יום עיון בנושא ספרים נדירים 2010
ההרצאה הראשונה נתנה ע"י מר יצחק יודולוב - מנהל מפעל הביבליוגרפיה בדימוס
ונושאה : מה עושה את האינקונאבולה לאינקונאבולה? ההרצאה היתה מרתקת ונתנה סיכום ממצה ומעניין על ספרי העריסה.ספרי עריסה : כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500. * (לבקשת המרצה אנו לא מביאים את תקציר ההרצאה כאן)
ההרצאה השניה ניתנה ע"י מר דוד בן נעים - אחראי על אוסף הספרים הנדירים וכתבי היד בספרית אוניברסיטת בר-אילן.
בהרצאה הוגדרו קריטריונים של ספרים וכתבי יד נדירים. למעשה מה שהופך ספר או כתב יד לנדיר הוא הזמן ומאורעות הזמן: גרוש ספרד ופורטוגל, רדיפות הכנסיה, רעידות אדמה ושריפות גרמו לנזק ממשי לספרים.
גם להוצאה יש משקל בקביעה של נדירות הספר. באופן עקרוני, כל הספרים עד שנת 1640 נחשבים לנדירים. (אצלנו כל מה שהודפס עד שנת 1800 נחשב לחומר נדיר).
מקום הדפוס - מהווה אף הוא פרמטר לנדירות הספר: דפוס בריטניה - עד 1850. דפוס אמריקה - עד 1880. דפוס המזרח הרחוק - עד 1948. דפוס המזרח התיכון - ארץ ישראל - עד 1890. דפוסים עבריים ממזרח אירופה (רוסיה) - עד 1836.
ישנם ספרים נדירים ויקרים במיוחד: סדורי צפת, דפוס הרב מנשה בן ישראל מאמסטרדם, דפוס סלויטא, דפוס משה שפירא. ספרי הומור וסטירה משנות ה-20 - נדיר כמו כן ספרי פולמוס מכל הסוגים. גם ספרים שיוצאים לאור במהדורה מצומצמת ומאוירים כל אחד ע"י האמן או נושאים חתימת האמן או המחבר - נחשבים נדירים.
בנוסף ספרים נדירים הם ספרים שיש להם כריכות מיוחדות וספרים מניאטוריים. הגדות מיוחדות של פסח, ספרי מסעות, ספרי ילדים שיצאו לאור במהדורות מוגבלות וכן גם דפים שהודפסו לרגל ארועים מסויימים, מודעות ומפות מיוחדות.
ההרצאה השלישית ניתנה ע"י דב הכהן: "הפוך בה והפוך בה: אמצעים מחקריים לחשיפת זהותם של יוצרים עלומי שם בספרות הלאדינו לסודותיה". ההרצאה עסקה בחיבורים אנונימיים בשפת הלדינו ובמהלך ההרצאה הראה המחבר כיצד על סמך רמזים בתוך הטקסט ניתן ללמוד מיהו המחבר של הספר.
לא ידוע על אינקונבולות בלאדינו למעט אחת מ-1490: סידור תפילה מנאפולי. זהו הטקסט המודפס הראשון בלאדינו שידוע עליו.
מהמאה ה-16 ידוע על 52 ספרים בלאדינו, מתוכם רק אחדים נושאים שמות מחברים, במקרים מסויימים אנו מוצאים רמזים לשם המחבר:
ספר "עצת השם" בלאדינו - שם המחבר לא מוזכר, אך יש מספר אותיות שחוזרות - רק ברמז ולא במפורש - בהקדמה
"שירים לט"ו בשבט" בלאדינו מ-1800 - שם המחבר לא מופיע על הספר, אלא רק בסוף השיר כותב המחבר בלאדינו את כינויו.
"ליבריקו די רומנסס" - מ-1908 - שם המחבר מוזכר רק בסוף הספר, באמצע המשפט.
"שבחי האר"י" - ספר נדיר מאד. יש רק הצילום בספרית יד בן צבי. 28 דפים. זהו ספר מוסר. חיפוש מדוקדק בטקסט יצביע על רמזים לשם המחבר.
מאותה תקופה קיימת סדרה של ספרי מקרא מתורגמים ללאדינו שהגיעו אלינו כמעט בשלמות, אל לא ידוע מי המתרגם.
הקורא או החוקר המבין את הקודים התרבותיים של השפה והתקופה יכול דרך סימנים ואינטרפרטציה נכונה להקיש את שמות המחברים של אותם טקסטים שנכתבו בעילום שם. כך לדוגמא הביא בפנינו מר כהן רמזים למחבר "שולחן הפנים"
בחלקו האחרון של הכנס התקיים רב-שיח מעניין: היש ערך לספרים נדירים בעידן דיגיטלי? ספרים נדירים בעידן של מהפכה. בהשתתפות: אלחנן אדלר, דב הכהן, אורלי סימון ודוד בן נעים.
האתגר כיום הוא לאסוף את הפרסומים. מתפרסם חומר אדיר מבחינת כמות. מה ראוי להאסף ומה לא?
האם זה נכון שספריית הקונגרס הודיעה שהיא הולכת לשמר את כל הארכיון של טוויטר - כל מיני מסרונים? אין לדבר סוף. האם כל מה שקיים רק בעותק אחד ראוי לשמר?
מה לגבי עלוני פרשת שבוע? מדובר בכמויות ענקיות. בונים על כך שהספריה הלאומית תשמר זאת.
האם דיגיטציה של ספר נדיר יכולה להחליפו? לפעמים רק כשרואים את המקור אפשר להבחין בפרטים. החוקר צריך לוודא בעצמו את הפרטים שמופיעים על גבי הספר. הרבה פעמים הצילום מעוות.
בזכות הדיגיטציה מחירי הספרים הנדירים ירדו מאד, דבר חשוב בעידן של תקציב מוגבל.
האופי של האוסף משתנה: ספריה שרוצה לתת שרות ולהתמקצע צריכה לשנות את האוסף שלה באותו תחום.
אם סורקים - מדוע צריך את המקור? הדיגיטציה עוזרת לחוקרים ומצילה את החומר. יש חשש ממשי שבעיתות מצוקה מוסדות יכולים למכור את החמרים המקוריים שלהם, אוצרות תרבות.
מגמות האספנות משתנות בעקבות הדיגיטציה. המכירות הפומביות עוברות למימד האישי, המיוחד. לדוגמא לאחרונה נמכרה חתימה של רב ב-40.000 דולר. יש הרבה פעמים ערך סנטימנטלי לספר, כמו ספרי ילדים שקראנו בילדותנו.
האם הדאגה לשימור ולעותקים דיגיטליים מוטלת רק על הספריה הלאומית? בחו"ל הנושא מסודר ומתוקצב הרבה יותר טוב מאשר בארץ. מי מבטיח לנו שהיברו בוקס, גוגל ועוד אתרים רבים אחרים יהיו קימים בעוד מספר שנים? זהו עסק מסחרי שיכול לפשוט את הרגל. זה מאד מדאיג.
אם יש חומר שיודעים שהוא חשוב וחיוני - יש לגבותו. אולי צריך שיהיה גוף ארצי שיבדוק מה יש ומה מיוחד בכל ספריה. יש סריקות של חמרים דיגיטליים בעולם - שאף אחד לא יודע עליהם ואין גישה. לעיתים הלינקים הם בעיתיים ולא תמיד מפנים למהדורה הנכונה. יש לשכלל זאת.
