלמה בפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, שם הייתה תלמידתו של הפילוסוף מרטין היידגר.
באוניברסיטה פגשה בסטודנטים יהודים, שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס", שחינכה לעלייה ארצה. בשנת 1928 עלו היא ואחיה הבכור היינץ ארצה.
היינץ היה אחד הבעלים של חברת דיזינגוף, האח פאול, היה למפיק סרטים בארה"ב ובצרפת, ואחותה של אילזה הייתה מעמלת רפואית בפריס. אילזה גרץ סיירה ברחבי הארץ ובהגיעה לכפר-גלעדי פגשה שם את מרדכי לואי טיטלמן, החצרן של הקיבוץ והרווק האחרון במשק. לואי נולד בקלרש, מולדביה בשנת 1888.
בשנת 1913 עלה ארצה ונמשך לאנשי "השומר". במסגרת זו שמר במסחה, במצפה, ביבנאל ועוד. בעקבות פרשת ניל"י השתתף במצוד אחר לישנסקי. בשנת 1917 הועבר מרדכי לדגניה. הוא היה בין חברי "השומר" שהתנדבו לגדודים העבריים בצבא הבריטי, שם רכש את ידיעותיו הבסיסיות הצבאיות ובמקביל קנה נשק למחסני "השומר". מרדכי הגיע לכפר גלעדי, ועסק בין השאר בחציבת סליק בקיבוץ. במאורעות 1921 יצא להגנת צפת ובמאורעות 1929 ירד לעזור למגני חיפה.
הוא נשלח לכפר גלעדי להביא תגבורת ונשק. הוא עשה זאת כשהוא מחופש לחולה אנוש,יחד עם מניה שוחט, שהתחפשה לאחות רחמנייה. שמואל אחיו עלה בעלייה השלישית, הגיע לכפר גלעדי והפך חבר משק בתל-יוסף.
הזוג נישא בשנת 1929 והתגורר בכפר גלעדי. שני בני הזוג היו אנשי "השומר".
בנם הבכור יאיר נולד בשנת 1930 בקיבוץ. לואי חלה לאחר שנתיים בשחפת, והזוג חזר לגרמניה עם תינוק בעריסה כדי לחפש שם מרפא. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 חזרו ארצה, אך לאכזבתם מצאו הרכב חברתי שונה בכפר גלעדי ועזבו את הקיבוץ.
לואי החל עובד בעבודות עפר בתל-אביב, ובהמשך מצא עבודה בירושלים. המשפחה התגוררה בבית וגן בירושלים, שם פתחו מעון ילדים. אילזה עבדה גם במחיצתו של הממציא משה ויבושביץ, אחיהם של מניה שוחט, נחום וגדליהו וילבושביץ.
זה האחרון הקים סדנאות מחקר, שהיו בתחומי התעניינותה של אילזה: חקירות פסיכו-טכניות וארגון שיטות עבודה. בנם יונתן ובתם אנה נולדו בירושלים. בשנת 1937 נולד גם בנם אורי. הסבתא זלמה גרץ עזבה את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ועלתה ארצה בשנות השלושים. עם בניית נמל חיפה, עברה המשפחה לעיר חיפה ולואי החל לעבוד בנמל.
אילזה גרץ ומרדכי לואי מיטלמן עם ארבעת ילדיהם
במרכז: משה וילבושביץ ומניה וילבושביץ שוחט בבית טיטלמן
באחוזה עומדים בשנת 1936 רק בתים מועטים ורובם מרוכזים ברחובות חורב, סיני, מאפו ודישראלי. גם ברחובות ויתקין, סמולנסקין וגת עומדים כבר מספר בתים.
משפחת טיטלמן תקנה מגרש בן חמישה דונם במקום שומם למדי, בטווח הליכה למרכז אחוזה.
הנוף המשקיף ממנו, חוף הכרמל, ישבה את לבם. את ביתם יבנו כאן בשנים 1938-1939, בקרבת הבית של האחיות היים ברחוב חורב 26.
הבית יבנה בחלקים: תחילה קומה על עמודים ועוד חדר על הגג, בהדרגה יוסיפו חדרים נוספים לבית. חמש שנים תתגורר המשפחה בבית ללא חשמל, כשאור העששיות משמש להם תאורה בערבים. סביב הבית גינה יפה, שתתפשט גם במורד הוואדי.
לפני הבית יגדלו שלוש שורות של ברושים גבוהים, שניים מהם יראו גם בשנת 2009. הבית מרוחק מהכביש, ונמוך ממנו. בזמן הבנייה ייחצב בבית "סליק" ובו נשק של ההגנה. אל הסליק ניתן להגיע דרך דופן של ארון. במרוצת השנים יורחב רחוב פרויד, הגינה היפה תצטמצם, והבית יתקרב לכביש. הדרך שתיכבש ליד ביתם, תשמש מעבר לערבים מטירה, שיעלו לאחוזה למכור את מרכולם או לגנוב פרות או רכוש אחר.
בזמן המאורעות של 1939 יהיו בני משפחת טיטלמן עדיין הדיירים היחידים ברחוב וה"הגנה" תציב על גג ביתם עמדה. ילדי המשפחה זוכרים שבגלל ריחוקם משכנים, הגפירים-הנוטרים פחדו להגיע אליהם הביתה לשמירה, ואב המשפחה מרדכי לואי נאלץ ללוות אותם לבית ואף לעבור איתם את הלילה.
ב-1 באפריל 1940 יתחילו תושבי אחוזה לשלם מסים לעיריית חיפה עבור שרותי העירייה וביניהם הארת רחובות העיר. מכתבה של אילזה לראש העירייה בבקשה להאיר את הרחוב (שהייה עדיין ללא שם) באפריל 1940 נענה על ידי מהנדס העיר באותו חודש בהתנצלות, על שאין באפשרות העירייה להתקין תאורה ברחוב, כיוון שאין עדיין פנסי רחוב בשכונתה.
עם המעבר לחיפה, תתחיל אילזה להתעניין ברכישת מגרש והקמת מעון לילדים בביתה.
בידי המשפחה תשובתו של האדריכל-מהנדס גדליהו וילבושביץ, המעידה על פניה של אילזה ל"הסתדרות נשים ציוניות" בעניין הקמת "קייטנה" בבית. הנריטה סאלד, מ"הלשכה לעליית הנוער"
תענה לאילזה ב-2 באפריל 1939 ממקום מושבה במלון "עדן בירושלים":
" גב' גרץ היקרה, הנני מרגישה, כי מחובתי לכתוב אליך מלים אחדות לאחר שיחתנו האחרונה בשאלת תכנית להקמת מוסד לחנוך ילדים, המבוסס על עקרונות מסוימים, ולפי דעתי עקרונות בריאים מאד. אני מצטערת מאד, על אי יכולתי לקבל את הזמנתך ולהשתתף בוועדה, שתעזור לך בהגשמת תכניתך. כפי שהסברתי לך, הגיע הזמן שעלי למעט בהשתתפות בעבודות ציבוריות ואין עלי לקבל פעולות חדשות, נוסף לאלה שכבר מוטלות עלי. מאד הייתי רוצה לקחת חלק בהגשמת המפעל החינוכי שאת מתכננת, מפעל שיתבסס על הרעיון החשוב מאד בפתוח חיינו כאן בארץ. הרעיון שחיינו צריכים להיות פשוטים מאד במובן המקיף אבל עשירים ומפותחים במובן הרוחני..... תקוותי היא, כי תצליחי בעצם הרעיון ובחיפושיך אחרי שותפים שיוכלו לעזור בפיתוחו ובהתגשמותו".
ואילזה אכן תצליח. בתחילת שנות הארבעים אילזה תפתח בקומה הראשונה של הבית מעון לילדים קשי חינוך, מפגרים ואוטיסטים מרחבי הארץ. על החוסים ימנו גם ילדי משפחות מפורסמות. אילזה תשמור על שם משפחתה מהבית, השם המופיע על התעודות המקצועיות שלה, והמעון יקרא "בית אילזה" או "אליזה".
בגלל קשיי פרנסה ייאספו לבית במשך השנים גם ילדים של אנשי צבא ודיירים משתנים יגורו בבית בשכירות. בשנת 1941, כנראה לאחר פטירתה של סבתא זלמה, תתגורר בקומה ב' משפחת יגר.
משה יגר, יליד 1902, זוכר את בעל הבית, מרדכי טיטלמן כאיש שקט, שאוהב להשקות את הפרחים הגדלים על המדרון, ואת אילזה כאישה פעלתנית וחברמנית. ילדי שתי המשפחות יערכו בערבי ששי קבלת שבת משותפת והילדים ישבו יחד וישירו שירי שבת.
בקיץ יתגוררו בבית דיירים נוספים, כגון וילבושביץ, שגם ילך לעולמו בביתם בשנת 1944. בזמן מלחמת העולם השנייה יוקם בהמשך רחוב פרויד שדה תעופה קטן עבור מטוסים קלים. לאחר המלחמה ישמש שדה התעופה בעיקר כמחנה ומקום פעילות לתנועות הנוער. גם אני אלך ברגל עם חברי לצופים משבט "משוטטי בכרמל" מצריף השבט ברחוב דישראלי עד לרחוב פרויד. הכביש או הדרך החצי סלולה יסתיים בשדה התעופה. בשנות התשעים ייסלל המשכו של כביש פרויד עד לחוף הים ויקרא ד"ר אברהם ויינשל ודרך משה פלימן.
שנת 1945 תתפרסם מודעה ב"פלסטיין פוסט" בלשון זו: ד"ר א. גרץ ו-ב. בלומנפלד מודיעים על בית לילדים בגילאי 7-14 בכרמל. "יש מבט לים, בלב חורשות, כל הנוחיות, מזון משובח". במודעה מיוני 1946 ידובר על "בית קיץ לילדים בגילאי 5-12. המחנה פתוח לכל, לאו דווקא לילדים בעלי צרכים מיוחדים". גם ב-1947 תתפרסם מודעה נוספת בה יצוין "בית גרץ ברח' פרויד אחוזה 8, בית עם גן בן 5 דונם, מדרגים מוצלים, אויר טוב, השגחה מלאה, משחקים, רחצה, טיולים שעורים, צוות מנוסה".
מודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט", 1945
כזכור, רחוב פרויד היה בתחילה דרך ללא שם. אורי, בנם של אלזה ומרדכי, סיפר שכאשר נתנו שמות לרחובות באחוזה, פנה מהנדס העיר מר ליונל ווטסון לאילזה, וכתושבת ראשונה של הרחוב ביקש ממנה להציע שם לרחוב. אילזה הייתה פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, אך מאחר שיונג לא אהד יהודים, היא הציעה לקרוא לרחוב בשם המורה היהודי שלה "פרויד".
מרדכי (לואי) טיטלמן נולד בנר ראשון של חנוכה 1888 ונפטר בנר ראשון של חנוכה, 16.12.1968
אילזה גרץ טיטלמן נולדה ב- 18.1.1901 ונפטרה ב- 31.8.1970.
הבית ייהרס בשנת 1994 ומשפחת טיטלמן תבנה על המגרש בית גדול. שניים מילדי המשפחה גרים בבית עד היום. בגלל קרבתו לכביש פרויד הסואן, יבנה הבית כך שהוא יראה מהרחוב כחומה בצורה, אך הנוף המרהיב של חוף הכרמל נשקף ממנו גם בשנת 2009.
הבית העומד ברחוב פרויד 8 בשנת 2009
מקורות:
שיחות עם יאיר טיטלמן תלם ומשה יגר בשנת 2005.
שיחות עם אורי ודניאלה טיטלמן בשנת 2009.
העתקי התמונות והמכתבים נמסרו לי באדיבות משפחת טיטלמן
המודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט" היא מתוך האתר של אוניברסיטת תל-אביב
התמונה משנת 2009 צולמה על-ידי
פרקים על בני הזוג בספר: "אנשי "השומר" בחייהם ובמותם" מאת גרשון גרא. תל-אביב : משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשנ"א 1991.
הערך "טייטלמן אילזה לבית גרץ" בספרם של לוי, נסים ויעל: רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799. איתי בכור הוצאה לאור, זכרון יעקב, 2008.
בית זה יעמוד בודד על מגרש גדול של כחמישה דונם בלב חורשות לפחות עד שנת 1946, כפי שניתן לראות במפה של פרידלנדר משנה זו. הכביש ייסלל רק לאחר מספר שנים וגם שמו של הרחוב יינתן לו בתקופה מאוחרת יותר.
אילזה גרץ, בתם של זלמה לבית יעקובזון ואברהם גרץ, נולדה בלייפציג שגרמניה בשנת 1901. אילזה למדה רפואה כללית ופסיכיאטריה באוניברסיטת ברלין והשתלמה בפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, שם הייתה תלמידתו של הפילוסוף מרטין היידגר.
באוניברסיטה פגשה בסטודנטים יהודים, שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס", שחינכה לעלייה ארצה. בשנת 1928 עלו היא ואחיה הבכור היינץ ארצה.
היינץ היה אחד הבעלים של חברת דיזינגוף, האח פאול, היה למפיק סרטים בארה"ב ובצרפת, ואחותה של אילזה הייתה מעמלת רפואית בפריס. אילזה גרץ סיירה ברחבי הארץ ובהגיעה לכפר-גלעדי פגשה שם את מרדכי לואי טיטלמן, החצרן של הקיבוץ והרווק האחרון במשק. לואי נולד בקלרש, מולדביה בשנת 1888.
בשנת 1913 עלה ארצה ונמשך לאנשי "השומר". במסגרת זו שמר במסחה, במצפה, ביבנאל ועוד. בעקבות פרשת ניל"י השתתף במצוד אחר לישנסקי. בשנת 1917 הועבר מרדכי לדגניה. הוא היה בין חברי "השומר" שהתנדבו לגדודים העבריים בצבא הבריטי, שם רכש את ידיעותיו הבסיסיות הצבאיות ובמקביל קנה נשק למחסני "השומר". מרדכי הגיע לכפר גלעדי, ועסק בין השאר בחציבת סליק בקיבוץ. במאורעות 1921 יצא להגנת צפת ובמאורעות 1929 ירד לעזור למגני חיפה.
הוא נשלח לכפר גלעדי להביא תגבורת ונשק. הוא עשה זאת כשהוא מחופש לחולה אנוש,יחד עם מניה שוחט, שהתחפשה לאחות רחמנייה. שמואל אחיו עלה בעלייה השלישית, הגיע לכפר גלעדי והפך חבר משק בתל-יוסף.
