ליד ביתה של משפחת מושין נמצא מבנה צנוע. בשנת 1936 מתקיימת כאן חנות המכולת של משפחת גינגולד. הבית נמצא כאן לפחות מאז שנת 1926, שנה בה הגיעה להתגורר בו משפחת שינפלד. זה היה, ונשאר עד עצם היום הזה, בית בן קומה אחת, מכוסה גג רעפים, אלא שדייריו התחלפו וכך גם עטיפתו החיצונית.

ראובן שינפלד נולד בעיירה פרומושיקה ברומניה בשנת 1894. בשנת 1910, בהיותו בן 16 עלה ארצה בגפו וברצונו להיות חקלאי, קנה משק במסחה. באותה שנה חזר לרומניה והעלה את הוריו משה וברכה סלומון שינפלד. המשפחה השתקעה במסחה, היא כפר תבור של ימינו. אשתו, רחל שכטר שינפלד, נולדה בשנת 1896 בזיכרון יעקב. היא הייתה בתם של ישראל שכטר, ממייסדי זיכרון, שהגיעו ארצה בשנת 1882, ואחת משנים עשר ילדים, שנולדו כולם בזיכרון יעקב.
רחל שכטר התארסה לראובן שינפלד בשנת 1917, "באותו ערב בו התורכים לקחו את אהרונסון לחקירה". לאחר הנישואין עבר הזוג לגור בכפר תבור, עבדו בחקלאות ושם נולדו ילדיהם ישראל (1920) ומינה (1922)..משפחת שינפלד עזבה את כפר תבור וקנתה מגרש ברחוב חורב 4. אך עד שהושלם ביתם החדש, התגוררו כאן, ברחוב חורב 10.
ראובן שינפלד, אביו של ישראל, פתח כאן מכולת לפרנסת המשפחה, ואילו המשפחה עצמה גרה מאחורי המכולת.


רחל וראובן שינפלד

ומדוע עזבה משפחת שינפלד את מסחה והגיעה עד לחיפה?

"בכרם של אבא", סיפר לי ישראל שינפלד, "היה שומר יהודי. פעם באו לכרם גנבים בדואים מהכפר ערב-א-צביח שבמורדות התבור. במשך האירוע השומר היהודי הרג בדואי. הערבים רצו נקמת דם, לא מהשומר היהודי, אלא מהבעלים - שינפלד. לכן אמרו ששינפלד הוא שהרג את הבדואי. ראובן שכר את שירותיו של עורך הדין הידוע ג'וזף, שהיה אחיו של דוב יוסף. ג'וזף הוציא את ראובן זכאי במשפט, כשהוכיח שהעדים סתרו אחד את השני. התאחדות האיכרים חשבה שבזה לא תם העניין והערבים עדיין יחפשו נקמת דם והחליטה שראובן חייב לעזוב את כפר תבור. כך הגיעו לחיפה".

עופרה, בתו של ישראל, הפנתה את תשומת לבי לכך שהסיפור המסקרן הזה מסופר ביתר פירוט בספר "ההתישבות בגליל התחתון":
"כפר תבור ב-1923.... כרמי הענבים החלו לשאת פרי, אך ביכורי הענבים מושכים אליהם את עיני השכנים החומדים וגורמים מיד לתקלה: ערבי מזבח שבא לגנוב בכרם, נהרג בירייה. הוא מקרה שינפלד ראובן, שגרם צרות הרבה למושבה המדולדלה בלאו הכי והצריך את השתתפות הסתדרות המושבות כולה. וכך היה המעשה. שומר טירון הרגיש בגנבים, ירה ופגע באחד מהם בכרמו של שייפלד. שינפלד נאסר. מצאו להם הזבח שעת-כושר להיפרע מהמושבה היהודית שכנתם. גם ממשלת המנדט נקטה דרך הפיוס כלפי שכנינו - מספר קרניאל (מכפר תבור) - ולא הגנב שבא לגנוב היה אשם... בהשתדלות כפר-תבור הוזמן עורך-הדין סמואל (ג'וזף) להגן על היהודי האסור, והוא דרש שתחילה תיעשה "סולחה" בין המושבה והזבח, ולאחר מכן יקבל עליו את ההגנה במשפט.
"סולחה" נעשתה כדת, לפי כל הדינים והמנהגים הכרוכים בה: פיצוי ראשון לקרובי החלל, ותשלומים לשיך בעד עקידת "הקשר", לצ'רקס בעד שומן לסעודה, וכו': לעדים (מן הערבים) לבעל הפונדק בטבריה, שכר האוהל בו נערכה הסולחה, קפה לערביות אשר בישלו וכו'. אכלו הקרואים המכובדים ועוד טרם נפרדו, כבר גנבו הבדואים את המחצלות, אשר ישבו עליהן האורחים. כי לא יראה בדווי רכוש זר ולא ישלח בו את ידו...
עתה בא תורו של סמואל להפתיע את בית הדין, וכפר תבור בנשיו ובזקניו נהר לטבריה לשמוע את פסק-הדין, אשר יוצא על בן-כפרם ראובן שינפלד. סמואל שתק כל זמן החקירה, אך בסופה קם ודרש להציג מחדש את מעשה-הרצח כמות שאירע בכרם: הגנבים באו והשומר יוצא לקראתם בנשקו - נאה ויפה... אך אם בא לקראתם וירה - מדוע נמצא הכדור בגבו של החלל ולא בחזהו?! אפשר חבריו הם שרצחוהו מאחור!... ההפתעה הייתה עצומה, ואם לא היה בה כדי חומר אשמה על עדי התביעה עצמם, אך ראובן שינפלד שוחרר גם בדין וזה היה עיקר. תיק שינפלד נסגר".