בסיומו של יום העיון סיירנו ב"חלונות ארדון" ובספריית גרשום שלום.
"חלונות ארדון" או "חזון ישעיהו" היא היצירה המרהיבה של מרדכי ארדון הממוקמת בקיר המבואה של הספריה הלאומית וכוללת חלונות זכוכית ענקיים. העבודה בוצעה בצרפת בין השנים 1982-84. נושא החלונות הוא חזון הנביא ישעיהו - אחוות עמים, הומניזם ושלום. כל חלק מבין שלושת החלקים של הויטראג' מוקדש לחלק מהנבואה של ישעיהו.
חלונות ארדן. מתוך: ויקיפדיה
ספריית גרשום שלום מונה כ-3000 ספרים מהאוסף הפרטי של גרשום שלום בנושא קבלה ומדעי היהדות, בחלקם נדירים ובחלקם עם הערות בכתב ידו של גרשום שלום. האוסף גם כולל בתוכו ספרים בתחום הקבלה שלא מספרייתו הפרטית של גרשום שלום.
למידע נוסף אודות הספריה.
הכנת הסקירה: עדינה צור-ג'יג'יLibrary Assessment Conference -2010
בכנס השתתפו כ-470 ספרנים ומנהלי ספריות מארה"ב, אוסטרליה, דרום אפריקה, אנגליה וישראל אשר הציגו את נסיונם ופעילותם בנושא.
מבט לבולטימור
במהלך שלושת ימי הכנס נשמעו כמה הרצאות מעניינות במיוחד. הראשונה היתה הרצאתה של Megan Oakleaf on Learning Outcomes and the Library
Megan מ-University of Syracuse הדגישה את תפקיד החשוב של הספריה כמשפיעה על החוויה הלימודית והשגי הסטודנטים, לדבריה לא רק הסטודנטים צריכים ללמוד אלא גם הספרנים זהו תהליך מתמשך וסביבת הספריה צריכה לתמוך בתהליך.
למצגת ההרצאההרצאה מעניינת נוספת הייתה הרצאתם של Eugene Harvey, Maureen A. Lindstrom מ- Buffalo State College SUNY
Libqual + (R) and the Information Commons Initiative at Buffalo State College 2003-2009
Eugene ו- Maureen הדגימו את את השימוש ב-LIBQUAL על מנת לבחון כיצד ניתן לתת שירותים נוספים לסטודנטים, שאינם נחשבים לשירותים המסורתיים של הספריה. בשירותים אלו נכללים: תמיכה בבעיות מחשוב, עזרה ברישום לקורסים ועוד
בשלב ראשון נבנה דף מיוחד באתר הספריה בו רוכזו כל השירותים להם נזקקים הסטודנטים גם אם אינם שירותי ספריה פרופר.
למצגת ההרצאהבהמשך הציגה Merdith Wolnick מ- Clemons Library University of Meridith Wolnick
את: You Don't Say! Students at the University of Virginia Come Clean When Asked "What are you working on, and how can we help?"
Merdith תיארה בהרצאת את ה-Focus Group שערכו בספריה בו התבקשו הסטודנטים לכתוב מה הם היו רוצים לשפר בספריה ומה לא בסדר בה כעת. לאחר מכן סדרו הסטודנטים ע"ג לוח גדול את הפתקים לפי קבוצות ותחומי עניין לדוגמא: הקשיים שנתקלו בהם כשניסו ללמוד בספריה, היכן הם מבקשים עזרה ועוד.
למצגת ההרצאההספרנים שעברו בהמשך על הפתקים סדרו ומיינו אותם באותו אופן. נמצא שהשעות העמוסות ביותר בספריה הן בין: 16:00-20:00 (הספריה פתוחה 24 שעות למעט סוף שבוע) בנוסף סטודנטים נוהגים להשתמש במחשב הנייד שלהם בתוך כתלי הספריה לחיפוש במאגרי מידע וכתיבת עבודות ומשתמשים במחשבי הספריה בעיקר להדפסות.
למצגת ההרצאה
רעיון מקורי ומעניין הציגה Karen Diller, Sue F. Phelps מ- Washington State University Vancouver
Multiple Methodologies for Space Assessment to Support Learning
הספרנים לקחו את מפת הספריה והסתובבו איתה בשעות שונות של היום וסמנו היכן יושבים אנשים. בין השאר הם ראו שאנשים אוהבים לשבת באיזורים שקטים והמעניין שגם באיזורים שיועדו לעבודה בקבוצות יושבים אנשים בודדים אשר מפזרים חפצים ע"מ שיחשבו שיושבת שם קבוצה...בנוסף ל- Mapping Survey הם ערכו גם Photo Survey במטרה לראות כיצד המרחב וסידורו יכול להוריד מתח ולשפר ריכוז. במהלך ה-Photo Survey הסתובבו ספרנים וצלמו אנשים בספריה. בתמונות נראה שמבקרי הספריה "סוחבים" איתם חפצים רבים, עוד ראו שאנשים אוהבים לשבת בעיקר ליד חלונות, ליד תמונות ושקעים למחשבים ניידים ובנוסף נצפה שמבקרי הספריה אוהבים לשבת סביב שולחנות מלבניים.
למצגת ההרצאההרצאה שלי: Marketing and Assessment in Academic Libraries: A Marriage of Convenience or True Love?
תיארה את העבודה המשותפת של צוותי שיווק והערכה בספריה. את הקשיים והמכשולים בשיתוף הפעולה בין הצוותים בתחילת הדרך והצגת פרוייקטים משותפים בהמשך, כאשר גולת הכותרת היתה העבודה על שיווק "אתם בקשתם אנחנו עשינו" המודגמת במצגת.
למצגת ההרצאהבנוסף, יחד עם עוד שני עמיתים שמשתי גם כשופטת בתחרות פוסטרים. הפוסטר החביב עלי : In the Zone @UNH: Practical Low-Cost Approaches to Student Space Concerns של: Annie Donahue, Jennifer Carroll, and Tracey Lauder (University of New Hampshire) חילק את הספריה לשלושה איזורים: איזור לשיחות, איזור לדיבור שקט ואיזור לימוד שקט.
עומדים מימין לשמאל: Jim Self ,Martha Kyrillidou ,Lynne Porat ,Stever Hiller
הכנס היה מאורגן למופת האוכל גם הוא היה נפלא... היתה לי זכות והנאה רבה בכנס במפגשים הפורמאליים והבלתי פורמאליים השונים שנערכו בו לעיונכם: תקצירי ההרצאות וגישה למצגות שהוצגו בכנס
English Conference Report
ולסיום ... בדרכי לכנס עלה על המטוס מר ג'ימי קרטר, מר קרטר לחץ ידיים לכל נוסעי המטוס ואף נעתר לבקשתי לצלם אותו.
הכנת הסקירה: ד"ר לין פורתLibrary Assessment Conference -2010
בכנס השתתפו כ-470 ספרנים ומנהלי ספריות מארה"ב, אוסטרליה, דרום אפריקה, אנגליה וישראל אשר הציגו את נסיונם ופעילותם בנושא.
מבט לבולטימור
במהלך שלושת ימי הכנס נשמעו כמה הרצאות מעניינות במיוחד. הראשונה היתה הרצאתה של Megan Oakleaf on Learning Outcomes and the Library
Megan מ-University of Syracuse הדגישה את תפקיד החשוב של הספריה כמשפיעה על החוויה הלימודית והשגי הסטודנטים, לדבריה לא רק הסטודנטים צריכים ללמוד אלא גם הספרנים זהו תהליך מתמשך וסביבת הספריה צריכה לתמוך בתהליך.