הזוג נישא בשנת 1929 והתגורר בכפר גלעדי. שני בני הזוג היו אנשי "השומר".
בנם הבכור יאיר נולד בשנת 1930 בקיבוץ. לואי חלה לאחר שנתיים בשחפת, והזוג חזר לגרמניה עם תינוק בעריסה כדי לחפש שם מרפא. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 חזרו ארצה, אך לאכזבתם מצאו הרכב חברתי שונה בכפר גלעדי ועזבו את הקיבוץ.
לואי החל עובד בעבודות עפר בתל-אביב, ובהמשך מצא עבודה בירושלים. המשפחה התגוררה בבית וגן בירושלים, שם פתחו מעון ילדים. אילזה עבדה גם במחיצתו של הממציא משה ויבושביץ, אחיהם של מניה שוחט, נחום וגדליהו וילבושביץ.
זה האחרון הקים סדנאות מחקר, שהיו בתחומי התעניינותה של אילזה: חקירות פסיכו-טכניות וארגון שיטות עבודה. בנם יונתן ובתם אנה נולדו בירושלים. בשנת 1937 נולד גם בנם אורי. הסבתא זלמה גרץ עזבה את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ועלתה ארצה בשנות השלושים. עם בניית נמל חיפה, עברה המשפחה לעיר חיפה ולואי החל לעבוד בנמל.
אילזה גרץ ומרדכי לואי מיטלמן עם ארבעת ילדיהם
במרכז: משה וילבושביץ ומניה וילבושביץ שוחט בבית טיטלמן
באחוזה עומדים בשנת 1936 רק בתים מועטים ורובם מרוכזים ברחובות חורב, סיני, מאפו ודישראלי. גם ברחובות ויתקין, סמולנסקין וגת עומדים כבר מספר בתים.
משפחת טיטלמן תקנה מגרש בן חמישה דונם במקום שומם למדי, בטווח הליכה למרכז אחוזה.
הנוף המשקיף ממנו, חוף הכרמל, ישבה את לבם. את ביתם יבנו כאן בשנים 1938-1939, בקרבת הבית של האחיות היים ברחוב חורב 26.
הבית יבנה בחלקים: תחילה קומה על עמודים ועוד חדר על הגג, בהדרגה יוסיפו חדרים נוספים לבית. חמש שנים תתגורר המשפחה בבית ללא חשמל, כשאור העששיות משמש להם תאורה בערבים. סביב הבית גינה יפה, שתתפשט גם במורד הוואדי.
לפני הבית יגדלו שלוש שורות של ברושים גבוהים, שניים מהם יראו גם בשנת 2009. הבית מרוחק מהכביש, ונמוך ממנו. בזמן הבנייה ייחצב בבית "סליק" ובו נשק של ההגנה. אל הסליק ניתן להגיע דרך דופן של ארון. במרוצת השנים יורחב רחוב פרויד, הגינה היפה תצטמצם, והבית יתקרב לכביש. הדרך שתיכבש ליד ביתם, תשמש מעבר לערבים מטירה, שיעלו לאחוזה למכור את מרכולם או לגנוב פרות או רכוש אחר.
בזמן המאורעות של 1939 יהיו בני משפחת טיטלמן עדיין הדיירים היחידים ברחוב וה"הגנה" תציב על גג ביתם עמדה. ילדי המשפחה זוכרים שבגלל ריחוקם משכנים, הגפירים-הנוטרים פחדו להגיע אליהם הביתה לשמירה, ואב המשפחה מרדכי לואי נאלץ ללוות אותם לבית ואף לעבור איתם את הלילה.
ב-1 באפריל 1940 יתחילו תושבי אחוזה לשלם מסים לעיריית חיפה עבור שרותי העירייה וביניהם הארת רחובות העיר. מכתבה של אילזה לראש העירייה בבקשה להאיר את הרחוב (שהייה עדיין ללא שם) באפריל 1940 נענה על ידי מהנדס העיר באותו חודש בהתנצלות, על שאין באפשרות העירייה להתקין תאורה ברחוב, כיוון שאין עדיין פנסי רחוב בשכונתה.
עם המעבר לחיפה, תתחיל אילזה להתעניין ברכישת מגרש והקמת מעון לילדים בביתה.
בידי המשפחה תשובתו של האדריכל-מהנדס גדליהו וילבושביץ, המעידה על פניה של אילזה ל"הסתדרות נשים ציוניות" בעניין הקמת "קייטנה" בבית. הנריטה סאלד, מ"הלשכה לעליית הנוער"
תענה לאילזה ב-2 באפריל 1939 ממקום מושבה במלון "עדן בירושלים":
" גב' גרץ היקרה, הנני מרגישה, כי מחובתי לכתוב אליך מלים אחדות לאחר שיחתנו האחרונה בשאלת תכנית להקמת מוסד לחנוך ילדים, המבוסס על עקרונות מסוימים, ולפי דעתי עקרונות בריאים מאד. אני מצטערת מאד, על אי יכולתי לקבל את הזמנתך ולהשתתף בוועדה, שתעזור לך בהגשמת תכניתך. כפי שהסברתי לך, הגיע הזמן שעלי למעט בהשתתפות בעבודות ציבוריות ואין עלי לקבל פעולות חדשות, נוסף לאלה שכבר מוטלות עלי. מאד הייתי רוצה לקחת חלק בהגשמת המפעל החינוכי שאת מתכננת, מפעל שיתבסס על הרעיון החשוב מאד בפתוח חיינו כאן בארץ. הרעיון שחיינו צריכים להיות פשוטים מאד במובן המקיף אבל עשירים ומפותחים במובן הרוחני..... תקוותי היא, כי תצליחי בעצם הרעיון ובחיפושיך אחרי שותפים שיוכלו לעזור בפיתוחו ובהתגשמותו".
ואילזה אכן תצליח. בתחילת שנות הארבעים אילזה תפתח בקומה הראשונה של הבית מעון לילדים קשי חינוך, מפגרים ואוטיסטים מרחבי הארץ. על החוסים ימנו גם ילדי משפחות מפורסמות. אילזה תשמור על שם משפחתה מהבית, השם המופיע על התעודות המקצועיות שלה, והמעון יקרא "בית אילזה" או "אליזה".
בגלל קשיי פרנסה ייאספו לבית במשך השנים גם ילדים של אנשי צבא ודיירים משתנים יגורו בבית בשכירות. בשנת 1941, כנראה לאחר פטירתה של סבתא זלמה, תתגורר בקומה ב' משפחת יגר.
משה יגר, יליד 1902, זוכר את בעל הבית, מרדכי טיטלמן כאיש שקט, שאוהב להשקות את הפרחים הגדלים על המדרון, ואת אילזה כאישה פעלתנית וחברמנית. ילדי שתי המשפחות יערכו בערבי ששי קבלת שבת משותפת והילדים ישבו יחד וישירו שירי שבת.
בקיץ יתגוררו בבית דיירים נוספים, כגון וילבושביץ, שגם ילך לעולמו בביתם בשנת 1944. בזמן מלחמת העולם השנייה יוקם בהמשך רחוב פרויד שדה תעופה קטן עבור מטוסים קלים. לאחר המלחמה ישמש שדה התעופה בעיקר כמחנה ומקום פעילות לתנועות הנוער. גם אני אלך ברגל עם חברי לצופים משבט "משוטטי בכרמל" מצריף השבט ברחוב דישראלי עד לרחוב פרויד. הכביש או הדרך החצי סלולה יסתיים בשדה התעופה. בשנות התשעים ייסלל המשכו של כביש פרויד עד לחוף הים ויקרא ד"ר אברהם ויינשל ודרך משה פלימן.
שנת 1945 תתפרסם מודעה ב"פלסטיין פוסט" בלשון זו: ד"ר א. גרץ ו-ב. בלומנפלד מודיעים על בית לילדים בגילאי 7-14 בכרמל. "יש מבט לים, בלב חורשות, כל הנוחיות, מזון משובח". במודעה מיוני 1946 ידובר על "בית קיץ לילדים בגילאי 5-12. המחנה פתוח לכל, לאו דווקא לילדים בעלי צרכים מיוחדים". גם ב-1947 תתפרסם מודעה נוספת בה יצוין "בית גרץ ברח' פרויד אחוזה 8, בית עם גן בן 5 דונם, מדרגים מוצלים, אויר טוב, השגחה מלאה, משחקים, רחצה, טיולים שעורים, צוות מנוסה".
מודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט", 1945
כזכור, רחוב פרויד היה בתחילה דרך ללא שם. אורי, בנם של אלזה ומרדכי, סיפר שכאשר נתנו שמות לרחובות באחוזה, פנה מהנדס העיר מר ליונל ווטסון לאילזה, וכתושבת ראשונה של הרחוב ביקש ממנה להציע שם לרחוב. אילזה הייתה פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, אך מאחר שיונג לא אהד יהודים, היא הציעה לקרוא לרחוב בשם המורה היהודי שלה "פרויד".
מרדכי (לואי) טיטלמן נולד בנר ראשון של חנוכה 1888 ונפטר בנר ראשון של חנוכה, 16.12.1968
אילזה גרץ טיטלמן נולדה ב- 18.1.1901 ונפטרה ב- 31.8.1970.
הבית ייהרס בשנת 1994 ומשפחת טיטלמן תבנה על המגרש בית גדול. שניים מילדי המשפחה גרים בבית עד היום. בגלל קרבתו לכביש פרויד הסואן, יבנה הבית כך שהוא יראה מהרחוב כחומה בצורה, אך הנוף המרהיב של חוף הכרמל נשקף ממנו גם בשנת 2009.
הבית העומד ברחוב פרויד 8 בשנת 2009
מקורות:
שיחות עם יאיר טיטלמן תלם ומשה יגר בשנת 2005.
שיחות עם אורי ודניאלה טיטלמן בשנת 2009.
העתקי התמונות והמכתבים נמסרו לי באדיבות משפחת טיטלמן
המודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט" היא מתוך האתר של אוניברסיטת תל-אביב
התמונה משנת 2009 צולמה על-ידי
פרקים על בני הזוג בספר: "אנשי "השומר" בחייהם ובמותם" מאת גרשון גרא. תל-אביב : משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשנ"א 1991.
הערך "טייטלמן אילזה לבית גרץ" בספרם של לוי, נסים ויעל: רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799. איתי בכור הוצאה לאור, זכרון יעקב, 2008.
Tagged under
חמישי, 23 יולי 2009 00:00
תיירת בעירי - פרק ט' חורב 16 - ביתם של יורדי ים. אמירה קהת
אני עומדת ברחוב חורב. גבי מופנה לכיכר חורב ופני לגן יצחק, הנמצא בתפר שבין רחוב חורב ורחוב מוריה.
השנה היא 1936 ואני מסתכלת על הבתים שמשמאלי. במפה של 1938 ניתן לראות כבר את בית מספר 16, שנבנה בשנת 1936. הוא מורכב משני חלקים, החלק הדרומי שלו ידבק בעתיד בבית מספר 18.
בפינה השמאלית העליונה - בתים 16-12 (1938)
היזם ובעל הבית הוא מר יוסף בלכמן, בן שרה ויחזקאל יליד 1885~ שעלה ארצה מפלונסק ומספרים שהיה חברו של בן-גוריון, שלמד כתה אחת מעליו בעיר הולדתם.
יוסף נישא באמצעות שידוך לחנה, מהעיירה הסמוכה שרפ, והגיע ארצה לרגל המכבייה הראשונה בשנת 1932.
כציוני המאמין בגאולת קרקעות, תר יוסף בלכמן את אחוזה, וקנה את המגרש הריק שגבל בכיכר מצפונה עד לדרומה, בפינת רחוב גת. לאחר מכן חזר לפולין, שם נולדה לו ולחנה בת בשם רות.
יוסף חזר ארצה כדי לבנות בית למשפחתו. הבית מוכן עתה ובקרוב תגענה חנה ורות ארצה כדי להצטרף ליוסף.
יצחק, בנו של יוסף בלכמן, שייוולד כאן, יהיה מנהל בית הספר תיכון חדש ברחוב שבתאי לוי, ובתו רות סוקולוב תגור עם משפחתה ב"שכון הראשון באחוזה" ברחוב יערות.
מימין לכניסה של בית מס' 16 יש שתי דירות בשתי קומות.
משמאל הכניסה בנה לעצמו בלכמן חנות מכולת, על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו.
הבית נבנה בסגנון הבינלאומי. מעל הכניסה יש גגון קטן ובחדר המדרגות שני חלונות עגולים, המזכירים חלונות של אנייה. המרפסת העגולה, האופיינית לבנייני הסגנון הבינלאומי (ה"באוהאוס") פונה כאן דווקא לחלק האחורי של הבית.
מרים סמולנסק ז"ל, שהייתה דיירת בקומת הקרקע בבית זה, סיפרה לי שהקבלן של הבית, מר ויידנפלד, יעץ ליוסף בלכמן לתכנן את הבית "עם הפנים לאחור", כך שהמרפסות העגולות תשקפנה על הגינה ולא על החזית, כמקובל, כי בחזית הפונה לרחוב חורב יהיה יותר מדי רעש. מאחורי הבית גינה גדולה, כמו למרבית הבתים שבאחוזה, והיא מגיעה עד לחצר הבית שברחוב סמולנסקין. את הברושים בחצר הבית, הגובלת ברחוב בסמולנסקין, שתל מר בלכמן, סיפרה לי הדיירת מרים. בתיקי העירייה מצוייה תכניתם של האדריכלים משה גבעוני ודוד לסקוב משנת 1938 לבית ולחנויות.
יוסף בלכמן נפטר בשנת 1953 ואשתו חנה בלכמן בת אסתר ולייב נפטרה בחיפה בשנת 1960. בנם יצחק בלכמן נפטר בשנת 1995.
הכניסה לבית ברחוב חורב 16, 2006
שרה הרצוג פורגס סיפרה שבשנת 1948 פתח אביה עמרם הרצוג, יליד הארץ 1899, חנות מכולת, שהחליפה את חנות המכולת של בלכמן.
בשנה זו הייתה צמודה למכולת חנותו של שען. המכולת תתקיים עד שנת 1956, שנה בה ילך מר הרצוג לעולמו.
את המכולת תחליף סוכנות של אתא בשם "רוגל", ששמה יהיה מורכב משמות שתי השותפות טובה רובין ורות גלסמן. עם סגירת חנות "רוגל" תפתח נכדתה של רות מזנון לבורקס, שיגלוש קדימה ושייסגר בשנת 2006 ובשנת 2008 תפתח במקום זה חנות פיצות ואוכל איטלקי בשם "פומודורו".
