לאחרונה, נתרם לספרייה אוסף ספרים וכתבי עת במגוון שפות, מעיזבונו של פרופסור יהושפט הרכבי ז"ל, ראש אמ"ן לשעבר, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית וחתן פרס
ישראל לחקר מדע המדינה לשנת 1993.

פריטי המידע שנקלטו באוסף (כ-1500) העשירו את הספרייה בתחומים הבאים: יחסי ישראל ערב, היסטוריה של המזרח התיכון, היסטוריה של ארץ ישראל, מדע המדינה, פילוסופיה כללית ויהודית ושפה וספרות ערבית.

 לרשימת הספרים שנקלטו בספרייה.

להלן דברים שכתב פרופ' אמריטוס אמציה ברעם מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, לזכרו של פרופ' יהושפט הרכבי:

את יהושפט הרכבי פגשתי לראשונה כשבחרתי בשיעור שלו באוניברסיטה העברית "קריאה ביקורתית בכתביהם של הוגי דעות ערבים בעת החדשה" או שיעור בשם דומה. היינו בני מזל: מספר התלמידים בכיתה היה שלושה, כולנו תלמידי מ.א ודוקטורט. "פטי" התעקש שנקרא לו בכינוי זה , ולא "פרופסור הרכבי" שהיה בעיניו מיותר לחלוטין.

הטקסט העיקרי שקראנו היה של פילוסוף סורי, צאדק ג'לאל אל-עט'ם, "לקח הערבים לאחר התבוסה". הספר נכתב בהשראת התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים והייתה בו התקפה מדהימה נגד האסלאם . אלעט'ם ראה בדת האסלאם את הגורם הראשי לפיגורם של הערבים ולהנצחת נחיתותם. ספר כזה יכול היה לצאת רק בשלוש או ארבע מדינות ערביות בעת ההיא: סוריה ועיראק תחת שלטון הבעת', לבנון החופשית יחסית עדיין ותוניסיה.
בהדרכתו של "פטי" למדנו להעריך את האומץ שנדרש לפרסם ספר כזה ,מה עוד שהכותב, אל-עט'ם, היה ערבי סוני. אין ספק שהנשיא חאפט' אלאסד העלוי (עלוים אינם מוסלמים לדעת רוב המוסלמים) תמך בספרו ובכותבו שכן היה שליט חילוני למהדרין. עם זאת בעולם הערבי, זכה הספר לביקורת קשה מאוד שכללה איומים על חייו של הכותב.

כמורה, הרכבי הקסים אותנו, באישיותו החמה והדמוקרטית, ובעומק הניתוח האינטלקטואלי. זו הייתה תחילתה של ידידות ארוכה. המשכתי להיפגש עם "פטי" בתכיפות רבה ושוחחנו על הסכסוך הישראלי-ערבי בכל תפנית.

ערב ביקור אל-סאדאת בישראל (נובמבר 1977) היה הרכבי "נץ" פוליטי מובהק. כשפרסמנו רבקה ידלין ואני מאמר שדיווח על תמורה במצרים לכיוון של שלום התלהב "פטי" בעיקר מאזהרותינו שלא לראות בתמורה החיובית כלשעצמה מעין הבטחה משיחית . אנו סברנו שהתמורה שאותה איבחנו ב- 1976 ביטאה פרגמטיות גוברת בקרב האליטה המקורבת לסאדאת במצרים, אך הזהרנו שאין שום סימן להכרה בזכות הקיום של ישראל.
"פטי" שפרסם שנים אחדות קודם לכן ספר מעולה שחשף את עומק השנאה הערבית לישראל התקשה לקבל את הנבואות שבאו מכמה היסטוריונים של המזרח התיכון בישראל ב-1972 שפניה של מצרים לשלום. לכן גם הסתייג – אם כי בזהירות – ממסקנותינו במאמר מ- 1976 שבכל זאת יש סימנים חיוביים מקאהיר .

במבט לאחור, צדק הרכבי וצדקו המנבאים שלום עם מצרים. השנאה לישראל ומגמות החיסול במצרים ובעולם הערבי ובודאי במחנה הפלסטיני נמשכים גם היום, אלא שבמקביל יש קבוצות ומנהיגים ערביים המעוניינים לשים קץ לסכסוך על ידי הסדר מדיני . הכרה בזכות הקיום של ישראל? עדיין לא. סיום הסכסוך? אולי, ואולי לא.