למצגת ההרצאההרצאה מעניינת נוספת הייתה הרצאתם של Eugene Harvey, Maureen A. Lindstrom מ- Buffalo State College SUNY
Libqual + (R) and the Information Commons Initiative at Buffalo State College 2003-2009
Eugene ו- Maureen הדגימו את את השימוש ב-LIBQUAL על מנת לבחון כיצד ניתן לתת שירותים נוספים לסטודנטים, שאינם נחשבים לשירותים המסורתיים של הספריה. בשירותים אלו נכללים: תמיכה בבעיות מחשוב, עזרה ברישום לקורסים ועוד
בשלב ראשון נבנה דף מיוחד באתר הספריה בו רוכזו כל השירותים להם נזקקים הסטודנטים גם אם אינם שירותי ספריה פרופר.
למצגת ההרצאהבהמשך הציגה Merdith Wolnick מ- Clemons Library University of Meridith Wolnick
את: You Don't Say! Students at the University of Virginia Come Clean When Asked "What are you working on, and how can we help?"
Merdith תיארה בהרצאת את ה-Focus Group שערכו בספריה בו התבקשו הסטודנטים לכתוב מה הם היו רוצים לשפר בספריה ומה לא בסדר בה כעת. לאחר מכן סדרו הסטודנטים ע"ג לוח גדול את הפתקים לפי קבוצות ותחומי עניין לדוגמא: הקשיים שנתקלו בהם כשניסו ללמוד בספריה, היכן הם מבקשים עזרה ועוד.
למצגת ההרצאההספרנים שעברו בהמשך על הפתקים סדרו ומיינו אותם באותו אופן. נמצא שהשעות העמוסות ביותר בספריה הן בין: 16:00-20:00 (הספריה פתוחה 24 שעות למעט סוף שבוע) בנוסף סטודנטים נוהגים להשתמש במחשב הנייד שלהם בתוך כתלי הספריה לחיפוש במאגרי מידע וכתיבת עבודות ומשתמשים במחשבי הספריה בעיקר להדפסות.
למצגת ההרצאה
רעיון מקורי ומעניין הציגה Karen Diller, Sue F. Phelps מ- Washington State University Vancouver
Multiple Methodologies for Space Assessment to Support Learning
הספרנים לקחו את מפת הספריה והסתובבו איתה בשעות שונות של היום וסמנו היכן יושבים אנשים. בין השאר הם ראו שאנשים אוהבים לשבת באיזורים שקטים והמעניין שגם באיזורים שיועדו לעבודה בקבוצות יושבים אנשים בודדים אשר מפזרים חפצים ע"מ שיחשבו שיושבת שם קבוצה...בנוסף ל- Mapping Survey הם ערכו גם Photo Survey במטרה לראות כיצד המרחב וסידורו יכול להוריד מתח ולשפר ריכוז. במהלך ה-Photo Survey הסתובבו ספרנים וצלמו אנשים בספריה. בתמונות נראה שמבקרי הספריה "סוחבים" איתם חפצים רבים, עוד ראו שאנשים אוהבים לשבת בעיקר ליד חלונות, ליד תמונות ושקעים למחשבים ניידים ובנוסף נצפה שמבקרי הספריה אוהבים לשבת סביב שולחנות מלבניים.
למצגת ההרצאההרצאה שלי: Marketing and Assessment in Academic Libraries: A Marriage of Convenience or True Love?
תיארה את העבודה המשותפת של צוותי שיווק והערכה בספריה. את הקשיים והמכשולים בשיתוף הפעולה בין הצוותים בתחילת הדרך והצגת פרוייקטים משותפים בהמשך, כאשר גולת הכותרת היתה העבודה על שיווק "אתם בקשתם אנחנו עשינו" המודגמת במצגת.
למצגת ההרצאהבנוסף, יחד עם עוד שני עמיתים שמשתי גם כשופטת בתחרות פוסטרים. הפוסטר החביב עלי : In the Zone @UNH: Practical Low-Cost Approaches to Student Space Concerns של: Annie Donahue, Jennifer Carroll, and Tracey Lauder (University of New Hampshire) חילק את הספריה לשלושה איזורים: איזור לשיחות, איזור לדיבור שקט ואיזור לימוד שקט.
עומדים מימין לשמאל: Jim Self ,Martha Kyrillidou ,Lynne Porat ,Stever Hiller
הכנס היה מאורגן למופת האוכל גם הוא היה נפלא... היתה לי זכות והנאה רבה בכנס במפגשים הפורמאליים והבלתי פורמאליים השונים שנערכו בו לעיונכם: תקצירי ההרצאות וגישה למצגות שהוצגו בכנס
English Conference Report
ולסיום ... בדרכי לכנס עלה על המטוס מר ג'ימי קרטר, מר קרטר לחץ ידיים לכל נוסעי המטוס ואף נעתר לבקשתי לצלם אותו.
הכנת הסקירה: ד"ר לין פורתתיירת בעירי - פרק כ"ג: ביתה של משפחת סגל - רחוב סיני 18 ופרשה עקובה מדם. אמירה קהת
בשנת 1936, בעת סיורנו בשכונה, עומד כאן כבר בית לתפארת. אמנם בית בן קומה אחת, שכמותו אין רואים יותר היום בשכונה, אך בנוי לבנים ומטויח לבן.
וכך סיפר לי בניהו סגל, בנו של יוסף סגל, באוגוסט של שנת 2005: "אבי יוסף נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1878. חתונתו הראשונה לא הצליחה, אך מנשואים אלו נולדו אסתר, חיה ושמואל. לאחר מכן התחתן עם פרידה, שילדה לו עוד שתי בנות, שרה ורחל. לאחר פטירתה של פרידה, נישא לפי המנהג למלכה, אחותה הצעירה של פרידה, ילידת 1900. מלכה הייתה אז נערה צעירה בת שבע-עשרה, ואילו יוסף סגל היה בן 38. מלכה היא אמי".
והנכד חגי סגל סיפר: "למרות פער הגילים הגדול, נעתרה לו. חיבת ציון שלו סחפה אותה מירכתי הים השחור אל מרומי הכרמל". עם נישואיה ליוסף, גידלה מלכה את שתי בנותיה של אחותה המנוחה פרידה, שהיו אז בנות שלוש ושש.
מנישואיהם של יוסף ומלכה נולדו שלושה ילדים, עליזה, שלום ובניהו. יוסף סגל היה מורה לעברית ברומניה. "הוא היה מורה מוכשר ששמו הלך לפניו."
תמונת משפחת סגל בשנת 1928
אם קראתם את הפרקים הקודמים, אתם זוכרים בוודאי כי "בשנת 1921 התאספו ארבעה אנשים בביתו של מר זינגר בהנהגתם של מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ ו"חתמו על זיכרון דברים להקמת אגודה שתרכוש שטחי אדמה גדולים בכרמל כדי להקים עליהם אחוזה חקלאית... מבין ארבעה המייסדים, סבא [יוסף סגל] היה הראשון שרכש חלקת אדמה גדולה בכרמל". רעיון זו נולד לאחר ביקורו בבוקרשט של מנחם אוסישקין, והוא זה שהניח בפני סגל ורעיו את "רעיון הקמת קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל".