חורב מס' 18 בצד ימין נראה קיוסק ה"בורקס" בית מ"ס 16 נראה בצד ימין של התמונה, 2005 הצילום השמאלי: הבית בחוב חורב 16, ומסעדת "פומודורו" , 2009
בקומת הקרקע מצד ימין של בית מס' 16 מתגוררת משפחת הילב.
קרל קלמן הילב, עורך-דין וגרטרודה, בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, עלו ארצה בשנת 1926 ממאנהיים עם בנם גד, יליד 1924 ובתם מרים, ילידת 1925. ההורים הציונים קראו לילדיהם בשמות עבריים: גד, מרים ומיכה. בשנת 1929 גרטרודה נסעה עם ילדיה לבקר את הוריה במאנהיים.
בשנה זו פרצו בארץ המאורעות וגרטרודה חששה לחזור ארצה. קרל לא עמד בניתוק ממשפחתו, הצטרף אליה במאנהיים ופתח שם משרד לעריכת דין. יום אחד הוזהר ע"י השוער לא לחזור למשרדו או לביתו כי הוא נמצא "תחת חקירה". מידע זה הציל את המשפחה. הם עברו ממשפחה למשפחה ומבית לבית, מפרנקפורט לפריז והגיעו ארצה בסוף שנת 1932.
משפחת הילב השתקעה ברחוב חורב 4 בקומת המסד, בחלק האחורי של הבית. הם גרו בתנאים קשים עד שעברו לרחוב חורב 16 לדירת ארבעה חדרים, כדי לקלוט בה את הסבים מצד האם ואת הדודים שהגיעו גם הם ארצה. ד"ר ברל הילב ירשם כדייר של בלכמן ברשימת תושבים משנת 1939. אחד החדרים יושכר לדייר משנה בשם הורוביץ, דבר שיעזור לפרנסת המשפחה. ד"ר הורוביץ הוא מורה להיסטוריה בבית הספר הריאלי.
משפחת הילב לפני עלייתה ארצה, 1926 קרל וגרטרוד הילב, בנופש בשנת 1963
ד"ר בירם, ידיד המשפחה מיוצאי גרמניה, המליץ לד"ר הילב לשלוח את הילדים לבית הספר הריאלי, אך קרל התעקש על חינוך ממלכתי לילדיו והיה חלק מהמאבק להפוך את בית הספר "זיכרון יוסף" לבית ספר ממלכתי. הלימודים היו אז בכתות רב-גיליות. קרל יחנך את ילדיו לעבודת כפיים ואחרי כתה ח' הילדים ילכו לעבוד. גרטרודה הילב נפטרה בשנת 1963, וקרל הילב נפטר בשנת 1973. שניהם קבורים בחיפה.
גד הילב ימצא עצמו בגיל ארבע עשרה וחצי כנער סיפון על האנייה "עמל" של חברת "עתיד". במלחמת העולם השנייה ישרת כמלח וכחובל. ב-1942 תוטבע ספינתו ליד האיים הקריביים ע"י טורפדו של צוללת גרמנית, כל אנשי הצוות יצליחו להינצל לאחר שסירת ההצלה שלהם תיטלטל בין גלי הים במשך שבוע ימים. ב-1946 יצטרף גד לשורות הפעילים במוסד לעלייה ב' ובשנת 1947 יביא לארץ באנייה "חיים ארלוזורוב" 1300 מעפילים. גד הילב יהיה הקברניט של "פאן יורק" שתגיע יחד עם האנייה "פאן קרסט" לקפריסין. גד יפליג בים כחמישים שנה עד שנת 1954, אז ימלא תפקידים בכירים בחברת "צים" בחוף ויפרוש לגמלאות בשנה 1984. גד יעשה לו מנהג להיפגש עם תלמידי בתי הספר, ויספר ממקור ראשון על תקופת ההעפלה. גד יזכה בתואר "יקיר חיפה" לשנת תשס"ח, וילך לעולמו באפריל 2009.
מרים, גד ומיכה הילב בארץ-ישראל, שנות השלושים
גד הילב מיכה הילב מרים הילב, שנות הארבעים
הבת מרים רחל הילב, ילידת 1925 הייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה. היא למדה ב"זיכרון יוסף" מכתה ב' עד כתה ח' ולאחר מכן בסמינר למורות. מרים תנהל גנון בחצר הבית ברחוב חורב 16 במשך כעשרים שנה. מרים תינשא לטוביה (Teffi) סמולנסק ב-8 באפריל 1949 בבית. מודעה שתתפרסם ב"פלסטיין פוסט" תזמין קרובים ומכרים לאירוע. טפי, יליד 1916, בן חיה סמולנסק מטארטו, אסטוניה, הגיע לימאות בגיל 14 דרך בית"ר, שהפעילה אניית מפרש להדרכת ימאים. הוא עבד על אנייה בשנים 1937-8. בשנת 1939 יצא ארצה ויגיע רק ב-1940. הרכבת תתקע באמצע הדרך, שכן תהיה מלחמה ברומניה. בארץ יעבוד בחברת "העתיד" בשנים 1940-1944 ובשנת 1948 יצטרף ל"צים" ויביא ארצה עולים רבים. טוביה (טפי) יעבוד בחברת "צים" עד לשנת 1981, שנה בה יפרוש לגמלאות. טוביה סמולנסק, בן חיה ויהושע ילך לעולמו בשנת 1993.
חתונת מרים וטפי,גד וויטה הילב ,מרים וטפי סמולנסק. מיכה ונועה הילב, עין גדי 1954
אפריל 1949
מיכה הילב, הבן הצעיר, נולד באפריל 1927 בחיפה, ולמד בבית הספר "זיכרון יוסף" עד כתה ח'. בהיותו דיסלקטי, התקשה להמשיך בלימודים וכבר בתחילת מלחמת השחרור התנדב כנוטר ל"הגנה". הוא שרת בחטיבת כרמלי וככל הידוע למשפחה, השתתף בקרב על עכו, דרדרה ונבי יושע. כשהסתיימה המלחמה עבר לשרת נח"ל. מיכה שרת כסגן מפקד בהיאחזות נחל עוז ליד עזה, אחר כך כמפקד היאחזות בעין גדי. ההיאחזות הייתה מורכבת מחיילים שבאו ממסגרות של נוער במצוקה והסגל היה מורכב מקיבוצניקים. מיכה היה איש חזון. והאמין ברעיון ההתיישבות. הוא וחבריו החלו לגדל ירקות במקום שומם זה בכוחות עצמם, כיוון שהאמינו שזה מקום בעל פוטנציאל. מיכה התאהב בעין גדי וגם בנועה האקונומית מקיבוץ גבע, שהגיעה להיאחזות כמתנדבת של צה"ל. הם נישאו כשהיו בני 28-29 ומיכה המשיך לשרת בצבא קבע. יחד עם חברים הקימו את נאות הכיכר. שהייתה "חוות בודדים", בלשון של ימינו. לאחר מכן הקימו חווה חקלאית פרטית בדרום ים המלח. ועסקו גם בתיירות מדברית לתיירי חוץ (טיולי ג'יפים במדבר), דבר שלא היה מוכר אז. נועה לא רצתה ששלושת ילדיה יגדלו במדבר. לכן הם התגוררו בחבל לכיש במושב בשם שדה משה. בסוף חייהם גרו בכפר הנוער קדמה, המיועד לנערים ונערות שלא נקלטו במסגרות חינוך אחרות. נועה הייתה שם אקונומית ומיכה נהג. מיכה נפטר בהיותו בן 62 בלבד.
את מרים הילב-סמולנסק, אישה קטנה, יפה וזקופה, פגשתי בשנת 2005 באחוזה והתיידדתי עימה.
ביקרתי בביתה מפעם בפעם. היא הראתה לי תמונות מימי ילדותה באחוזה,טיילה איתי ברחוב חורב וספרה לי את סיפורי אחוזה ותושביה. מרים הלכה לעולמה לפתע ביולי 2007 אך סיפוריה ימשיכו לחיות בתוך סיפורי.
מרים הילב, כפי שהיכרתי אותה
מקורות:
שיחות עם רות בלכמן סוקולוב, שרה הרצוג פורגס מרים הילב סמולנסק ז"ל, גד הילב, בשנים 2005-2008
מידע על גד הילב מה"אינטרנט" ומחוברת על יקירי חיפה לשנת 2008
התמונות הישנות הן מתוך אלבומה של מרים הילב ז"ל, באדיבות דינה רוט לבית הילב
תצלומי הבית צולמו על-ידי.
השנה היא 1936 ואני מסתכלת על הבתים שמשמאלי. במפה של 1938 ניתן לראות כבר את בית מספר 16, שנבנה בשנת 1936. הוא מורכב משני חלקים, החלק הדרומי שלו ידבק בעתיד בבית מספר 18.
בפינה השמאלית העליונה - בתים 16-12 (1938)
היזם ובעל הבית הוא מר יוסף בלכמן, בן שרה ויחזקאל יליד 1885~ שעלה ארצה מפלונסק ומספרים שהיה חברו של בן-גוריון, שלמד כתה אחת מעליו בעיר הולדתם.
יוסף נישא באמצעות שידוך לחנה, מהעיירה הסמוכה שרפ, והגיע ארצה לרגל המכבייה הראשונה בשנת 1932.
כציוני המאמין בגאולת קרקעות, תר יוסף בלכמן את אחוזה, וקנה את המגרש הריק שגבל בכיכר מצפונה עד לדרומה, בפינת רחוב גת. לאחר מכן חזר לפולין, שם נולדה לו ולחנה בת בשם רות.
יוסף חזר ארצה כדי לבנות בית למשפחתו. הבית מוכן עתה ובקרוב תגענה חנה ורות ארצה כדי להצטרף ליוסף.
יצחק, בנו של יוסף בלכמן, שייוולד כאן, יהיה מנהל בית הספר תיכון חדש ברחוב שבתאי לוי, ובתו רות סוקולוב תגור עם משפחתה ב"שכון הראשון באחוזה" ברחוב יערות.
מימין לכניסה של בית מס' 16 יש שתי דירות בשתי קומות.
משמאל הכניסה בנה לעצמו בלכמן חנות מכולת, על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו.
הבית נבנה בסגנון הבינלאומי. מעל הכניסה יש גגון קטן ובחדר המדרגות שני חלונות עגולים, המזכירים חלונות של אנייה. המרפסת העגולה, האופיינית לבנייני הסגנון הבינלאומי (ה"באוהאוס") פונה כאן דווקא לחלק האחורי של הבית.
מרים סמולנסק ז"ל, שהייתה דיירת בקומת הקרקע בבית זה, סיפרה לי שהקבלן של הבית, מר ויידנפלד, יעץ ליוסף בלכמן לתכנן את הבית "עם הפנים לאחור", כך שהמרפסות העגולות תשקפנה על הגינה ולא על החזית, כמקובל, כי בחזית הפונה לרחוב חורב יהיה יותר מדי רעש. מאחורי הבית גינה גדולה, כמו למרבית הבתים שבאחוזה, והיא מגיעה עד לחצר הבית שברחוב סמולנסקין. את הברושים בחצר הבית, הגובלת ברחוב בסמולנסקין, שתל מר בלכמן, סיפרה לי הדיירת מרים. בתיקי העירייה מצוייה תכניתם של האדריכלים משה גבעוני ודוד לסקוב משנת 1938 לבית ולחנויות.
יוסף בלכמן נפטר בשנת 1953 ואשתו חנה בלכמן בת אסתר ולייב נפטרה בחיפה בשנת 1960. בנם יצחק בלכמן נפטר בשנת 1995.
הכניסה לבית ברחוב חורב 16, 2006
שרה הרצוג פורגס סיפרה שבשנת 1948 פתח אביה עמרם הרצוג, יליד הארץ 1899, חנות מכולת, שהחליפה את חנות המכולת של בלכמן.
בשנה זו הייתה צמודה למכולת חנותו של שען. המכולת תתקיים עד שנת 1956, שנה בה ילך מר הרצוג לעולמו.
את המכולת תחליף סוכנות של אתא בשם "רוגל", ששמה יהיה מורכב משמות שתי השותפות טובה רובין ורות גלסמן. עם סגירת חנות "רוגל" תפתח נכדתה של רות מזנון לבורקס, שיגלוש קדימה ושייסגר בשנת 2006 ובשנת 2008 תפתח במקום זה חנות פיצות ואוכל איטלקי בשם "פומודורו".
חורב מס' 18 בצד ימין נראה קיוסק ה"בורקס" בית מ"ס 16 נראה בצד ימין של התמונה, 2005 הצילום השמאלי: הבית בחוב חורב 16, ומסעדת "פומודורו" , 2009
בקומת הקרקע מצד ימין של בית מס' 16 מתגוררת משפחת הילב.
קרל קלמן הילב, עורך-דין וגרטרודה, בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, עלו ארצה בשנת 1926 ממאנהיים עם בנם גד, יליד 1924 ובתם מרים, ילידת 1925. ההורים הציונים קראו לילדיהם בשמות עבריים: גד, מרים ומיכה. בשנת 1929 גרטרודה נסעה עם ילדיה לבקר את הוריה במאנהיים.
בשנה זו פרצו בארץ המאורעות וגרטרודה חששה לחזור ארצה. קרל לא עמד בניתוק ממשפחתו, הצטרף אליה במאנהיים ופתח שם משרד לעריכת דין. יום אחד הוזהר ע"י השוער לא לחזור למשרדו או לביתו כי הוא נמצא "תחת חקירה". מידע זה הציל את המשפחה. הם עברו ממשפחה למשפחה ומבית לבית, מפרנקפורט לפריז והגיעו ארצה בסוף שנת 1932.
משפחת הילב השתקעה ברחוב חורב 4 בקומת המסד, בחלק האחורי של הבית. הם גרו בתנאים קשים עד שעברו לרחוב חורב 16 לדירת ארבעה חדרים, כדי לקלוט בה את הסבים מצד האם ואת הדודים שהגיעו גם הם ארצה. ד"ר ברל הילב ירשם כדייר של בלכמן ברשימת תושבים משנת 1939. אחד החדרים יושכר לדייר משנה בשם הורוביץ, דבר שיעזור לפרנסת המשפחה. ד"ר הורוביץ הוא מורה להיסטוריה בבית הספר הריאלי.