ביקור סאדאת בא על כולנו בהפתעה, גם עלי. ציפיתי לתמורה הדרגתית לאורך השנים והנה בסוף 1977 הנשיא המצרי מבקר בירושלים. אני זוכר היטב שבשיחות עם הרכבי לאחר הביקור הסכמנו שזה לא פחות מדהים מביקור של נשיא המאדים בכנסת. הביקור הזה שינה את ראייתו של הרכבי, מן היסוד. הוא מעולם לא שגה באשליות על אהבה וידידות נצח עם הערבים, אך השתכנע שגם בלי האהבה אפשר וצריך להגיע להסדר שלום. הוא תמך בהסכמי קמפ-דיוויד ללא כל הסתייגות, והדבר כלל הסכמה לאוטונומיה פלסטינית כלשהי.
פגישותינו האחרונות היו ב- 1986. "פטי" ידע שסופו קרב: הוא לקה בסרטן והצפי לא היה אופטימי. נדהמתי מדבריו. הוא ביטל לחלוטין את חשיבות חייו שלו: הקץ הקרב כמעט שלא הטריד אותו. אך, הוא היה פסימי להחריד לגבי המשך קיומה של מדינת ישראל. הוא האמין שהפתרון היחידי הוא נסיגה "מהשטחים הכבושים" עדיף בהסכם עם ירדן (ב- 1988 נעשה פתרון זה בלתי אפשרי).

אם לא נעשה זאת , סבר, ישראל תהיה גדולה ורחבה יחסית, מהנהר לים, אלא שהיא תאבד את נשמתה. הציונות תובס כיוון שלא יהיה שום פתרון לבעיה הפלסטינית. הדיכוי שהיה מתון בשנות השמונים יהיה חייב להתגבר. היישובים היהודים ב"שטחים" יתרחבו ויהפכו לישות פוליטית שאי-אפשר יהיה לבטלה. עקירת יישובים תהיה בלתי אפשרית, ואפילו עצירת ההתנחלויות תכשל. ערוב- האוכלוסיות יהיה לבלתי הפיך. הוא ראה בכך את סופה של מדינת ישראל וסופה של הציונות – ישראל תהפוך לדרום אפריקה. היא תהיה מוקצית מחמת מיאוס בעולם כולו. מהחזון הציוני האידיאליסטי לא יישאר מאום. כל זאת אמר כשהלכנו באזור שומם ליד "הגבעה הצרפתית" ועד היום אינני יכול להשתחרר מאווירת האפוקליפסה הזו. זהו זכרוני האחרון מ"פטי", מורי האהוב והנערץ.

שנים רבות אחר כך התבקשתי להרצות על עיראק של צדאם חוסיין במרכז על שם וודרו ווילסון בוושינגטון הבירה. לאחר ההרצאה ניגש אלי גבר בשנות העמידה והציג עצמו: פרופ' צאדק ג'לאל אל-עט'ם, מדמשק. תגובתי הייתה של הלם: פתאום חזרו אלי כל הזיכרונות על "פטי" ושנות הידידות הארוכה, על הקורס ועל "לקח הערבים לאחר התבוסה". הוא ביקש ממני שאגיע למשרדו, הוא היה "עמית מחקר" במרכז. שוחחנו ארוכות על דת האסלאם, על העולם הערבי, על סוריה ועל ישראל. ואז שאלתי אותו האם קרא משהו מספריו של הרכבי. הוא צעד אל הקיר שהיה כולו ספרייה גדולה , והראה לי בגאווה שני ספרים של הרכבי. אחד מהם, "החלטותיה הגורליות של ישראל" (באנגלית ,1988). אף קרא! זה היה ציון לשבח , משום שלפי הפילוסופיה שלו, כך הסביר לי, "או שאתה קורא או שאתה כותב" , והוא הודה בשמחה שאת מרבית הספרים שבספרייתו לא קרא כלל וכנראה גם לא ייקרא. מעניינת מאוד בשבילי הייתה גם העובדה שספר ישראלי נוסף שממש קרא היה של ידידו הקרוב של הרכבי, עמנואל סיוון, "קנאי האסלאם", והוא סייע לו בכתיבת ספר בעת שנפגשנו נגד האסלאם הפוליטי. יחסו להרכבי, היה של הערכה עמוקה. סיפרתי לו שזה בדיוק היה גם יחסו של הרכבי אליו. לא מזמן נפטר גם צאדק ג'לאל אל-עט'ם. מעגל נסגר.
אמציה ברעם

 אנו מבקשים להודות למשפחת הרכבי על תרומתם הנדיבה!

 הכנת הסקירה: ערן גולדנברג, ענף שירותים טכניים ותחום יעץ