"יוסף היה ציוני ובשנת 1921 קנה בבוקרשט מ"התאחדות עולי רומניה" חמישה דונם אדמה באחוזה: שניים וחצי דונם היו ברחוב סיני (מספרים 18 ו-18א' כיום) ועוד שניים וחצי דונם אדמות חקלאיות היו על "הר ונטורה... אדמות אלו נועדו לנטיעות, ושם ניטע הכרם של אדמת סגל. היום עובר שם רחוב איינשטיין ואולי ניתן למצוא שם עדיין ניצני גפנים ששתלו אבי ואמי. משפחת סגל עלתה ארצה בשנת 1925, אותה שנה בה נבנתה האוניברסיטה העברית. יוסף סגל היה אידיאליסט. ברומניה לימד בשני בתי ספר" "מוריה" וקולטורה". הוא היה איש ספר שידע הרבה שפות: רומנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, וכנראה גם רוסית. וכמובן שידע גם עברית. בגיל ארבעים וחמש החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא עזב הכול מאחוריו למען האידיאלים שלו.
היו לו שתי אהבות: אהבת התנ"ך ואהבת המולדת". משפט אחרון זה עלה וחזר במהלך
הראיון עם בניהו סגל ז"ל ונראה היה לי, שזהו גם אידיאל שהנחיל יוסף סגל לבניו.
"גרתי חודשים אחדים בתל-אביב ובכספי שחסכתי ברומניה סידרתי לי בית חרושת ללבנים (רכשתי אומנות זו בתל-אביב). לא הצלחתי בעסק זה" כך סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו.. "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925) מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על יד האחוזה. ... בשבט, בלילות גשם, הייתי ישן עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה, וגם ציפורים לא נראו". לפי הכתוב בספרו של חגי סגל, משפחת סגל חיסלה את ענייניה בעיר העברית הראשונה בסוף חורף 1926 והזמינה משאית שתסיע אותם צפונה... הרכוש שהביאו עימם מרומניה הכיל את המעט הנחוץ לניהול חיים חלוציים...: ארון בגדים תלת-מדורי, מיטות פשוטות, קצת בגדים, קצת ספרים, כלי מטבח הכרחיים, וזהו".
מלכה סגל סיפרה בראיון, שהם רכשו מגרש ברחוב מאפו. אך המגרש לא מצא חן בעיניה והיא העדיפה על פניו מגרש אחר ברחוב סיני. אך למעשה גם כאן, ברחוב סיני, לא היה דבר, ולכשהגיעה משפחת סגל לשכונה התגוררו בה שלוש משפחות יהודיות בצריפים וסבלים וערבים הסתובבו בשטח...."היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה ועזרנו זה לזה בשעת הצורך", סיפרה.
ועוד סיפרה מלכה סגל בראיון בשנת 1991: "אחרי שמונה-תשעה חודשים בתל-אביב, הגיעו שמועות כי החלו לטעת עצים באחוזה. מי? חלוצים מרוסיה. גם אנחנו הצטרפנו. גרנו בצריפים בקבוצת הצריפים שהוקמו בצורת ח' ברחוב סיני 4. אלו היו מגורים לפועלים.... הכסף שקיבלנו הספיק לחיות בצמצום. אפיתי לחם, עשיתי דגנים מלחם. לא אכלנו בשר. יצאתי לעבודת הנטיעות כשאני בהריון ולא מרגישה טוב. אבל לא סיפרתי לאף אחד. כשהבן נולד, השארתי אותו לבד שוכב בקופסת עץ והלכתי לעבוד חצי יום. האמנתי ואמרתי כי השם ישמור!."
"אשתי ואני נתקבלנו לעבודה, סיקול כביש צר בין ההרים עד למעיין, וקראו לו איזה זמן "כביש סגל".... סיפר יוסף סגל. "אחר כך עברנו לחפירת בורות לנטיעות.... תאנים קטפו מן העצים חינם ובשפע, תאנים שעמדו שם מימי אחאב מלך ישראל. היינו מאושרים. ידענו שמכשירים אנו דרך עבודה לאחינו בני ישראל הנמצאים בגולה ושיבואו אחרינו... תיירים רבים היו מבקרים אותנו בעבודה, מסתכלים, מתפלאים ומצלמים...." אבל מלכה סגל סיפרה לנכדה חגי: "הצרה הייתה שאי אפשר לעבוד עם מכוש וללמד ביחד, ולכן אני הייתי חייבת לעבוד פי שניים בזמן שהוא מסביר, כדי שלא נגזול חס ושלום את הכסף שנותנים לנו בשביל העבודה".
"במשך שנתיים-שלוש גרו בצריף, בלי חשמל בלי מים זורמים, בלי תחבורה. כאשר יוסף לימד בבית הספר "זיכרון יוסף", המשפחה התגוררה באחד החדרים של בית הספר, ובאותו זמן התחילו לבנות את הבית שלהם, על האדמה שלהם במספר 18." באחד מארבעת החדרים של בית הספר התקיים גן ילדים. הגננת הייתה רחל, בתו של יוסף סגל.
בנו של יוסף סגל סיפר: "כעבור שנתיים, בזמן החופשה, אבא קיבל מבני הדודים בתל-אביב מכונות לבניית בלוקים. אבא ואימא בנו במו ידיהם את הבית. אחר כך הזמינו מישהו לצקת את הגג. רק לאחר שנוצק הגג, ניתן היה לקחת משכנתא על הבית, ולהמשיך בבניה. אז עברו לגור בבית בן הקומה אחת (בחזית המגרש). במשך השנים הרחיבו קצת. אני עצמי עזרתי בבניית מרפסת אחורית"
מלכה סגל תיארה את תהליך בניית הבית: "עבודת הנטיעות הסתיימה. היו לנו עוד 300 לירות שטרלינג בבנק ו-300 בלוקים שנשארו אצל האחים בתל-אביב. החלטנו לבנות את הבית. קבלן הקים לנו את היסודות והתקרה. בשלוש מאות הבלוקים שהאחים סגל שלחו לנו בהזדמנות התחלנו לבנות את ביתנו: מבנה מלבני מאורך בן שלושה חדרים, בלי מטבח, בצד מעין מרפסת ללא מעקה ושרותי בור בחצר במרחק כעשרה מטרים מהבית". "מפחיד היה ללכת אליהם בלילה, מפחד שועלים" הוסיף הבן בניהו. היכן בישלו? "פרימוס היה במקום כלשהו בבית. הסוכר היה זול. תאנים היו בשפע וחופשי. בישלתי 12 קופסאות ריבת תאנים ואכלנו לחם בריבה".
"בזמן יציקת התקרה יוסף חלה, שכב במיטה עם 39 חום. ידוע שצריך לצקת תקרה בפעם אחת. בגלל המחלה יצקנו את התקרה בפעמיים, לכן התקרה לא הייתה מושלמת ורטיבות חדרה לבית. אבל הרצפה הייתה מושלמת! עד היום אפילו "בלטה" אחת לא זזה. אנחנו בעצמנו פיזרנו את החול לבלטות. הבלטות הובאו מאיטליה."
בניהו סגל סיפר: "עברנו לביתנו בשנת 1928.... במשך הזמן סגרנו את המרפסת למבנה. הקירות היו רשת וכמו טיח מודבק עליה משני הצדדים. זה היה קיר דק, אבל היה לנו שם מקלחון, שירותים וחדר אוכל קטן. זו הייתה חגיגה לכולם. במטבחון גדלנו!... המבנה הזה אחר כך דרש הריסה. לאחר זמן הרסנו אותו ובנינו אותו מחדש, במתכונת רצינית. אפילו עם חרסינה..."