משפחת הילב לפני עלייתה ארצה, 1926 קרל וגרטרוד הילב, בנופש בשנת 1963
ד"ר בירם, ידיד המשפחה מיוצאי גרמניה, המליץ לד"ר הילב לשלוח את הילדים לבית הספר הריאלי, אך קרל התעקש על חינוך ממלכתי לילדיו והיה חלק מהמאבק להפוך את בית הספר "זיכרון יוסף" לבית ספר ממלכתי. הלימודים היו אז בכתות רב-גיליות. קרל יחנך את ילדיו לעבודת כפיים ואחרי כתה ח' הילדים ילכו לעבוד. גרטרודה הילב נפטרה בשנת 1963, וקרל הילב נפטר בשנת 1973. שניהם קבורים בחיפה.
גד הילב ימצא עצמו בגיל ארבע עשרה וחצי כנער סיפון על האנייה "עמל" של חברת "עתיד". במלחמת העולם השנייה ישרת כמלח וכחובל. ב-1942 תוטבע ספינתו ליד האיים הקריביים ע"י טורפדו של צוללת גרמנית, כל אנשי הצוות יצליחו להינצל לאחר שסירת ההצלה שלהם תיטלטל בין גלי הים במשך שבוע ימים. ב-1946 יצטרף גד לשורות הפעילים במוסד לעלייה ב' ובשנת 1947 יביא לארץ באנייה "חיים ארלוזורוב" 1300 מעפילים. גד הילב יהיה הקברניט של "פאן יורק" שתגיע יחד עם האנייה "פאן קרסט" לקפריסין. גד יפליג בים כחמישים שנה עד שנת 1954, אז ימלא תפקידים בכירים בחברת "צים" בחוף ויפרוש לגמלאות בשנה 1984. גד יעשה לו מנהג להיפגש עם תלמידי בתי הספר, ויספר ממקור ראשון על תקופת ההעפלה. גד יזכה בתואר "יקיר חיפה" לשנת תשס"ח, וילך לעולמו באפריל 2009.
מרים, גד ומיכה הילב בארץ-ישראל, שנות השלושים
גד הילב מיכה הילב מרים הילב, שנות הארבעים
הבת מרים רחל הילב, ילידת 1925 הייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה. היא למדה ב"זיכרון יוסף" מכתה ב' עד כתה ח' ולאחר מכן בסמינר למורות. מרים תנהל גנון בחצר הבית ברחוב חורב 16 במשך כעשרים שנה. מרים תינשא לטוביה (Teffi) סמולנסק ב-8 באפריל 1949 בבית. מודעה שתתפרסם ב"פלסטיין פוסט" תזמין קרובים ומכרים לאירוע. טפי, יליד 1916, בן חיה סמולנסק מטארטו, אסטוניה, הגיע לימאות בגיל 14 דרך בית"ר, שהפעילה אניית מפרש להדרכת ימאים. הוא עבד על אנייה בשנים 1937-8. בשנת 1939 יצא ארצה ויגיע רק ב-1940. הרכבת תתקע באמצע הדרך, שכן תהיה מלחמה ברומניה. בארץ יעבוד בחברת "העתיד" בשנים 1940-1944 ובשנת 1948 יצטרף ל"צים" ויביא ארצה עולים רבים. טוביה (טפי) יעבוד בחברת "צים" עד לשנת 1981, שנה בה יפרוש לגמלאות. טוביה סמולנסק, בן חיה ויהושע ילך לעולמו בשנת 1993.
חתונת מרים וטפי,גד וויטה הילב ,מרים וטפי סמולנסק. מיכה ונועה הילב, עין גדי 1954
אפריל 1949
מיכה הילב, הבן הצעיר, נולד באפריל 1927 בחיפה, ולמד בבית הספר "זיכרון יוסף" עד כתה ח'. בהיותו דיסלקטי, התקשה להמשיך בלימודים וכבר בתחילת מלחמת השחרור התנדב כנוטר ל"הגנה". הוא שרת בחטיבת כרמלי וככל הידוע למשפחה, השתתף בקרב על עכו, דרדרה ונבי יושע. כשהסתיימה המלחמה עבר לשרת נח"ל. מיכה שרת כסגן מפקד בהיאחזות נחל עוז ליד עזה, אחר כך כמפקד היאחזות בעין גדי. ההיאחזות הייתה מורכבת מחיילים שבאו ממסגרות של נוער במצוקה והסגל היה מורכב מקיבוצניקים. מיכה היה איש חזון. והאמין ברעיון ההתיישבות. הוא וחבריו החלו לגדל ירקות במקום שומם זה בכוחות עצמם, כיוון שהאמינו שזה מקום בעל פוטנציאל. מיכה התאהב בעין גדי וגם בנועה האקונומית מקיבוץ גבע, שהגיעה להיאחזות כמתנדבת של צה"ל. הם נישאו כשהיו בני 28-29 ומיכה המשיך לשרת בצבא קבע. יחד עם חברים הקימו את נאות הכיכר. שהייתה "חוות בודדים", בלשון של ימינו. לאחר מכן הקימו חווה חקלאית פרטית בדרום ים המלח. ועסקו גם בתיירות מדברית לתיירי חוץ (טיולי ג'יפים במדבר), דבר שלא היה מוכר אז. נועה לא רצתה ששלושת ילדיה יגדלו במדבר. לכן הם התגוררו בחבל לכיש במושב בשם שדה משה. בסוף חייהם גרו בכפר הנוער קדמה, המיועד לנערים ונערות שלא נקלטו במסגרות חינוך אחרות. נועה הייתה שם אקונומית ומיכה נהג. מיכה נפטר בהיותו בן 62 בלבד.
את מרים הילב-סמולנסק, אישה קטנה, יפה וזקופה, פגשתי בשנת 2005 באחוזה והתיידדתי עימה.
ביקרתי בביתה מפעם בפעם. היא הראתה לי תמונות מימי ילדותה באחוזה,טיילה איתי ברחוב חורב וספרה לי את סיפורי אחוזה ותושביה. מרים הלכה לעולמה לפתע ביולי 2007 אך סיפוריה ימשיכו לחיות בתוך סיפורי.
מרים הילב, כפי שהיכרתי אותה
מקורות:
שיחות עם רות בלכמן סוקולוב, שרה הרצוג פורגס מרים הילב סמולנסק ז"ל, גד הילב, בשנים 2005-2008
מידע על גד הילב מה"אינטרנט" ומחוברת על יקירי חיפה לשנת 2008
התמונות הישנות הן מתוך אלבומה של מרים הילב ז"ל, באדיבות דינה רוט לבית הילב
תצלומי הבית צולמו על-ידי.
Tagged under
שלישי, 21 יולי 2009 00:00
מסמכי ילדים בארכיון "אבא חושי"
במסגרת הסקירות שלנו על אוצרות "ארכיון אבא חושי" בחרנו הפעם להציג כמה ברכות חינניות ששלחו תלמידי בתי ספר יסודיים לאבא חושי לכבוד יום הולדתו הששים (שנת 1958) והשבעים (שנת 1968) וכמה חיבורים של תלמידים בנושא : "מבצע אדיבות" פרויקט שיזם אבא חושי ביוני 1953 בחיפה.
ברכות לכבוד יום ההולדת:
רוב הברכות הנמצאות בארכיון כתובות על דפים בודדים וחלקן – בתוך מחברות מעוטרות בציורים צבעוניים נכתבו ע"י תלמידים בכיתות א'-ח' מבתי הספר "בית רמז" ו"בית יצחק".
ירון אביטוב כיתה ה' 1968
"...תוסיף לבנות את עירנו בהדר ובתפארת..."
בינה שמפנייר כיתה ה' 1968
דני קפלן כיתה ו' 1968
מתוך: מכתבי ברכה לכבוד ימי הלדתו הששים והשבעים של אבא חושי מאת תלמידי בתי ספר, תיק מ"ס A1/491:22
מבצע אדיבות:
"מבצע אדיבות" – פרויקט שיזם אבא חושי ביוני 1953 בחיפה.
הפרויקט היה מלווה בפעילות חינוכית בכתות ובבתי הספר ובמודעות ברחבי העיר.
בארכיון נמצאים מערכי שעור של מורים בנושא וחיבורים של תלמידים מבית הספר לבנות "מזרחי" חיפה ומבית ספר "קרית חיים המערבית" ( בתי ספר יסודיים).
התלמידים כתבו חיבורים, חלקם על דפים בודדים וחלקם בתוך מחברות וספרו על מעשה טוב שעשו למען החברה והסביבה כן תיארו כללי התנהגות נאותים, בעיקר בנושא עזרה לזולת וכללי התנהגות בין אדם לחברו.
החבורים מעוטרים ברובם באיורים צבעוניים, חלקם תואמים לנושא. לעיונכם מספר דוגמאות:
"...כדי שתהיה ארץ ישראל לדוגמא ולמופת לארצות השכנות"
רבקה אליאס כיתה ד' 1953
"...בארץ ישראל בעיר חיפה שורר סדר ונקיון...הילדים מחונכים עונים באדיבות לכל עובר ושב...מדינה צעירה אבל תרבותית ומנומסת!..."
מרים לוי כיתה ד' 1953
"אמרתי בליבי למה תהיה האשה אחרונה בתור והיא זקנה?..."
עליזה עזרא 1953
מתוך: מערכי שעור ומכתבים בנושא מבצע "אדיבות" תיק מ"ס A1/492:22
הכנת הסקירה: עדינה צור-ג'יג'י
ברכות לכבוד יום ההולדת:רוב הברכות הנמצאות בארכיון כתובות על דפים בודדים וחלקן – בתוך מחברות מעוטרות בציורים צבעוניים נכתבו ע"י תלמידים בכיתות א'-ח' מבתי הספר "בית רמז" ו"בית יצחק".
ירון אביטוב כיתה ה' 1968
"...תוסיף לבנות את עירנו בהדר ובתפארת..."
בינה שמפנייר כיתה ה' 1968
דני קפלן כיתה ו' 1968
מתוך: מכתבי ברכה לכבוד ימי הלדתו הששים והשבעים של אבא חושי מאת תלמידי בתי ספר, תיק מ"ס A1/491:22
מבצע אדיבות:"מבצע אדיבות" – פרויקט שיזם אבא חושי ביוני 1953 בחיפה.
הפרויקט היה מלווה בפעילות חינוכית בכתות ובבתי הספר ובמודעות ברחבי העיר.
בארכיון נמצאים מערכי שעור של מורים בנושא וחיבורים של תלמידים מבית הספר לבנות "מזרחי" חיפה ומבית ספר "קרית חיים המערבית" ( בתי ספר יסודיים).
התלמידים כתבו חיבורים, חלקם על דפים בודדים וחלקם בתוך מחברות וספרו על מעשה טוב שעשו למען החברה והסביבה כן תיארו כללי התנהגות נאותים, בעיקר בנושא עזרה לזולת וכללי התנהגות בין אדם לחברו.
החבורים מעוטרים ברובם באיורים צבעוניים, חלקם תואמים לנושא. לעיונכם מספר דוגמאות:
"...כדי שתהיה ארץ ישראל לדוגמא ולמופת לארצות השכנות"
רבקה אליאס כיתה ד' 1953
"...בארץ ישראל בעיר חיפה שורר סדר ונקיון...הילדים מחונכים עונים באדיבות לכל עובר ושב...מדינה צעירה אבל תרבותית ומנומסת!..."
מרים לוי כיתה ד' 1953
"אמרתי בליבי למה תהיה האשה אחרונה בתור והיא זקנה?..."
עליזה עזרא 1953
מתוך: מערכי שעור ומכתבים בנושא מבצע "אדיבות" תיק מ"ס A1/492:22
הכנת הסקירה: עדינה צור-ג'יג'י
Tagged under
שלישי, 23 יוני 2009 00:00
תיירת בעירי - פרק ח': כיכר הרברט סמואל - הכיכר שנתביישה. אמירה קהת
אני פונה צפונה, מביתם של אלזה גרץ ומרדכי טיטלמן ברחוב פרויד 8, בדרכי לכיכר הרברט סמואל. סביבי אין בתים, רק חורשות אורנים. בשנת 1936 האוויר צלול וריח האורנים נישא ברוח הקרירה. פה ושם ניתן להבחין במגרשים, שתחומם סומן באמצעות נטיעת ברושים.
נטיעות באחוזה בשנת 1924
את המקום אין להכיר. רק לפני כעשור, בשנת 1924, היה שטח זה ריק מבתים, ואם הגעתם לכאן בשעות הבוקר המוקדמות, יכולתם להבחין בנוטעי העצים למרגלותיו של ההר של ונטורה.
אני מתקרבת לכיכר הרברט סמואל, שתעבור גלגולים רבים, עד שתאבד לה צורתה המקורית. עתה, בשנת 1936, יש כאן שטח ריק, מעין כיכר מארכת מכוסה עפר, שדרך לא סלולה סובבת אותה ויורדת מזרחה בדרך פיק"א. בשנת 1935 גדרו כאן שטח לאוהלים בהם שיכנו מתיישבים חדשים, עד שנמצא להם מקום, "והיה גם שומר על סוס", סיפרו זקני אחוזה. ילדי אחוזה ישחקו כאן כדורגל והבריטים ירכבו כאן על סוסים.
הכיכר תישאר בצורתה זו עד שנת 1946, כפי שנראה בצילום מהאוויר. עם חלוף השנים יסללו כבישים באחוזה, הכבישים יקיפו את הכיכר מכל צדדיה ואוטובוסים יחוגו מימינה ומשמאלה. במרכז הכיכר יקימו קיוסק עשוי לבנים, ישתלו עצים, שיחים ופרחים, ומר מרדכי ליכטנשטיין ואשתו ציפורה ימכרו בקיוסק גזוז ועיתונים וגם כרטיסים מוקדמים לסרטים בקולנוע "מוריה".
מר ליכטנשטיין הוא בעל עור שחום, אך מבטאו יסגיר את מוצאו האשכנזי. לימים, כשאשתו צפורה תלך לעולמה, הוא יעזוב את אחוזה, ויעבור לגור עם בתו, שזקני אחוזה זוכרים שהייתה זמרת אופרה.
כיכר הרברט סמואל בשנת 1938. בפינה הימנית התחתונה ניתן לראות את בית היים
ברחוב חורב 26. בחלק השמאלי העליון של התמונה בתים ברחוב חורב וברחוב דישראלי.
שימו לב לנטיעות.
כיכר הרברט סמואל בשנת 1946. בצד העליון של התמונה נראה החניון של אגד.
בצד השמאלי של התמונה נראים בתים ברחוב חורב וברחוב דישראלי.
בצד הימני התחתון של התמונה שני בתים, האחד ברחוב גת והשניף לבן, ברחוב סמולנסקין.