בעקבות המקרה ומחשש לנקמת דם, הגיעו ראובן ומשפחתו לאחוזת סמואל שבחיפה.
ישראל שינפלד סיפר לי שכאשר באו לגור באחוזה לא היו בתים נוספים ברחוב.
הרחוב לא היה סלול ולא היה לו שם. לאחוזה עלו בכרכרה עם שני סוסים מכיכר פריז, שכן תחבורה אחרת לא הייתה. כשהסתיימה בנייתו של הבית ברחוב חורב 4, עברה המשפחה לביתם החדש. את הבית והמכולת בחורב 10 מכרו למשפחת גינגולד.


רחוב חורב 10 עם סיום הבנייה                                                        רחוב חורב 10 שנת 1955

ברשימת התושבים משנת 1939 נרשם ששלמה גינגולד מתגורר אצל ש. פישר. שלמה ולאה גינגולד עלו ארצה בשנת 1933-34 מרומניה לאחר נישואיהם. זה היה ביתם השני באחוזה. בנם שבתאי, יליד 1935 היה אז ילד קטן. יחד ניהלו את המכולת במשך מספר שנים. שלמה גינגולד נפטר בשנת 1939 והשאיר את החנות בידי אשתו לאה. לאה נעזרה באחיה. לאחר עשר שנות אלמנות לאה נישאה ללבנשטיין, עמו המשיכה לנהל את המכולת.
הבן היחיד שבתאי היה החניך הראשון בגן הילדים של מרים סמולנק ברחוב חורב 16 (ראו פרק ט' - ביתם של יורדי הים), מרים הייתה גם השמרטפית של שבתאי בעת הצורך. היא סיפרה, ששבתאי נהג לעזור לאמו בחנות המכולת. דירתם של לאה ובנה הייתה מאחורי המכולת.

בשנת 1964 התקיימה כאן עדיין חנות המכולת, שכן בספר הטלפונים של חיפה משנה זו נרשם: גינגולד, מכולת, ל. לבנשטיין. לאה נפטרה בחיפה בשנת 1968.
תושבי אחוזה הותיקים סיפרו שמשפחת הרטמן גרה כאן זמן מה. הייתה להם מסעדה עממית כשרה שראשיתה ברחוב מאפו 4, ואחר כך בחורב 10.

למסעדה זו, כך סופר, היה מטבח וארבעה שולחנות... גד הילב, יורד הים מרחוב חורב 16, זכר את המסעדה של הרטמן. הוא ידע לספר על משפחה אדוקה, שגרה באותה כתובת. אחד החדרים שימש מסעדה וחדר אחר שימש כמטבח. אך מתי התקיימה כאן מסעדה, לא ידוע לי.

ברשימת חדרים באחוזה מיוני 1946 נרשם בעל הבית: אפרים ינקו. הדיירים הם" לאה גינגולד (1 חדר), אברהם נדלר וזאב וישליצקי (2 חדרים). לזאב ואירנה וישליצקי, סופר לי, הייתה כאן מכבסה. המשפחה גרה בחזית, במקום בו נמצאת כיום המסעדה היפנית, והמכבסה שלהם הייתה במרתף, מתחת לבית. לזוג היו שתי בנות: אסתר ונירה, ובן - חנוך היינץ (ש"היה אולי טיס במלחמת העולם הראשונה"). לדברי תושבת אחוזה הותיקה אביבית, הם היו שם כבר בשנת 1935. סופר גם שהבת הגדולה נירה נישאה לבריטי ועזבה את הארץ. זאב נפטר בשנת 1966, אירנה נפטרה בשנת 1971, והבן חנוך וישליצקי נפטר בשנת 1979. בשנות החמישים בנה ליבובסקי, קבלן ונהג אגד, בית בחצר האחורית של הבית. אשתו רחל גרה שם עד לפטירתה במרץ 2006

הבית הקדמי התכסה במעטה זכוכית ופרופילים של פלדה, ואכלס חנויות שונות לבגדים ולבני נשים, עם שמות לועזיים כגון "יונידרס","ווג" ו"אימג'", עד ששב לתפקד כבית לממכר מזון.
כיום מתקיימות בו שתי מסעדות, אחת בשם "שרימפסי" והשנייה בשם "טאטאמי", ביסטרו בר יפני. גג הרעפים הוותיק כמעט ולא נראה לעינם של העוברים ושבים, אך הוא עדיין מכסה את הבית, מציץ, ומנסה לשווא לצפות במתרחש ברחוב חורב הסואן.


חורב 10: שרימפסי וטאטאמי

מקורות:

הדני, עבר. ההתישבות בגליל התחתון: חמישים שנות קורותיה. הוצאת מסדר והתאחדות האיכרים בגליל התחתון [1955], ע' 473-474

דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995. עמ' 21

שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: ישראל שינפלד ז"ל, מינה שינפלד, מרים סמולנסק ז"ל, גד הילב ז"ל, אביבית פגי, עופרה ליבנה שבתאי גינגולד ואחרים.

התמונות של הבית בשחור לבן מובאות מתוך החוברת "אחוזת סר הררט סמואל, השנים הראשונות, 70 שנה לאחוזה". בעריכת ד"ר ד. אדם דביר, עיריית חיפה, יוני 1995.

תמונתם של רחל וראובן שינפלד מובאת מתוך הספר: ההתישבות בגליל העליון
נתונים מאתר "החברה קדישא" בחיפה.

רשימת חדרים באחוזה, העמותה לתולדות חיפה.