"בשנים 1930-1932, משהחלה העלייה מגרמניה" סיפר בניהו סגל, "ההורים הקימו בביתנו פנסיון קיץ לילדים. החופש הגדול היה, אבא לא עבד והרי היה איש חינוך ותרבות. 16-17 ילדי עשירים באו לפנסיון שלנו. אמא דאגה לצד הכלכלי ואבא לצד התרבותי. בשנים האלה אכלנו טוב. ההורים הרוויחו יפה ובכסף הזה התקיימנו כל השנה."
תהליך הרחבתו של הבית היה איטי. הבית גדל עם הזמן ועם הצרכים של בני המשפחה. תחילה היה זה בית קטן, שמסביבו ניטעו עצי פרי, וגם עצי אורן ניטעו. אלו עומדים שם גם בשנת 2010.
מראה הבית בתצלום אויר משנת 1946. מימינו בית הכנסת.
כל השטח סביב הבית הייתה נחלתה של משפחת סגל.
חגי סגל, נכדו של יוסף, מתאר בספרו "רק לא מלחמת אחים" את הבית: "... הוא היה אחד מעשרת בתי האבן הראשונים בשכונה... למרות גל השיפוצים המקיף שעבר המבנה בינתיים, והקומה אשר נבנתה עליו מתישהו אחרי קום המדינה, הוא עדיין דומה למבנה המקורי: בית עם תקרה גבוהה ועם חלונות רבועים, שתכניות הבנייה שלו לא הונחו מעולם על שולחנו של ארכיטקט מוסמך או אפילו חצי מוסמך. גם אם יעמוד על מכונו שנים רבות... ספק אם יוכר אי פעם על ידי הרשויות המתאימות כמבנה היסטורי ראוי לשימור... תשעים לירות שטרלינג עלה הבית, מחיר זעום אפילו לפי תעריפי 1928. רובן הוצאו על חומרי בנייה, לא על שכר פועלים. את רוב מלאכת הבנייה עשו הדיירים העתידיים עצמם. גם את הלבנים ייצרו במו ידיהם, לפי ידע שצברו במפעל הלבנים הכושל בתל-אביב. 1,300 לבנים בדיוק, זכרה סבתא. אנשי מקצוע לימדו אותם להניח את הלבנים זו על זו, לקבוע בבית חלונות ודלתות, ולחרוץ בקירותיו תשתית לחוטי חשמל. החשמל הגיע לשם רק באמצע שנות השלושים...... עד להגעת החשמל הם הדליקו בלילות עששיות. בניהו, אשר מונה על ידי הוריו כאחראי על תדלוק העששיות, זכר לטובה את העלטה הכבדה ששררה בחוץ בלילות, בעידן הטרום חשמלי, והפכה את ילדי המשפחה לגיאוגרפים של כיפת השמים. שבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי הכרמל..."
"...בינתיים החליטו להעביר קו ביוב ברחוב" סיפר לי גדליהו. "כל דייר הצטווה לשלם סכום כסף עצום, אולי מאה לירות. לא היה למשפחת סגל מספיק כסף ואמה מלכה מכרה חלק מהמגרש. ... אחר כך, כשאסתר, אשתו של בניהו הייתה בהריון, מכרה מלכה עוד חלק של המגרש. לצדו של בית משפחת סגל נבנה בית בן שתי קומות מעל קומת עמודים, ובניהו בחר לגור בקומה העליונה, משם ניתן לראות את הנוף.
בניהו היה מורה בבית הספר בסמ"ת ורבים מהחיפאים זוכרים אותו. בניהו ואסתר גרו בדירה זו קרוב לחמישים שנה. לאחר שאסתר נפטרה, המשיך בניהו להתגורר בדירה, עד שנפטר גם הוא. בתמונה מימין ניתן לראות, בין הדלת לחלון, את מודעת האבל שנתלתה ליד פתח בית המשפחה הוותיק. בבית זה גר עד היום ידידיה, בנו של בניהו סגל. הדירות העליונות הושכרו.
הבית בשנת 2008. ניכרים בו שלבים שונים של בניה. בתמונה משמאל המרפסת שהוספה מאחור.
מאז שנת 2008 נעשו עוד שיפוצים בבית וכיום, לאחר השיפוץ האחרון, תתקשו לזהות בבית הצבוע את שרידי העבר.
בפרקים הקודמים קראתם כבר על הקשיים שעמדו בפני משפחת סגל, כמו גם בפני התושבים האחרים של אחוזה באותה תקופה, על המחסור במים, ועל ההליכה הקשה למעין הרחוק בפאתי אחוזה. "הקשר עם העיר נסתדר על ידי עגלה שנסעה פעם בשבוע ביום חמישי העירה בשביל לקנות לצרכי שבת. אסיפת התושבים הראשונה התקיימה בחול המועד סוכות תרפ"ו בסוכה שבניתי על מגרשי עוד לפני בנין הבית" סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו. "ביתי היה אז הבית הגדול ביותר באחוזה, ועכשיו הוא, תודה לאל, הבית הכי קטן. הילד הראשון שנולד בשכונה וכמובן בלי רופא ומיילדת הוא ידידיה בני. מאותו יום סדרו גם את הקשר עם העיר על ידי אוטו, לשלוש פעמים במשך היום..."
מלכה סגל הגיעה לאחוזה כשהיא בהריון. כשהגיע החורף של שנת 1926, ביום הראשון של סוכות, נולד הבן ידידה. היה זה הילד הראשון שנולד באחוזה. כפי שכותב חגי סגל: " הדבר החשוב אצל סבא היה ארץ ישראל, אחר כך בית הספר, ובסוף אנחנו [הילדים והנכדים]. אבל ידידיה היה משהו אחר, ליטפו אותו, ונישקו אותו המון בצעירותו..." ידידיה למד בבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן בבית הספר "הריאלי", והיה חבר בתנועת הצופים הדתיים ומדריך בסניף בני עקיבא בשכונת הדר. בסתר היה גם חבר ב"אצ"ל". את דרכו לשם סלל אחיו הבכור שלמה. שניהם היו תחילה חברים ב"הגנה", התאכזבו מארגון זה ובשנת 1945 עברו ל"אצ"ל".
"ידידיה סגל היה נער יפה בילדותו וגם בנעוריו. לבגרות לא זכה להגיע, כיוון שנרצח במסגרת מלחמה עקובה מדם בין ה"הגנה" לאצ"ל. מלחמה זו הייתה המשך לקרע העמוק שנפער בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי. "בליל א' בשבט תש"ח (12.1.1948) נחטף ידידה ממקום עבודתו כשומר לילה בבניין שבו עבד כבנאי בשעות היום. חוטפיו היו אנשי ה"הגנה" שחשדו בו כי היה מעורב בחטיפת אחד ממפקדם ורצו להפעיל לחץ על מפקדיו כדי שישחררו את האיש שלהם.
גופתו הפצועה נמצאה ליד הכפר הערבי טירה, כיום טירת הכרמל. על פי גרסת ה"הגנה" ידידה ברח ממקום מעצרו לכיוון הכפר הערבי טירה שלמרגלות ההר ותושבי הכפר הרגו אותו. גרסתם של אנשי האצ"ל הייתה כי ידידיה נרצח על ידי אנשי ה"הגנה" וכדי לטשטש את עקבות המעשה הניחו את גופתו ליד טירה.