לכשייסלל רחוב חורב, הכיכר תפצל אותו בקטע שבין רחוב גת לרחוב דישראלי לשני מסלולים נפרדים בני נתיב אחד כל מסלול. מודעה שתתפרסם בשנת 1949 ב"פלסטיין פוסט" תצביע על קיומו של הקיוסק בשנה זו. לכשאבוא להתגורר בשכונת אחוזה בסוף שנות הששים, הקיוסק יעמוד שם, הכביש יקיף עדיין את הכיכר מכל צדדיה, ניתן יהיה לחצות אותה על שביל חצץ, לשבת לנוח על ספסל בצל העצים.
על קיר הבית בחורב 16, הנמצא מול רחוב דישראלי, והנראה הן במפה של שנת 1938 והן בצילום משנת 1946, יהיה שלט עם שמה של הכיכר.
שלט זה ייעלם בהחבא תחת המרקיזה שמעל הכספומטים אחרי שיפוצו של "בנק לאומי" והשם המקורי של הכיכר ישכח מלב תושבי אחוזה.
כביש חורב יורחב פעם אחר פעם וינגוס בכיכר. בהרחבה האחרונה של הכביש, שיהפוך דו-מסלולי, עם חניות בצדדיו, הכיכר תדחק הצידה ותיוותר מצומקת ומוסתרת מאחרי בית המאפה "אריאל". רק העצים הוותיקים והנאמנים יעמדו על משמרתם ויזכירו ימים טובים יותר של "כיכר הרברט סמואל".
עצים, שריד מכיכר הרברט סמואל, 2009
מאפיית אריאל, במקום בו עמד הקיוסק, 2009
דרך פיק"א תהיה ריקה מבתים גם בשנת 1938, פרט למוסך של אגד שיבנה כאשר יגיע קו האוטובוס מס' 4 עד לכיכר הרברט סמואל.
עתה, בשנת 1936, יש שטח ריק במקום בו יוקם בשנות השמונים מרכז חורב. הבתים של אחוזת הרברט סמואל מתרכזים לאורך הציר הראשי של רחוב חורב, ברחוב סיני וברחוב מאפו, ובין האורנים ניתן לראות מספר צריפים. אלו הוקמו על-ידי מתיישבי אחוזה הראשונים, בציפייה לרגע בו יקימו את בתיהם על המגרשים.
אני פוסעת לאורך הכיכר.
הבית שיעמוד ברחוב חורב 18 ופינת רחוב גת לא קיים עדיין ויבנה רק בתחילת שנות החמישים. תפתח כאן חנות הספרים של בן-הלל, שתירכש ע"י משה מנפרד רייס ואשתו שולמית פרידמן. רייס יליד וינה 1922, נמלט מציפורני הנאצים עם אחיו ואחותו ויעלה ארצה בשנת 1939. משה ירכוש גם את החנות הסמוכה והוא ושולמית אשתו יפתחו שתי חנויות, זו לצד זו: חנות לכלים ומתנות ופרפומריה לדברי קוסמטיקה. את שתיהן אפקוד בסוף שנות הששים, שכן החנויות בבניין זה יהוו את המרכז המסחרי של הכיכר. כשייצא הזוג לגמלאות, יהפכו החנויות לחנות הספרים "סטימצקי", שתיסגר עם פתיחת הקניון. חנות השוקולדים "ממתקי עלית" של אדון הוגו וגברת גולשמידט, תהפוך ברבות הימים לחנות הממתקים "הנזל וגרטל" של נסים לוי, ותימכר בחודש יוני בשנת 2009.
"הנזל וגרטל" - מכירת חיסול, 2009
טובה וראובן פישר יגיעו לאחוזה בשנת 1946, ילוו כסף ויפתחו כאן מסעדה חלבית יחד עם שרה ועזריאל בראון. טובה וראובן יינשאו בשנת 1946 ויעברו להתגורר ברחוב קריית ספר.
שני הזוגות יעבדו לסירוגין, כשהנשים עובדות גם הן בחנות, ובנוסף לכך גם מטפלות בילדים ובבית. יותר מאוחר יביאו טבחית, שתבשל ותשחרר מעט את הנשים מעבודתן במסעדה.
ב-1963 תיסגר המסעדה, טובה פישר תפתח קונדיטוריה במוריה 107, ואני אטעם את העוגות הנפלאות שימכרו בה. החנות שתכירו יום אחד כחנות הצילום "זמיר" היא בשנות הארבעים חנות ירקות, השייכת ליונה ויוכבד אפלבאום, הדודים של יוסי זמיר. אחרי שיונה אפלבאום ילך לעולמו, בתו מקסימה תשכיר את החנות לספר, שיפתח במקום מספרה בשם "נעמי".
סניפו של "בנק לאומי" במבנה זה יקרא בראשית דרכו "קופת מלווה עולה", ישרת את האוכלוסייה היקית של אחוזה, ומנהלו יהיה מר קלוגר, אביו של חיים יבין.
"בנק לאומי" יעשה חיל והסניף הקטן ירכוש את חנות הדגים והעופות של ליפא ופולה גרינשפן, לאחר מכן יתרחב הבנק ויקנה את חנותו של יצחק פרל הזגג, שבה אתקן זכוכיות שהתנפצו ואקנה מסגרות לתמונות.
אדון פרל יצליח תמיד למצוא את מבוקשו, למרות אי הסדר ששורר בחנותו. יהיו כאן חנויות נוספות, כגון חנות נעלי הילדים של אירן, בה אקנה נעלים לילדי. יהיה כאן סניף קטן של אגד, שישרת את הנהגים שיגיעו לתחנה הסופית של אחוזה.
על המגרש הגדול בדרומה של כיכר הרברט סמואל יעמוד במשך שנים רבות חניון של אגד, אליו יגיעו אוטובוסים למנוחת לילה. ואז יום אחד ייעלמו האוטובוסים ובור ענק ייחצב במקום, יתמלא בטון ומלט ובשנת 1987 יקום במקומו של הבור "מרכז חורב". בחזיתו של הקניון תבנה רחבה גדולה, עליה יתקיימו בימי הקיץ אירועים. והצעירים שבינינו, אלו שלא הכירו את הכיכר שהצטמקה ונתביישה, יחשבו לתומם, ש"מרכז חורב" המתנשא מולם, הוא לב לבה של אחוזת הרברט סמואל.
חניון אגד הישן בדרך פיק"א
מרכז חורב, 2009
רחוב חורב 18, 2006
מקורות:
שיחות עם דיירי אחוזה הותיקים: משפחת זמיר, מר משה רייס, גב' טובה פישר, מרים סמולנסק ז"ל ועוד רבים אחרים.
שיחות עם נסים לוי, בעל חנות "הנזל וגרטל" ואיתמר רוטלוי, חוקרי חיפה
התמונה משנת 1946 היא קטע מתמונה המצויה בארכיון התצלומים של לשכת העיתונות
התמונה בשחור לבן משנת 1924 נמסרה לי באדיבות מר חיים אברמוביץ
צילום חניון אגד הישן - צלם לא ידוע
התמונות הצבעוניות צולמו על- ידי
נטיעות באחוזה בשנת 1924
את המקום אין להכיר. רק לפני כעשור, בשנת 1924, היה שטח זה ריק מבתים, ואם הגעתם לכאן בשעות הבוקר המוקדמות, יכולתם להבחין בנוטעי העצים למרגלותיו של ההר של ונטורה.
אני מתקרבת לכיכר הרברט סמואל, שתעבור גלגולים רבים, עד שתאבד לה צורתה המקורית. עתה, בשנת 1936, יש כאן שטח ריק, מעין כיכר מארכת מכוסה עפר, שדרך לא סלולה סובבת אותה ויורדת מזרחה בדרך פיק"א. בשנת 1935 גדרו כאן שטח לאוהלים בהם שיכנו מתיישבים חדשים, עד שנמצא להם מקום, "והיה גם שומר על סוס", סיפרו זקני אחוזה. ילדי אחוזה ישחקו כאן כדורגל והבריטים ירכבו כאן על סוסים.
הכיכר תישאר בצורתה זו עד שנת 1946, כפי שנראה בצילום מהאוויר. עם חלוף השנים יסללו כבישים באחוזה, הכבישים יקיפו את הכיכר מכל צדדיה ואוטובוסים יחוגו מימינה ומשמאלה. במרכז הכיכר יקימו קיוסק עשוי לבנים, ישתלו עצים, שיחים ופרחים, ומר מרדכי ליכטנשטיין ואשתו ציפורה ימכרו בקיוסק גזוז ועיתונים וגם כרטיסים מוקדמים לסרטים בקולנוע "מוריה".
מר ליכטנשטיין הוא בעל עור שחום, אך מבטאו יסגיר את מוצאו האשכנזי. לימים, כשאשתו צפורה תלך לעולמה, הוא יעזוב את אחוזה, ויעבור לגור עם בתו, שזקני אחוזה זוכרים שהייתה זמרת אופרה.
כיכר הרברט סמואל בשנת 1938. בפינה הימנית התחתונה ניתן לראות את בית היים
ברחוב חורב 26. בחלק השמאלי העליון של התמונה בתים ברחוב חורב וברחוב דישראלי.
שימו לב לנטיעות.
כיכר הרברט סמואל בשנת 1946. בצד העליון של התמונה נראה החניון של אגד.
בצד השמאלי של התמונה נראים בתים ברחוב חורב וברחוב דישראלי.
בצד הימני התחתון של התמונה שני בתים, האחד ברחוב גת והשניף לבן, ברחוב סמולנסקין.
לכשייסלל רחוב חורב, הכיכר תפצל אותו בקטע שבין רחוב גת לרחוב דישראלי לשני מסלולים נפרדים בני נתיב אחד כל מסלול. מודעה שתתפרסם בשנת 1949 ב"פלסטיין פוסט" תצביע על קיומו של הקיוסק בשנה זו. לכשאבוא להתגורר בשכונת אחוזה בסוף שנות הששים, הקיוסק יעמוד שם, הכביש יקיף עדיין את הכיכר מכל צדדיה, ניתן יהיה לחצות אותה על שביל חצץ, לשבת לנוח על ספסל בצל העצים.
על קיר הבית בחורב 16, הנמצא מול רחוב דישראלי, והנראה הן במפה של שנת 1938 והן בצילום משנת 1946, יהיה שלט עם שמה של הכיכר.
שלט זה ייעלם בהחבא תחת המרקיזה שמעל הכספומטים אחרי שיפוצו של "בנק לאומי" והשם המקורי של הכיכר ישכח מלב תושבי אחוזה.
כביש חורב יורחב פעם אחר פעם וינגוס בכיכר. בהרחבה האחרונה של הכביש, שיהפוך דו-מסלולי, עם חניות בצדדיו, הכיכר תדחק הצידה ותיוותר מצומקת ומוסתרת מאחרי בית המאפה "אריאל". רק העצים הוותיקים והנאמנים יעמדו על משמרתם ויזכירו ימים טובים יותר של "כיכר הרברט סמואל".
עצים, שריד מכיכר הרברט סמואל, 2009
מאפיית אריאל, במקום בו עמד הקיוסק, 2009
דרך פיק"א תהיה ריקה מבתים גם בשנת 1938, פרט למוסך של אגד שיבנה כאשר יגיע קו האוטובוס מס' 4 עד לכיכר הרברט סמואל.
עתה, בשנת 1936, יש שטח ריק במקום בו יוקם בשנות השמונים מרכז חורב. הבתים של אחוזת הרברט סמואל מתרכזים לאורך הציר הראשי של רחוב חורב, ברחוב סיני וברחוב מאפו, ובין האורנים ניתן לראות מספר צריפים. אלו הוקמו על-ידי מתיישבי אחוזה הראשונים, בציפייה לרגע בו יקימו את בתיהם על המגרשים.
אני פוסעת לאורך הכיכר.
הבית שיעמוד ברחוב חורב 18 ופינת רחוב גת לא קיים עדיין ויבנה רק בתחילת שנות החמישים. תפתח כאן חנות הספרים של בן-הלל, שתירכש ע"י משה מנפרד רייס ואשתו שולמית פרידמן. רייס יליד וינה 1922, נמלט מציפורני הנאצים עם אחיו ואחותו ויעלה ארצה בשנת 1939. משה ירכוש גם את החנות הסמוכה והוא ושולמית אשתו יפתחו שתי חנויות, זו לצד זו: חנות לכלים ומתנות ופרפומריה לדברי קוסמטיקה. את שתיהן אפקוד בסוף שנות הששים, שכן החנויות בבניין זה יהוו את המרכז המסחרי של הכיכר. כשייצא הזוג לגמלאות, יהפכו החנויות לחנות הספרים "סטימצקי", שתיסגר עם פתיחת הקניון. חנות השוקולדים "ממתקי עלית" של אדון הוגו וגברת גולשמידט, תהפוך ברבות הימים לחנות הממתקים "הנזל וגרטל" של נסים לוי, ותימכר בחודש יוני בשנת 2009.
"הנזל וגרטל" - מכירת חיסול, 2009
טובה וראובן פישר יגיעו לאחוזה בשנת 1946, ילוו כסף ויפתחו כאן מסעדה חלבית יחד עם שרה ועזריאל בראון. טובה וראובן יינשאו בשנת 1946 ויעברו להתגורר ברחוב קריית ספר.
שני הזוגות יעבדו לסירוגין, כשהנשים עובדות גם הן בחנות, ובנוסף לכך גם מטפלות בילדים ובבית. יותר מאוחר יביאו טבחית, שתבשל ותשחרר מעט את הנשים מעבודתן במסעדה.
ב-1963 תיסגר המסעדה, טובה פישר תפתח קונדיטוריה במוריה 107, ואני אטעם את העוגות הנפלאות שימכרו בה. החנות שתכירו יום אחד כחנות הצילום "זמיר" היא בשנות הארבעים חנות ירקות, השייכת ליונה ויוכבד אפלבאום, הדודים של יוסי זמיר. אחרי שיונה אפלבאום ילך לעולמו, בתו מקסימה תשכיר את החנות לספר, שיפתח במקום מספרה בשם "נעמי".
סניפו של "בנק לאומי" במבנה זה יקרא בראשית דרכו "קופת מלווה עולה", ישרת את האוכלוסייה היקית של אחוזה, ומנהלו יהיה מר קלוגר, אביו של חיים יבין.
"בנק לאומי" יעשה חיל והסניף הקטן ירכוש את חנות הדגים והעופות של ליפא ופולה גרינשפן, לאחר מכן יתרחב הבנק ויקנה את חנותו של יצחק פרל הזגג, שבה אתקן זכוכיות שהתנפצו ואקנה מסגרות לתמונות.