פרשת חייו ומותו של ידידיה התפרסמה בספר בשם "דמי אינו שותק - ידידיה סגל, חטיפות, עינויים רצח ומשפט". בשנת תשס"ט יצא לאור ספרו של חגי סגל "רק לא מלחמת אחים" בו מסופר סיפור המשפחה וכן סיפורו של ידידיה. לשם הספר נבחרו מילותיה של מלכה סגל, כאשר הובאה גופתו של ידידיה מטירה ומסביב נשמעו קריאות נקם. מלכה, שרצתה למנוע שפיכת דמים נוספת בין יהודים, קראה, למרות כאבה הגדול על מות בן זקוניה: "רק לא מלחמת אחים!".
קצרה היריעה מלתאר פרשה מזעזעת זו מתולדות הישוב, ואני ממליצה לכם בכל לב לקרוא את ספרו המרתק של חגי סגל, המספר את סיפורו של ידידיה, סיפורה של השכונה וסיפורה של המדינה באותה תקופה.
בין רחובות אהוד ויותם נמצא גן קטן לזכרו של ידידיה סגל. בשנת 1973, עת נחנך הגן, עמד כאן שלט צנוע בו נכתב: "לזכרו של ידידיה סגל (סגן גבריאל) הי"ד, חייל הארגון הצבאי הלאומי, נולד, חי ונפל באחוזה". מלכה סגל הייתה אז עדיין בחיים. זאת מספר לנו חגי סגל בספרו. אך כיום נכתב על השלט רק "גן ידידיה סגל". ממגרש החניה של מכולת "פריזול" ברחוב יותם מוביל שביל צנוע אל הגן. בעת ביקורי במקום שיחקו ילדים על המגלשות והוריהם ישבו לידם על הספסלים. העוברים ושבים ידעו להנחות אותי אל הגן, אך לא הם ולא הורי הילדים שבגן ידעו מי היה ידידה סגל והתפלאו מאד לשמוע את סיפורי.
יוסף סגל נפטר בשנת 1965 בגיל 86 או 87. אשתו מלכה המשיכה לגור בבית עד לפטירתה בשנת 1998. בת 97 הייתה במותה. בניהו סגל, אותו ראיינתי, נפטר בתחילת שנת 2008.
יוסף סגל אינו יושב עוד במרפסת הקדמית של ביתו ולומד תורה, מלכה אשתו אינה אופה יותר פשטידות מפירורי פרוסות הלחם מיום האתמול, בניהם בניהו, ידידיה ורבים מבני משפחתם אינם איתנו עוד, אבל סיפוריהם מסופרים עדיין בספרים, במאמרים ובפי זקני אחוזה ומעוררים פליאה.
מקורות:
שיחה עם בניהו סגל ז"ל באוגוסט 2005.
זיכרונות של בני משפחת סגל בחוברת: 75 שנה לאחוזה
זיכרונות בני המשפחה בחוברת: ארליך, אלינורה (ליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
זיכרונותיה של מלכה סגל, בחוברת: של גיא, רונית וארד, יהודית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י, תשנ"ב, 1991/02 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
אתר יזכור - סגל ידידיה - סיפור חייו http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=77211
סגל, חגי: רק לא מלחמת אחים.שילה, ברכת בית אל, 2009
התמונה של משפחת סגל היא מתוך ספרו של חגי סגל: רק לא מלחמת אחים
תמונתו של ידידיה סגל היא מתוך אתר "יזכור"
תצלום האוויר הוא קטע מתוך תמונה של אחוזה מאוסף התצלומים הממשלתי
תיירת בעירי - פרק כ"ג: ביתה של משפחת סגל - רחוב סיני 18 ופרשה עקובה מדם. אמירה קהת
בשנת 1936, בעת סיורנו בשכונה, עומד כאן כבר בית לתפארת. אמנם בית בן קומה אחת, שכמותו אין רואים יותר היום בשכונה, אך בנוי לבנים ומטויח לבן.
וכך סיפר לי בניהו סגל, בנו של יוסף סגל, באוגוסט של שנת 2005: "אבי יוסף נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1878. חתונתו הראשונה לא הצליחה, אך מנשואים אלו נולדו אסתר, חיה ושמואל. לאחר מכן התחתן עם פרידה, שילדה לו עוד שתי בנות, שרה ורחל. לאחר פטירתה של פרידה, נישא לפי המנהג למלכה, אחותה הצעירה של פרידה, ילידת 1900. מלכה הייתה אז נערה צעירה בת שבע-עשרה, ואילו יוסף סגל היה בן 38. מלכה היא אמי".
והנכד חגי סגל סיפר: "למרות פער הגילים הגדול, נעתרה לו. חיבת ציון שלו סחפה אותה מירכתי הים השחור אל מרומי הכרמל". עם נישואיה ליוסף, גידלה מלכה את שתי בנותיה של אחותה המנוחה פרידה, שהיו אז בנות שלוש ושש.
מנישואיהם של יוסף ומלכה נולדו שלושה ילדים, עליזה, שלום ובניהו. יוסף סגל היה מורה לעברית ברומניה. "הוא היה מורה מוכשר ששמו הלך לפניו."
תמונת משפחת סגל בשנת 1928
אם קראתם את הפרקים הקודמים, אתם זוכרים בוודאי כי "בשנת 1921 התאספו ארבעה אנשים בביתו של מר זינגר בהנהגתם של מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ ו"חתמו על זיכרון דברים להקמת אגודה שתרכוש שטחי אדמה גדולים בכרמל כדי להקים עליהם אחוזה חקלאית... מבין ארבעה המייסדים, סבא [יוסף סגל] היה הראשון שרכש חלקת אדמה גדולה בכרמל". רעיון זו נולד לאחר ביקורו בבוקרשט של מנחם אוסישקין, והוא זה שהניח בפני סגל ורעיו את "רעיון הקמת קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל".
"יוסף היה ציוני ובשנת 1921 קנה בבוקרשט מ"התאחדות עולי רומניה" חמישה דונם אדמה באחוזה: שניים וחצי דונם היו ברחוב סיני (מספרים 18 ו-18א' כיום) ועוד שניים וחצי דונם אדמות חקלאיות היו על "הר ונטורה... אדמות אלו נועדו לנטיעות, ושם ניטע הכרם של אדמת סגל. היום עובר שם רחוב איינשטיין ואולי ניתן למצוא שם עדיין ניצני גפנים ששתלו אבי ואמי. משפחת סגל עלתה ארצה בשנת 1925, אותה שנה בה נבנתה האוניברסיטה העברית. יוסף סגל היה אידיאליסט. ברומניה לימד בשני בתי ספר" "מוריה" וקולטורה". הוא היה איש ספר שידע הרבה שפות: רומנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, וכנראה גם רוסית. וכמובן שידע גם עברית. בגיל ארבעים וחמש החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא עזב הכול מאחוריו למען האידיאלים שלו.
היו לו שתי אהבות: אהבת התנ"ך ואהבת המולדת". משפט אחרון זה עלה וחזר במהלך
הראיון עם בניהו סגל ז"ל ונראה היה לי, שזהו גם אידיאל שהנחיל יוסף סגל לבניו.