אדון פרל יצליח תמיד למצוא את מבוקשו, למרות אי הסדר ששורר בחנותו. יהיו כאן חנויות נוספות, כגון חנות נעלי הילדים של אירן, בה אקנה נעלים לילדי. יהיה כאן סניף קטן של אגד, שישרת את הנהגים שיגיעו לתחנה הסופית של אחוזה.
על המגרש הגדול בדרומה של כיכר הרברט סמואל יעמוד במשך שנים רבות חניון של אגד, אליו יגיעו אוטובוסים למנוחת לילה. ואז יום אחד ייעלמו האוטובוסים ובור ענק ייחצב במקום, יתמלא בטון ומלט ובשנת 1987 יקום במקומו של הבור "מרכז חורב". בחזיתו של הקניון תבנה רחבה גדולה, עליה יתקיימו בימי הקיץ אירועים. והצעירים שבינינו, אלו שלא הכירו את הכיכר שהצטמקה ונתביישה, יחשבו לתומם, ש"מרכז חורב" המתנשא מולם, הוא לב לבה של אחוזת הרברט סמואל.
חניון אגד הישן בדרך פיק"א
מרכז חורב, 2009
רחוב חורב 18, 2006
מקורות:
שיחות עם דיירי אחוזה הותיקים: משפחת זמיר, מר משה רייס, גב' טובה פישר, מרים סמולנסק ז"ל ועוד רבים אחרים.
שיחות עם נסים לוי, בעל חנות "הנזל וגרטל" ואיתמר רוטלוי, חוקרי חיפה
התמונה משנת 1946 היא קטע מתמונה המצויה בארכיון התצלומים של לשכת העיתונות
התמונה בשחור לבן משנת 1924 נמסרה לי באדיבות מר חיים אברמוביץ
צילום חניון אגד הישן - צלם לא ידוע
התמונות הצבעוניות צולמו על- ידי
Tagged under
More...
רביעי, 17 יוני 2009 00:00
ביקור ד"ר רון לין נכדו של אבא חושי בארכיון "אבא -חושי" בספרייה
בתאריך 7.6.2009 הגיע לביקור בארכיון "אבא חושי" ד"ר רון לין.
ד"ר רון לין הוא נכדו של אבא חושי, ביקורו בארכיון היה לצורך ראיון שבקשה לערוך עימו הפרקטיקנטית המסייעת לי ליאת פרוזר-רומנו לצורך פרויקט סיום שהיא כותבת על הארכיון .
מיד עם בואו התעניין ד"ר לין בתצוגות המוצגות מחוץ לארכיון ובתוכו.
הצגתי בפניו את אתר הארכיון, קטלוג הארכיון ואופציות החיפוש בו, אופן השימוש בתיקי הארכיון ופרשתי בפניו את התכניות העתידיות בתחום הדיגיטציה של המסמכים.
(בשלב זה הכנסנו כמה תמונות סרוקות מארכיון אבא חושי למערכת ה"מרכז למדיה דיגיטלית" כרגע אנו מגבשים תוכנית וקריטריונים לסריקת המסמכים שבתיקים).
הצגתי בפניו את אתר הארכיון, קטלוג הארכיון ואופציות החיפוש בו, אופן השימוש בתיקי הארכיון ופרשתי בפניו את התכניות העתידיות בתחום הדיגיטציה של המסמכים.
(בשלב זה הכנסנו כמה תמונות סרוקות מארכיון אבא חושי למערכת ה"מרכז למדיה דיגיטלית" כרגע אנו מגבשים תוכנית וקריטריונים לסריקת המסמכים שבתיקים).
לאחר מספר דקות בהם התבונן ד"ר לין בתמונות אחדות עלו בו זכרונות חמים מבית סבא וסבתא.
תמונה אחת הממוסגרת ומוצגת בארכיון בה נראה אבא חושי יושב במרפסת ביתו ברחוב ירושלים בהדר עם השחקן הנודע דני קיי רגשה את ד"ר לין במיוחד.
בתמונה נראה שולחן קטן ועליו צלחת עם דבר מה, ד"ר לין זיהה ישר שזהו ממתק שסבתו היתה מכינה מבוטנים ודני קיי היה להוט במיוחד אחר ממתק זה...
כידוע, בארכיון קימים תיקים רבים של התכתביות בין אבא חושי למוסדות שונים ואנשי ציבור בארץ ובחו"ל ואף התכתביות בין אבא חושי לבני משפחתו, במיוחד מהתקופות הרבות בהן שהה בחו"ל.
הצגתי בפני ד"ר לין מכתב שכתב לסבו אבא חושי כשהיה בגיל 5 או 6, כנראה משנת 1955באותה תקופה שהה אבא חושי בניו יורק ורון הנכד הקטן שלח לו את המכתב לשם. המכתב, הכתוב בכתב יד מאד מסודר של ילד העושה את צעדיו הראשונים בכתיבה בעברית על אגרת אויר של פעם, עורר התרגשות רבה בקרב ד"ר לין.
צידה השני של אגרת האוויר:
(המכתב לקוח מתוך תיק מס. A1/27:2: התכתבות בין אבא חושי לבין ילדיו, נכדיו וחתנו, 1937-1966).
בנוסף הצגתי בפניו ציור ללא שם המוקדש לחנה ואבא חושי. לאחר התבוננות בו חשב ד"ר לין שציירה אותו אחותו אורנה .
הציור של אורנה, נכדתו של אבא חושי (תאריך לא ידוע)
הפרקטיקנטית ואני מאוד נהננו והחכמנו מהמפגש המעניין עם ד"ר לין והחלטנו בהסכמתו שנמשיך לשמור על שתוף פעולה. הכנת הסקירה: עדינה צור-ג'יג'י
Tagged under
ראשון, 07 יוני 2009 00:00
תודה על השתתפותכם בסקר שביעות רצון שערכה הספריה! 2009
אנו מודים לכמעט-2,000 אנשי סגל וסטודנטים שהקדישו מזמנם למילוי סקר שביעות רצון LibQUAL שנערך בתקופה האחרונה בספריה.
סקרLibQUAL הוכן ונוהל ע"י הארגון לספריות מחקר בארה"ב והוא חלק מסקר בינלאומי שנערך עד כה ביותר מ-1,000 ספריות אקדמיות בעולם, ספריית אוניברסיטת חיפה היא הספריה הישראלית הראשונה המשתתפת בסקר כזה ושותפה לפיתוח הגרסא העברית שלו.
היענות רבה נרשמה במילוי הסקר, הן בקרב סטודנטים (לתואר ראשון ולתארים מתקדמים) והן בקרב אנשי סגל.
שמחנו אף לראות את המוערבות והאיכפתיות הרבה שהפגינו ממלאי הסקר בכתיבת הערות ותגובות שונות המתייחסות לספריה.
תוצאות הסקר נמצאות בעיבוד, יחד עם זאת בשלב זה, ניתן להתרשם ממגמה שעלתה בקרב ההערות הרבות שנכתבו בגוף הסקר, בהן לצד שבחים והערכה רבה לפעילות ומקצועיות הספריה נרשמו בקשות רבות לשמירה והקפדה על כללי השקט ברחבי הספריה.
אנו נדווח בהרחבה על תוצאות הסקר עם סיום עיבוד הנתונים.
בימים אלו נשלחו הודעות זכייה לכ-140 מהעונים על הסקר: כ-100 מהם קבלו שובר לחנות אקדמון וכ-40 קבלו שוברי קפה+מאפה
לעיונכם קטע מכתבם של Hiller Steve מאוניברסיטת וושינגטון, ספרן העוסק בנושא הערכה ושביעות רצון כבר יותר מעשור, ושל Martha Kyrillidou ספרנית ב ARL - ואחראית על נושא סטטיסטיקות והערכת איכות. בנושא היענות והשתתפות בסקר שנערך בספריה (ביום הראשון לפרסום):
You should be able to see your 318 awesome comments and
a blasting 1,124 completed surveys from your first day!
הכנת הסקירה: ד"ר לין פורת, ראש צוות הערכה ( 7.6.09)
You should be able to see your 318 awesome comments and
a blasting 1,124 completed surveys from your first day!
הכנת הסקירה: ד"ר לין פורת, ראש צוות הערכה ( 7.6.09)
Tagged under
חמישי, 07 מאי 2009 00:00
תיירת בעירי - פרק ו: בית הרב. אמירה קהת
השנה היא 1936 ואני צועדת במורד רחוב חורב. מעט לפני הפנייה לרחוב פרויד, ברחוב חורב 26, צומחת חורשת אורנים.
תכניות הבית שיקום כאן הוגשו לעירייה בנובמבר 1936, ובפברואר 1937 יתקבל אישור לבנייתו של הבית, שיקום עוד באותה שנה. 'בית היים' House of A.R. Hyam', מתוכנן על ידי האדריכל הידוע אוסקר קאופמן, ארכיטקט יהודי גרמני שהתמחה בבניית בתי אופרה ואולמי הופעות, והוזמן בשנת 1934 לבוא ארצה כדי לתכנן את בית "הבימה" בתל אביב.
בחיפה הוא תכנן באותה שנה את בית הקולנוע "אורה" ברחוב הרצל. הבית ברחוב חורב הוזמן על ידי גב' עדה ואן דר וילן לבית Hyam, יהודיה אמידה מאנגליה שהקימה עבורה ועבור אחיותיה בית קיץ מסוגנן.
האחיות לבית היים, קרי, עדה ואליס התגוררו בשנות השלושים בתל אביב ברחוב הס. קרי הייתה האחות המבוגרת, שהייתה נשואה לאציל ממוצא הולנדי, אך הגיעה ארצה בלעדיו.
עדה הייתה רווקה ואליס, הצעירה באחיות, נקברה בחיפה תחת השם אלה היאם בדצמבר 1969 כבתו של היימן היאם, ונראה שלא נישאה. יתכן שאביהן של האחיות היה Hyman Hyam ממידלסקס אנגליה, שנולד ב-1839.
האחיות היו נשים משכילות, שעלו ארצה ממניעים ציוניים, ויתכן שהיו בעלות השכלה אקדמית. הן דיברו כמובן אנגלית, אך גם ידעו גם גרמנית. הבית ברחוב חורב הוזמן על-ידן כדי לנפוש בו בימי הקיץ החמים. הבית עמד ריק רוב השנה, ובהעדר האחיות, הערבים מטירה היו פורצים אליו.
עורך דין שלמה זלי היימן מתל אביב הבטיח לאחיות לטפל בעניין זה, וביקש מאחייניו אברהם וחיים היימן, שהיו גפירים (נוטרים) בחיפה, להתגורר בבית.
סביב הבית נבנתה גדר עם שער חשמלי והותקנה מערכת אזעקה, שנשמעה, בשעת סכנה, עד למשטרת הנוטרים ברחוב מוריה.
אברהם "פריץ" היימן, יליד 1915, עלה ארצה בשנת 1935. אשתו, שרה ילידת וילנה שכלה את אביה במלחמת העולם הראשונה, ועברה עם אמה לברלין, שם אושפזה האם.
שרה גדלה וחונכה בביתו של שמואל מונק, מראשי הקהילה הברלינאית החרדית, שבנו ברוך יעלה ארצה ויגור באחוזה.
בשנת 1935 שרה עלתה לארץ, למדה בירושלים בבית ספר לאחיות והגיעה לחיפה. אברהם ואחיו חיים היינץ היו, כאמור נוטרים בכרמל ויחד עם אחרים יסדו את גבעת וולפסון במשמר הכרמל (סמוך לבית אורן).
אברהם ושרה היימן נישאו בשנת 1941 או 1942 וגרו ברחוב חורב 26, כשהם משמשים למעשה כשומרים של הבית. כאן נולדו ילדיהם, אורי, אלחנן ועדי. במשך השנה נהגו להתגורר בכל חלקי הבית, אך בחדשי הקיץ, כאשר האחיות הגיעו לחיפה, הם היו מצטמצמים למגורים בחדר וחצי.
הבן אורי היימן לא הכיר את האחות הגדולה קרי. את עדה ואליס ראה כסבתות אוהבות שטיפלו בו בילדותו. הוא זוכר שבבית התגוררו אנשים שונים, כמו הצייר ארוין הארטמן, שדיבר רק גרמנית ועבד במרתף על ציוריו. הארטמן היה גם מתמתיקאי שלימד לפרנסתו סטודנטים. במקביל התגורר בבית גם בנימין האוזנר, שהיה כנר באחת מהתזמורות הראשונות בארץ. ההגנה התקינה בבית סליק, בו הוחבאו אלונקות ותרופות. בשנת 1939 מראים רישומים בעירייה שהבית הוא בבעלות הגב' ון דר וילן.
בשנה זו היא תרמה את הנכס ל"הכשרת הישוב" בעוד היא ואחיותיה שמרו על זכותן להתגורר בבית עד סוף חייהן. בשנת 1970, אחרי מותה של אליס, הועבר הבית לבעלות חברת "הימנותא", חברת בת של קק"ל. משפחת היימן המשיכה להתגורר בבית זה עד שנת 1984.
הבית מתייחס לקוי הטופוגרפיה היורדים מצפון לדרום על ההר ומתיישב עליהם כך, שהחזית הפונה לרחוב חורב היא נמוכה מאוד וכמעט אינה מורגשת מהרחוב, ובכך הבית מאפשר למבנים בקו האחורי של רחוב חורב ליהנות גם הם מנוף הים אשר מדרום-מערב.
לרחוב פרויד מפנה הבית חזית רחבה של מרפסת מעוגלת, המהווה את הגורם המרכזי בחזית זו. בגלל הפרשי הטופוגרפיה וכן רעש מן הרחוב הסואן, מפרידה גדר חיה גבוהה בין הבית לרחוב פרויד. דלת הכניסה הראשית היא מעוגלת ועשויה מפלדה וזכוכית, מעל הכניסה כיפת תאורה מבטון וחלונות מזכוכית בצבע תכלת, מעל החדר העגלגל ששימש כחדר אוכל. בעבר הייתה דלת החזית גלויה מכיוון הרחוב ונראית בתצלומים. שמה של בעלת הבית נקבע באותיות נחושת מעל הכניסה: House Van der Wielen. בצדו של הבית מצד דרום, היו מדרגות לולייניות מפלדה, המאפשרות עלייה לגג.
פרופ' יוסי בן ארצי תאר את הבית במאמר ב-ynet כלהלן: "הצד המערבי של המגרש פונה אל הים, ולפיכך נוצר צורך בעמודים, מדרגות וקומת קרקע לפילוס המשטח העיקרי. כלפי הנוף הנשקף אל הים יצר קאופמן מרפסת רחבת ידיים וכלפי הרחוב העליון נוצרה קומה שטוחה אשר אינה בולטת בראוותנות, אלא משולבת בנוף הבנוי. פריטי העיצוב הפנימי, ובכלל זה קמינים (אח), ארונות ספרים, דלתות ומשקופים, עוצבו כולם בצבעים כהים המשתלבים בטיח הבהיר הפנימי. כלפי חוץ טויח המבנה בוורוד מה שנתן לו ייחודיות דקורטיבית".
הבית ברחוב חורב 26, מבט מרחוב פרויד
הבית ברחוב חורב 26, מבט מצפון
הרבשאר ישוב כהן ואשתו חכרו את הבית בשנת 1984. הרב שאר ישוב הכהן ואשתו, ד"ר נעמי כהן, הם אנשים מעניינים בזכות עצמם.
שאר-ישוב הוא יליד ירושלים, דור ח"י למשפחת רבנים וגדולי תורה. אביו היה הרב דוד כהן המכונה "הרב הנזיר" או "הנזיר הירושלמי", ואמו הייתה שרה לבית אטקין, ממייסדות "אמן" (תנועת נשי המזרחי שהפכה בימינו ל"אמונה"). אביו הנזיר ייעד את כהן ואת אחותו להיות אף הם נזירים מילדותם, אך הם לא הלכו בדרכו זו. מתוך אידיאל של קדושת החיים, הרב נמנע מאכילת בשר ודגים ואף אינו שותה יין.
בשנת 1948 בעת שלמד בישיבת "מרכז הרב" היה הרב כהן חבר בתנועת המחתרת "ברית החשמונאים" שנלחמה בשלטון המנדט הבריטי והיה חבר פעיל ב"הגנה.
יחד עם חבריו הקים את הגרעין הראשון של קבוצה דתית לוחמת, אשר התפתח לימים ל"ישיבת הסדר". במלחמת השחרור היה ממגני ירושלים וגוש עציון, שם נלחם במסגרת האצ"ל על ירושלים העתיקה. הוא נפצע קשות בקרב על העיר העתיקה, ועם נפילת הרובע היהודי נפל בשבי הלגיון הערבי הירדני. הרב כהן היה לאחד ממנהיגי השבויים וזכה להערכת מפקדי המחנה הקצינים האנגלים והערבים של הלגיון הערבי. לאחר שחרורו מהשבי, שירת כהן בצה"ל שבע שנים, שירות חובה וקבע והגיע לדרגת סא"ל, השתתף במשלחת צה"ל לארצות הברית, ומילא תפקידים בכירים ברבנות הצבאית ביניהם רב צבאי פיקודי ורבו הראשי של חיל האוויר.
הרב שאר ישוב כהן
שאר ישוב כהן למד משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית וקיבל בהצטיינות תואר מוסמך. לאחר לימודיו התמחה בייעוץ משפטי לשיפוט רבני וקיבל תואר עורך דין.
כמו כן עסק בחקר המשפט העברי ושילובו בחוקי המדינה. לאחר מכן כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל. במלחמת יום הכיפורים התנדב שאר ישוב כהן לצה"ל ושימש רב באוגדה שצלחה את תעלת סואץ. משנת תשל"ה 1975, משמש שאר ישוב כהן כרבה האשכנזי של העיר חיפה, עומד בראש מוסדות ציבור שונים והוא זקן חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל. הרב שאר-ישוב כהן הוא חתן פרס הסובלנות לשנת 1991, נשיא התאחדות בני ציון, חבר ב"חבר הנאמנים" של אוניברסיטת חיפה, וכן הוא משמש כיו"ר הוועדה העליונה להידברות בין הרבנות הראשית לישראל לבין הנהגת הוותיקן, ולאחרונה גם כיו"ר הוועדה להידברות בין היהדות לאסלאם ושליח הרבנות הראשית למפגשים בין-דתיים.
ביום הולדתו השמונים קיבל אזרחות כבוד מעירו חיפה, בטקס חגיגי. הרב דוגל בהתנדבות של בנות דתיות לצה"ל במסלול שירות לאומי. הגב' ד"ר נעמי כהן היא חוקרת במחשבת ישראל, היסטוריה יהודית, ותולדות התפלה, הפעילה לקידום נשים דתיות מזה יותר מ-30 שנה, זכתה בין היתר בעיטור "אשת המופת של חיפה" בשנת 1982 כהוקרה על יוזמותיה ופעילותה המגוונת. ילידת ניו-יורק, שעלתה ארצה אחרי שוך קרבות מלחמת השחרור בשנת 1949, וב-1953 נישאה לרב שאר-ישוב כהן.
נעמי היא בעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית בלימודים קלאסיים, מקרא, ותולדות ישראל, ותואר שלישי בספרות יהודית הלניסטית. שנים רבות לימדה באוניברסיטאות תל-אביב וחיפה בחוגים לפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל, והיום הינה עמיתת מחקר בכירה באוניברסיטת חיפה. היא פרסמה ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת מדעיים בין-לאומיים בתחומי התמחותה האקדמית, וכן בסוגיות חברה, חינוך, דת-ומדינה. חלוצה בהוראת תלמוד לנשים במסגרת חוג שהקימה לפני קרוב ל-30 שנה והממשיך להתכנס בקביעות עד היום.
סביב הבית מתקיים סכסוך. לאחר שהופקעו חלקים מהמגרש לצורך הרחבת הכבישים חורב ופרויד, פוצו בעלי הנכס באחוזי בניה, והם מבקשים להקים על השטח בניין בן מספר קומות.
הדיקן של אוניברסיטת חיפה, פרופ' יוסי בן ארצי, הוא בין המגנים על הנכס, במאמר שפרסם דוד הכהן ב- ynet בשנת 2002 טען, שהנכס ראוי לשימור. "הבית מהווה שריד מובהק וראוי לשימור מתקופה היסטורית חשובה בעיצובו של המרחב היהודי בהר הכרמל. הוא נבנה על רקע השאיפות ליצור על הכרמל 'שכונות גנים' מודרניות תוך התאמה לקווי הטופוגרפיה, למבט אל הים ולסביבה הטבעית".
פרופסור בן ארצי כתב בחוות דעת שהגיש כי "המבנה ראוי לשימור מבחינה אדריכלית והיסטורית גם יחד ומהווה נכס תרבותי במורשת הבניה של העיר חיפה. רק מעטים מסוגו ומשתווים לייחודו, נותרו לפליטה במרוץ הפיתוח ומיצוי זכויות הבנייה באזור, ראוי במיוחד להקפיד על שימורו ותכנונו ברוח המקורית. יהיה זה עוול היסטורי להפוך בית קיץ המשקף תקופה היסטורית".
בעלת הבית, ד"ר נעמי כהן טוענת, ש"הכבישים שנסללו במהלך השנים שינו לחלוטין את הכניסה והבית איבד מתפארתו". כמו כן טוענת כהן כי גם פנים הבית שונה ברבות השנים כך "שפנים הבית המקורי כמעט ואינו קיים יותר, ואילו מה שנשאר מהבניה המקורית זקוק לשיפוץ דחוף". "קשה שלא לחשוב", מוסיפה ד"ר כהן, "כי חסרה כנות בטיעון, שיש לבית הזה דווקא ערך היסטורי, בעוד שבעשור האחרון נהרסו בשכונה גם הבית של ליידי דאונס - על שמה נקרא רחוב דאונס - וגם הבית המיוחד של הדמות האגדית, ד"ר בירם, על חדר העבודה המרשים שהיה בו. במקומם נבנו בתים מודרניים. פתאום טוענים לערך היסטורי של בית הקיץ של שתי נשים אנונימיות". עיריית חיפה טוענת ש"החלק האותנטי היחיד שנשאר מהמבנה הוא החלל המרכזי של הבית וכיום הערך היחיד של המבנה הוא בעיצוב הפנים. בתמורה להפקעות הקרקע תוגברו זכויות הבנייה על המגרש ב-824 מ"ר.
"בנסיבות אלו אישרה ועדת השימור העירונית את הריסתו של המבנה בתנאים הבאים: יוכן סקר תיעוד למבנה בהתאם להנחיות היחידה לשימור ובאישורה ויועתקו עצי הדקל העתיקים. מיקומם החדש במגרש ייקבע בתיאום עם היחידה לשימור אתרים". כשנבנה, היה הבית מבודד ומוקף גינה מכל עבריו. אך לימים, בעת שהורחב רחוב חורב, ננגסה הגינה במזרח, ובעת הרחבת דרך פרויד ננגסה גם הגינה היפה ממערב. מהמועצה לשימור אתרים נמסר לי שבשנים אחרונות אין תזוזה בנושא הבית, ויתכן שהמאבק נשא פרי.
שמם של בעלי הבית איננו קבוע יותר בחזית המבנה, המדרגות הלולייניות נעלמו ואינן, אך הבית עדיין עומד במקומו. הגדר החיה מסתירה אותו להולכים ברחוב חורב, אך הוא מתגלה במלוא הדרו מרחוב פרויד. המרפסת הגדולה עדיין משקיפה אל נופו של חוף הכרמל, אך דייריה כבר לא יושבים בה.
הסתכלו בבית ודמיינו את תפארת העבר. מי יודע אם הבולדוזר לא יגיע כבר מחר...
מקורות:
כתבה על הבית ברחוב חורב 26
מידע ותמונת הרב שאר ישוב - מתוך הויקיפדיה
המידע על ד"ר נעמי כהן מתוך http://www.kolech.org/show.asp?id=191962
האקסונומטריה - מתוך עבודה של סטודנט בטכניון שרגא קירשנר משנת 1979-80. לפי עבודת הסטודנט, תכנון הבית ברחוב חורב 26 הוא משנת 1936, הגשה לעירה בנובמבר 1936, אישור העירייה בפברואר 1937 והקמה בשנת 1937
התמונות של הבתים צולמו על ידי בשנים 2005-2009
שיחה עם מר אורי היימן באפריל 2009
פרטים על אלה היאם באתר החברה קדישא בחיפה, פרטים על היימן היאם באינטרנט
האחיות לבית היים, קרי, עדה ואליס התגוררו בשנות השלושים בתל אביב ברחוב הס. קרי הייתה האחות המבוגרת, שהייתה נשואה לאציל ממוצא הולנדי, אך הגיעה ארצה בלעדיו.
עדה הייתה רווקה ואליס, הצעירה באחיות, נקברה בחיפה תחת השם אלה היאם בדצמבר 1969 כבתו של היימן היאם, ונראה שלא נישאה. יתכן שאביהן של האחיות היה Hyman Hyam ממידלסקס אנגליה, שנולד ב-1839.
האחיות היו נשים משכילות, שעלו ארצה ממניעים ציוניים, ויתכן שהיו בעלות השכלה אקדמית. הן דיברו כמובן אנגלית, אך גם ידעו גם גרמנית. הבית ברחוב חורב הוזמן על-ידן כדי לנפוש בו בימי הקיץ החמים. הבית עמד ריק רוב השנה, ובהעדר האחיות, הערבים מטירה היו פורצים אליו.
עורך דין שלמה זלי היימן מתל אביב הבטיח לאחיות לטפל בעניין זה, וביקש מאחייניו אברהם וחיים היימן, שהיו גפירים (נוטרים) בחיפה, להתגורר בבית.
סביב הבית נבנתה גדר עם שער חשמלי והותקנה מערכת אזעקה, שנשמעה, בשעת סכנה, עד למשטרת הנוטרים ברחוב מוריה.
אברהם "פריץ" היימן, יליד 1915, עלה ארצה בשנת 1935. אשתו, שרה ילידת וילנה שכלה את אביה במלחמת העולם הראשונה, ועברה עם אמה לברלין, שם אושפזה האם.
שרה גדלה וחונכה בביתו של שמואל מונק, מראשי הקהילה הברלינאית החרדית, שבנו ברוך יעלה ארצה ויגור באחוזה.
בשנת 1935 שרה עלתה לארץ, למדה בירושלים בבית ספר לאחיות והגיעה לחיפה. אברהם ואחיו חיים היינץ היו, כאמור נוטרים בכרמל ויחד עם אחרים יסדו את גבעת וולפסון במשמר הכרמל (סמוך לבית אורן).
אברהם ושרה היימן נישאו בשנת 1941 או 1942 וגרו ברחוב חורב 26, כשהם משמשים למעשה כשומרים של הבית. כאן נולדו ילדיהם, אורי, אלחנן ועדי. במשך השנה נהגו להתגורר בכל חלקי הבית, אך בחדשי הקיץ, כאשר האחיות הגיעו לחיפה, הם היו מצטמצמים למגורים בחדר וחצי.
הבן אורי היימן לא הכיר את האחות הגדולה קרי. את עדה ואליס ראה כסבתות אוהבות שטיפלו בו בילדותו. הוא זוכר שבבית התגוררו אנשים שונים, כמו הצייר ארוין הארטמן, שדיבר רק גרמנית ועבד במרתף על ציוריו. הארטמן היה גם מתמתיקאי שלימד לפרנסתו סטודנטים. במקביל התגורר בבית גם בנימין האוזנר, שהיה כנר באחת מהתזמורות הראשונות בארץ. ההגנה התקינה בבית סליק, בו הוחבאו אלונקות ותרופות. בשנת 1939 מראים רישומים בעירייה שהבית הוא בבעלות הגב' ון דר וילן.
בשנה זו היא תרמה את הנכס ל"הכשרת הישוב" בעוד היא ואחיותיה שמרו על זכותן להתגורר בבית עד סוף חייהן. בשנת 1970, אחרי מותה של אליס, הועבר הבית לבעלות חברת "הימנותא", חברת בת של קק"ל. משפחת היימן המשיכה להתגורר בבית זה עד שנת 1984.
הבית מתייחס לקוי הטופוגרפיה היורדים מצפון לדרום על ההר ומתיישב עליהם כך, שהחזית הפונה לרחוב חורב היא נמוכה מאוד וכמעט אינה מורגשת מהרחוב, ובכך הבית מאפשר למבנים בקו האחורי של רחוב חורב ליהנות גם הם מנוף הים אשר מדרום-מערב.
לרחוב פרויד מפנה הבית חזית רחבה של מרפסת מעוגלת, המהווה את הגורם המרכזי בחזית זו. בגלל הפרשי הטופוגרפיה וכן רעש מן הרחוב הסואן, מפרידה גדר חיה גבוהה בין הבית לרחוב פרויד. דלת הכניסה הראשית היא מעוגלת ועשויה מפלדה וזכוכית, מעל הכניסה כיפת תאורה מבטון וחלונות מזכוכית בצבע תכלת, מעל החדר העגלגל ששימש כחדר אוכל. בעבר הייתה דלת החזית גלויה מכיוון הרחוב ונראית בתצלומים. שמה של בעלת הבית נקבע באותיות נחושת מעל הכניסה: House Van der Wielen. בצדו של הבית מצד דרום, היו מדרגות לולייניות מפלדה, המאפשרות עלייה לגג.