"גרתי חודשים אחדים בתל-אביב ובכספי שחסכתי ברומניה סידרתי לי בית חרושת ללבנים (רכשתי אומנות זו בתל-אביב). לא הצלחתי בעסק זה" כך סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו.. "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925) מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על יד האחוזה. ... בשבט, בלילות גשם, הייתי ישן עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה, וגם ציפורים לא נראו". לפי הכתוב בספרו של חגי סגל, משפחת סגל חיסלה את ענייניה בעיר העברית הראשונה בסוף חורף 1926 והזמינה משאית שתסיע אותם צפונה... הרכוש שהביאו עימם מרומניה הכיל את המעט הנחוץ לניהול חיים חלוציים...: ארון בגדים תלת-מדורי, מיטות פשוטות, קצת בגדים, קצת ספרים, כלי מטבח הכרחיים, וזהו".
מלכה סגל סיפרה בראיון, שהם רכשו מגרש ברחוב מאפו. אך המגרש לא מצא חן בעיניה והיא העדיפה על פניו מגרש אחר ברחוב סיני. אך למעשה גם כאן, ברחוב סיני, לא היה דבר, ולכשהגיעה משפחת סגל לשכונה התגוררו בה שלוש משפחות יהודיות בצריפים וסבלים וערבים הסתובבו בשטח...."היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה ועזרנו זה לזה בשעת הצורך", סיפרה.
ועוד סיפרה מלכה סגל בראיון בשנת 1991: "אחרי שמונה-תשעה חודשים בתל-אביב, הגיעו שמועות כי החלו לטעת עצים באחוזה. מי? חלוצים מרוסיה. גם אנחנו הצטרפנו. גרנו בצריפים בקבוצת הצריפים שהוקמו בצורת ח' ברחוב סיני 4. אלו היו מגורים לפועלים.... הכסף שקיבלנו הספיק לחיות בצמצום. אפיתי לחם, עשיתי דגנים מלחם. לא אכלנו בשר. יצאתי לעבודת הנטיעות כשאני בהריון ולא מרגישה טוב. אבל לא סיפרתי לאף אחד. כשהבן נולד, השארתי אותו לבד שוכב בקופסת עץ והלכתי לעבוד חצי יום. האמנתי ואמרתי כי השם ישמור!."
"אשתי ואני נתקבלנו לעבודה, סיקול כביש צר בין ההרים עד למעיין, וקראו לו איזה זמן "כביש סגל".... סיפר יוסף סגל. "אחר כך עברנו לחפירת בורות לנטיעות.... תאנים קטפו מן העצים חינם ובשפע, תאנים שעמדו שם מימי אחאב מלך ישראל. היינו מאושרים. ידענו שמכשירים אנו דרך עבודה לאחינו בני ישראל הנמצאים בגולה ושיבואו אחרינו... תיירים רבים היו מבקרים אותנו בעבודה, מסתכלים, מתפלאים ומצלמים...." אבל מלכה סגל סיפרה לנכדה חגי: "הצרה הייתה שאי אפשר לעבוד עם מכוש וללמד ביחד, ולכן אני הייתי חייבת לעבוד פי שניים בזמן שהוא מסביר, כדי שלא נגזול חס ושלום את הכסף שנותנים לנו בשביל העבודה".
"במשך שנתיים-שלוש גרו בצריף, בלי חשמל בלי מים זורמים, בלי תחבורה. כאשר יוסף לימד בבית הספר "זיכרון יוסף", המשפחה התגוררה באחד החדרים של בית הספר, ובאותו זמן התחילו לבנות את הבית שלהם, על האדמה שלהם במספר 18." באחד מארבעת החדרים של בית הספר התקיים גן ילדים. הגננת הייתה רחל, בתו של יוסף סגל.
בנו של יוסף סגל סיפר: "כעבור שנתיים, בזמן החופשה, אבא קיבל מבני הדודים בתל-אביב מכונות לבניית בלוקים. אבא ואימא בנו במו ידיהם את הבית. אחר כך הזמינו מישהו לצקת את הגג. רק לאחר שנוצק הגג, ניתן היה לקחת משכנתא על הבית, ולהמשיך בבניה. אז עברו לגור בבית בן הקומה אחת (בחזית המגרש). במשך השנים הרחיבו קצת. אני עצמי עזרתי בבניית מרפסת אחורית"
מלכה סגל תיארה את תהליך בניית הבית: "עבודת הנטיעות הסתיימה. היו לנו עוד 300 לירות שטרלינג בבנק ו-300 בלוקים שנשארו אצל האחים בתל-אביב. החלטנו לבנות את הבית. קבלן הקים לנו את היסודות והתקרה. בשלוש מאות הבלוקים שהאחים סגל שלחו לנו בהזדמנות התחלנו לבנות את ביתנו: מבנה מלבני מאורך בן שלושה חדרים, בלי מטבח, בצד מעין מרפסת ללא מעקה ושרותי בור בחצר במרחק כעשרה מטרים מהבית". "מפחיד היה ללכת אליהם בלילה, מפחד שועלים" הוסיף הבן בניהו. היכן בישלו? "פרימוס היה במקום כלשהו בבית. הסוכר היה זול. תאנים היו בשפע וחופשי. בישלתי 12 קופסאות ריבת תאנים ואכלנו לחם בריבה".
"בזמן יציקת התקרה יוסף חלה, שכב במיטה עם 39 חום. ידוע שצריך לצקת תקרה בפעם אחת. בגלל המחלה יצקנו את התקרה בפעמיים, לכן התקרה לא הייתה מושלמת ורטיבות חדרה לבית. אבל הרצפה הייתה מושלמת! עד היום אפילו "בלטה" אחת לא זזה. אנחנו בעצמנו פיזרנו את החול לבלטות. הבלטות הובאו מאיטליה."
בניהו סגל סיפר: "עברנו לביתנו בשנת 1928.... במשך הזמן סגרנו את המרפסת למבנה. הקירות היו רשת וכמו טיח מודבק עליה משני הצדדים. זה היה קיר דק, אבל היה לנו שם מקלחון, שירותים וחדר אוכל קטן. זו הייתה חגיגה לכולם. במטבחון גדלנו!... המבנה הזה אחר כך דרש הריסה. לאחר זמן הרסנו אותו ובנינו אותו מחדש, במתכונת רצינית. אפילו עם חרסינה..."
"בשנים 1930-1932, משהחלה העלייה מגרמניה" סיפר בניהו סגל, "ההורים הקימו בביתנו פנסיון קיץ לילדים. החופש הגדול היה, אבא לא עבד והרי היה איש חינוך ותרבות. 16-17 ילדי עשירים באו לפנסיון שלנו. אמא דאגה לצד הכלכלי ואבא לצד התרבותי. בשנים האלה אכלנו טוב. ההורים הרוויחו יפה ובכסף הזה התקיימנו כל השנה."
תהליך הרחבתו של הבית היה איטי. הבית גדל עם הזמן ועם הצרכים של בני המשפחה. תחילה היה זה בית קטן, שמסביבו ניטעו עצי פרי, וגם עצי אורן ניטעו. אלו עומדים שם גם בשנת 2010.
מראה הבית בתצלום אויר משנת 1946. מימינו בית הכנסת.
כל השטח סביב הבית הייתה נחלתה של משפחת סגל.