פרופ' יוסי בן ארצי תאר את הבית במאמר ב-ynet כלהלן: "הצד המערבי של המגרש פונה אל הים, ולפיכך נוצר צורך בעמודים, מדרגות וקומת קרקע לפילוס המשטח העיקרי. כלפי הנוף הנשקף אל הים יצר קאופמן מרפסת רחבת ידיים וכלפי הרחוב העליון נוצרה קומה שטוחה אשר אינה בולטת בראוותנות, אלא משולבת בנוף הבנוי. פריטי העיצוב הפנימי, ובכלל זה קמינים (אח), ארונות ספרים, דלתות ומשקופים, עוצבו כולם בצבעים כהים המשתלבים בטיח הבהיר הפנימי. כלפי חוץ טויח המבנה בוורוד מה שנתן לו ייחודיות דקורטיבית".
הבית ברחוב חורב 26, מבט מרחוב פרויד
הבית ברחוב חורב 26, מבט מצפון
הרבשאר ישוב כהן ואשתו חכרו את הבית בשנת 1984. הרב שאר ישוב הכהן ואשתו, ד"ר נעמי כהן, הם אנשים מעניינים בזכות עצמם.
שאר-ישוב הוא יליד ירושלים, דור ח"י למשפחת רבנים וגדולי תורה. אביו היה הרב דוד כהן המכונה "הרב הנזיר" או "הנזיר הירושלמי", ואמו הייתה שרה לבית אטקין, ממייסדות "אמן" (תנועת נשי המזרחי שהפכה בימינו ל"אמונה"). אביו הנזיר ייעד את כהן ואת אחותו להיות אף הם נזירים מילדותם, אך הם לא הלכו בדרכו זו. מתוך אידיאל של קדושת החיים, הרב נמנע מאכילת בשר ודגים ואף אינו שותה יין.
בשנת 1948 בעת שלמד בישיבת "מרכז הרב" היה הרב כהן חבר בתנועת המחתרת "ברית החשמונאים" שנלחמה בשלטון המנדט הבריטי והיה חבר פעיל ב"הגנה.
יחד עם חבריו הקים את הגרעין הראשון של קבוצה דתית לוחמת, אשר התפתח לימים ל"ישיבת הסדר". במלחמת השחרור היה ממגני ירושלים וגוש עציון, שם נלחם במסגרת האצ"ל על ירושלים העתיקה. הוא נפצע קשות בקרב על העיר העתיקה, ועם נפילת הרובע היהודי נפל בשבי הלגיון הערבי הירדני. הרב כהן היה לאחד ממנהיגי השבויים וזכה להערכת מפקדי המחנה הקצינים האנגלים והערבים של הלגיון הערבי. לאחר שחרורו מהשבי, שירת כהן בצה"ל שבע שנים, שירות חובה וקבע והגיע לדרגת סא"ל, השתתף במשלחת צה"ל לארצות הברית, ומילא תפקידים בכירים ברבנות הצבאית ביניהם רב צבאי פיקודי ורבו הראשי של חיל האוויר.
הרב שאר ישוב כהן
שאר ישוב כהן למד משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית וקיבל בהצטיינות תואר מוסמך. לאחר לימודיו התמחה בייעוץ משפטי לשיפוט רבני וקיבל תואר עורך דין.
כמו כן עסק בחקר המשפט העברי ושילובו בחוקי המדינה. לאחר מכן כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל. במלחמת יום הכיפורים התנדב שאר ישוב כהן לצה"ל ושימש רב באוגדה שצלחה את תעלת סואץ. משנת תשל"ה 1975, משמש שאר ישוב כהן כרבה האשכנזי של העיר חיפה, עומד בראש מוסדות ציבור שונים והוא זקן חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל. הרב שאר-ישוב כהן הוא חתן פרס הסובלנות לשנת 1991, נשיא התאחדות בני ציון, חבר ב"חבר הנאמנים" של אוניברסיטת חיפה, וכן הוא משמש כיו"ר הוועדה העליונה להידברות בין הרבנות הראשית לישראל לבין הנהגת הוותיקן, ולאחרונה גם כיו"ר הוועדה להידברות בין היהדות לאסלאם ושליח הרבנות הראשית למפגשים בין-דתיים.
ביום הולדתו השמונים קיבל אזרחות כבוד מעירו חיפה, בטקס חגיגי. הרב דוגל בהתנדבות של בנות דתיות לצה"ל במסלול שירות לאומי. הגב' ד"ר נעמי כהן היא חוקרת במחשבת ישראל, היסטוריה יהודית, ותולדות התפלה, הפעילה לקידום נשים דתיות מזה יותר מ-30 שנה, זכתה בין היתר בעיטור "אשת המופת של חיפה" בשנת 1982 כהוקרה על יוזמותיה ופעילותה המגוונת. ילידת ניו-יורק, שעלתה ארצה אחרי שוך קרבות מלחמת השחרור בשנת 1949, וב-1953 נישאה לרב שאר-ישוב כהן.
נעמי היא בעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית בלימודים קלאסיים, מקרא, ותולדות ישראל, ותואר שלישי בספרות יהודית הלניסטית. שנים רבות לימדה באוניברסיטאות תל-אביב וחיפה בחוגים לפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל, והיום הינה עמיתת מחקר בכירה באוניברסיטת חיפה. היא פרסמה ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת מדעיים בין-לאומיים בתחומי התמחותה האקדמית, וכן בסוגיות חברה, חינוך, דת-ומדינה. חלוצה בהוראת תלמוד לנשים במסגרת חוג שהקימה לפני קרוב ל-30 שנה והממשיך להתכנס בקביעות עד היום.
סביב הבית מתקיים סכסוך. לאחר שהופקעו חלקים מהמגרש לצורך הרחבת הכבישים חורב ופרויד, פוצו בעלי הנכס באחוזי בניה, והם מבקשים להקים על השטח בניין בן מספר קומות.
הדיקן של אוניברסיטת חיפה, פרופ' יוסי בן ארצי, הוא בין המגנים על הנכס, במאמר שפרסם דוד הכהן ב- ynet בשנת 2002 טען, שהנכס ראוי לשימור. "הבית מהווה שריד מובהק וראוי לשימור מתקופה היסטורית חשובה בעיצובו של המרחב היהודי בהר הכרמל. הוא נבנה על רקע השאיפות ליצור על הכרמל 'שכונות גנים' מודרניות תוך התאמה לקווי הטופוגרפיה, למבט אל הים ולסביבה הטבעית".
פרופסור בן ארצי כתב בחוות דעת שהגיש כי "המבנה ראוי לשימור מבחינה אדריכלית והיסטורית גם יחד ומהווה נכס תרבותי במורשת הבניה של העיר חיפה. רק מעטים מסוגו ומשתווים לייחודו, נותרו לפליטה במרוץ הפיתוח ומיצוי זכויות הבנייה באזור, ראוי במיוחד להקפיד על שימורו ותכנונו ברוח המקורית. יהיה זה עוול היסטורי להפוך בית קיץ המשקף תקופה היסטורית".
בעלת הבית, ד"ר נעמי כהן טוענת, ש"הכבישים שנסללו במהלך השנים שינו לחלוטין את הכניסה והבית איבד מתפארתו". כמו כן טוענת כהן כי גם פנים הבית שונה ברבות השנים כך "שפנים הבית המקורי כמעט ואינו קיים יותר, ואילו מה שנשאר מהבניה המקורית זקוק לשיפוץ דחוף". "קשה שלא לחשוב", מוסיפה ד"ר כהן, "כי חסרה כנות בטיעון, שיש לבית הזה דווקא ערך היסטורי, בעוד שבעשור האחרון נהרסו בשכונה גם הבית של ליידי דאונס - על שמה נקרא רחוב דאונס - וגם הבית המיוחד של הדמות האגדית, ד"ר בירם, על חדר העבודה המרשים שהיה בו. במקומם נבנו בתים מודרניים. פתאום טוענים לערך היסטורי של בית הקיץ של שתי נשים אנונימיות". עיריית חיפה טוענת ש"החלק האותנטי היחיד שנשאר מהמבנה הוא החלל המרכזי של הבית וכיום הערך היחיד של המבנה הוא בעיצוב הפנים. בתמורה להפקעות הקרקע תוגברו זכויות הבנייה על המגרש ב-824 מ"ר.
"בנסיבות אלו אישרה ועדת השימור העירונית את הריסתו של המבנה בתנאים הבאים: יוכן סקר תיעוד למבנה בהתאם להנחיות היחידה לשימור ובאישורה ויועתקו עצי הדקל העתיקים. מיקומם החדש במגרש ייקבע בתיאום עם היחידה לשימור אתרים". כשנבנה, היה הבית מבודד ומוקף גינה מכל עבריו. אך לימים, בעת שהורחב רחוב חורב, ננגסה הגינה במזרח, ובעת הרחבת דרך פרויד ננגסה גם הגינה היפה ממערב. מהמועצה לשימור אתרים נמסר לי שבשנים אחרונות אין תזוזה בנושא הבית, ויתכן שהמאבק נשא פרי.
שמם של בעלי הבית איננו קבוע יותר בחזית המבנה, המדרגות הלולייניות נעלמו ואינן, אך הבית עדיין עומד במקומו. הגדר החיה מסתירה אותו להולכים ברחוב חורב, אך הוא מתגלה במלוא הדרו מרחוב פרויד. המרפסת הגדולה עדיין משקיפה אל נופו של חוף הכרמל, אך דייריה כבר לא יושבים בה.
הסתכלו בבית ודמיינו את תפארת העבר. מי יודע אם הבולדוזר לא יגיע כבר מחר...
מקורות:
כתבה על הבית ברחוב חורב 26
מידע ותמונת הרב שאר ישוב - מתוך הויקיפדיה
המידע על ד"ר נעמי כהן מתוך http://www.kolech.org/show.asp?id=191962
האקסונומטריה - מתוך עבודה של סטודנט בטכניון שרגא קירשנר משנת 1979-80. לפי עבודת הסטודנט, תכנון הבית ברחוב חורב 26 הוא משנת 1936, הגשה לעירה בנובמבר 1936, אישור העירייה בפברואר 1937 והקמה בשנת 1937
התמונות של הבתים צולמו על ידי בשנים 2005-2009
שיחה עם מר אורי היימן באפריל 2009
פרטים על אלה היאם באתר החברה קדישא בחיפה, פרטים על היימן היאם באינטרנט
Tagged under
שני, 06 אפריל 2009 00:00
קבוצות מיקוד לבדיקת היבטים הפיזיים של הספריה וההתמצאות בה
בהמשך לפעילות צוות הערכה הבודק את ההיבטים הפיזיים של הספריה וההתמצאות בה הוחלט להזמין ארבע קבוצות משתמשים מקרב לקוחות הספריה שיהוו קבוצת מיקוד לנושא: דוקטורנטים, סטודנטים לתואר ראשון, עוזרי הוראה ומרצים.
בשלב זה נערכו שני מפגשים: הראשון ב-18.3.09 לקבוצת הדוקטורנטים והשני ב- 1.4.09 לקבוצת הסטודנטים לתואר ראשון (+סטודנטית אחת הלומדת לתואר שני). מנחת קבוצות המיקוד היתה לינה זלברברג, פרקטיקנית בצוות הערכה הלומדת לתואר שני במגמה לסוציולוגיה ארגונית ישומית. כל מפגש תועד וצולם בווידאו ותמורת השתתפותם בקבוצות המיקוד קיבלו המשתתפים תמורה סמלית.
הנשאלים נשאלו כ-5 שאלות ובתשובותיהם הועלו רעיונות שונים לשיפור האווירה והתנאים בספריה כגון: איזורים "שקטים", איזורים לעבודה בקבוצות, חלל כורסאות ופופים נוחים, צביעת קירות הספריה לצבע נעים יותר, הפעלת מוסיקת רקע, מיזוג משופר ואף לחצן לקריאה לעזרה לאיתור פריט במדפים.
בשני המפגשים שנערכו עד כה גם שיבחו הנוכחים את צוות הספריה והביעו הערכה רבה לפעילות המתבצעת בה.
תשובות הנשאלים חזקו את חשיבותם של השיפורים והשינויים המתוכננים בספריה לקראת השיפוץ והמעבר לאגף החדש ואנו ניקח אותן בחשבון יחד עם כל תוצאות מבדקי הערכה שאנו עורכים.
נמשיך לפרסם את תוצאות המפגשים לאחר שנעבד את כל התשובות שעלו מהם.
הכנת הסקירה: ד"ר לין פורת ומיכל גרשטיין צוות הערכה
בשלב זה נערכו שני מפגשים: הראשון ב-18.3.09 לקבוצת הדוקטורנטים והשני ב- 1.4.09 לקבוצת הסטודנטים לתואר ראשון (+סטודנטית אחת הלומדת לתואר שני). מנחת קבוצות המיקוד היתה לינה זלברברג, פרקטיקנית בצוות הערכה הלומדת לתואר שני במגמה לסוציולוגיה ארגונית ישומית. כל מפגש תועד וצולם בווידאו ותמורת השתתפותם בקבוצות המיקוד קיבלו המשתתפים תמורה סמלית.
הנשאלים נשאלו כ-5 שאלות ובתשובותיהם הועלו רעיונות שונים לשיפור האווירה והתנאים בספריה כגון: איזורים "שקטים", איזורים לעבודה בקבוצות, חלל כורסאות ופופים נוחים, צביעת קירות הספריה לצבע נעים יותר, הפעלת מוסיקת רקע, מיזוג משופר ואף לחצן לקריאה לעזרה לאיתור פריט במדפים.
בשני המפגשים שנערכו עד כה גם שיבחו הנוכחים את צוות הספריה והביעו הערכה רבה לפעילות המתבצעת בה.
תשובות הנשאלים חזקו את חשיבותם של השיפורים והשינויים המתוכננים בספריה לקראת השיפוץ והמעבר לאגף החדש ואנו ניקח אותן בחשבון יחד עם כל תוצאות מבדקי הערכה שאנו עורכים.
נמשיך לפרסם את תוצאות המפגשים לאחר שנעבד את כל התשובות שעלו מהם.
הכנת הסקירה: ד"ר לין פורת ומיכל גרשטיין צוות הערכה
Tagged under