חגי סגל, נכדו של יוסף, מתאר בספרו "רק לא מלחמת אחים" את הבית: "... הוא היה אחד מעשרת בתי האבן הראשונים בשכונה... למרות גל השיפוצים המקיף שעבר המבנה בינתיים, והקומה אשר נבנתה עליו מתישהו אחרי קום המדינה, הוא עדיין דומה למבנה המקורי: בית עם תקרה גבוהה ועם חלונות רבועים, שתכניות הבנייה שלו לא הונחו מעולם על שולחנו של ארכיטקט מוסמך או אפילו חצי מוסמך. גם אם יעמוד על מכונו שנים רבות... ספק אם יוכר אי פעם על ידי הרשויות המתאימות כמבנה היסטורי ראוי לשימור... תשעים לירות שטרלינג עלה הבית, מחיר זעום אפילו לפי תעריפי 1928. רובן הוצאו על חומרי בנייה, לא על שכר פועלים. את רוב מלאכת הבנייה עשו הדיירים העתידיים עצמם. גם את הלבנים ייצרו במו ידיהם, לפי ידע שצברו במפעל הלבנים הכושל בתל-אביב. 1,300 לבנים בדיוק, זכרה סבתא. אנשי מקצוע לימדו אותם להניח את הלבנים זו על זו, לקבוע בבית חלונות ודלתות, ולחרוץ בקירותיו תשתית לחוטי חשמל. החשמל הגיע לשם רק באמצע שנות השלושים...... עד להגעת החשמל הם הדליקו בלילות עששיות. בניהו, אשר מונה על ידי הוריו כאחראי על תדלוק העששיות, זכר לטובה את העלטה הכבדה ששררה בחוץ בלילות, בעידן הטרום חשמלי, והפכה את ילדי המשפחה לגיאוגרפים של כיפת השמים. שבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי הכרמל..."
"...בינתיים החליטו להעביר קו ביוב ברחוב" סיפר לי גדליהו. "כל דייר הצטווה לשלם סכום כסף עצום, אולי מאה לירות. לא היה למשפחת סגל מספיק כסף ואמה מלכה מכרה חלק מהמגרש. ... אחר כך, כשאסתר, אשתו של בניהו הייתה בהריון, מכרה מלכה עוד חלק של המגרש. לצדו של בית משפחת סגל נבנה בית בן שתי קומות מעל קומת עמודים, ובניהו בחר לגור בקומה העליונה, משם ניתן לראות את הנוף.
בניהו היה מורה בבית הספר בסמ"ת ורבים מהחיפאים זוכרים אותו. בניהו ואסתר גרו בדירה זו קרוב לחמישים שנה. לאחר שאסתר נפטרה, המשיך בניהו להתגורר בדירה, עד שנפטר גם הוא. בתמונה מימין ניתן לראות, בין הדלת לחלון, את מודעת האבל שנתלתה ליד פתח בית המשפחה הוותיק. בבית זה גר עד היום ידידיה, בנו של בניהו סגל. הדירות העליונות הושכרו.
הבית בשנת 2008. ניכרים בו שלבים שונים של בניה. בתמונה משמאל המרפסת שהוספה מאחור.
מאז שנת 2008 נעשו עוד שיפוצים בבית וכיום, לאחר השיפוץ האחרון, תתקשו לזהות בבית הצבוע את שרידי העבר.
בפרקים הקודמים קראתם כבר על הקשיים שעמדו בפני משפחת סגל, כמו גם בפני התושבים האחרים של אחוזה באותה תקופה, על המחסור במים, ועל ההליכה הקשה למעין הרחוק בפאתי אחוזה. "הקשר עם העיר נסתדר על ידי עגלה שנסעה פעם בשבוע ביום חמישי העירה בשביל לקנות לצרכי שבת. אסיפת התושבים הראשונה התקיימה בחול המועד סוכות תרפ"ו בסוכה שבניתי על מגרשי עוד לפני בנין הבית" סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו. "ביתי היה אז הבית הגדול ביותר באחוזה, ועכשיו הוא, תודה לאל, הבית הכי קטן. הילד הראשון שנולד בשכונה וכמובן בלי רופא ומיילדת הוא ידידיה בני. מאותו יום סדרו גם את הקשר עם העיר על ידי אוטו, לשלוש פעמים במשך היום..."
מלכה סגל הגיעה לאחוזה כשהיא בהריון. כשהגיע החורף של שנת 1926, ביום הראשון של סוכות, נולד הבן ידידה. היה זה הילד הראשון שנולד באחוזה. כפי שכותב חגי סגל: " הדבר החשוב אצל סבא היה ארץ ישראל, אחר כך בית הספר, ובסוף אנחנו [הילדים והנכדים]. אבל ידידיה היה משהו אחר, ליטפו אותו, ונישקו אותו המון בצעירותו..." ידידיה למד בבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן בבית הספר "הריאלי", והיה חבר בתנועת הצופים הדתיים ומדריך בסניף בני עקיבא בשכונת הדר. בסתר היה גם חבר ב"אצ"ל". את דרכו לשם סלל אחיו הבכור שלמה. שניהם היו תחילה חברים ב"הגנה", התאכזבו מארגון זה ובשנת 1945 עברו ל"אצ"ל".
"ידידיה סגל היה נער יפה בילדותו וגם בנעוריו. לבגרות לא זכה להגיע, כיוון שנרצח במסגרת מלחמה עקובה מדם בין ה"הגנה" לאצ"ל. מלחמה זו הייתה המשך לקרע העמוק שנפער בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי. "בליל א' בשבט תש"ח (12.1.1948) נחטף ידידה ממקום עבודתו כשומר לילה בבניין שבו עבד כבנאי בשעות היום. חוטפיו היו אנשי ה"הגנה" שחשדו בו כי היה מעורב בחטיפת אחד ממפקדם ורצו להפעיל לחץ על מפקדיו כדי שישחררו את האיש שלהם.
גופתו הפצועה נמצאה ליד הכפר הערבי טירה, כיום טירת הכרמל. על פי גרסת ה"הגנה" ידידה ברח ממקום מעצרו לכיוון הכפר הערבי טירה שלמרגלות ההר ותושבי הכפר הרגו אותו. גרסתם של אנשי האצ"ל הייתה כי ידידיה נרצח על ידי אנשי ה"הגנה" וכדי לטשטש את עקבות המעשה הניחו את גופתו ליד טירה.
פרשת חייו ומותו של ידידיה התפרסמה בספר בשם "דמי אינו שותק - ידידיה סגל, חטיפות, עינויים רצח ומשפט". בשנת תשס"ט יצא לאור ספרו של חגי סגל "רק לא מלחמת אחים" בו מסופר סיפור המשפחה וכן סיפורו של ידידיה. לשם הספר נבחרו מילותיה של מלכה סגל, כאשר הובאה גופתו של ידידיה מטירה ומסביב נשמעו קריאות נקם. מלכה, שרצתה למנוע שפיכת דמים נוספת בין יהודים, קראה, למרות כאבה הגדול על מות בן זקוניה: "רק לא מלחמת אחים!".
קצרה היריעה מלתאר פרשה מזעזעת זו מתולדות הישוב, ואני ממליצה לכם בכל לב לקרוא את ספרו המרתק של חגי סגל, המספר את סיפורו של ידידיה, סיפורה של השכונה וסיפורה של המדינה באותה תקופה.
בין רחובות אהוד ויותם נמצא גן קטן לזכרו של ידידיה סגל. בשנת 1973, עת נחנך הגן, עמד כאן שלט צנוע בו נכתב: "לזכרו של ידידיה סגל (סגן גבריאל) הי"ד, חייל הארגון הצבאי הלאומי, נולד, חי ונפל באחוזה". מלכה סגל הייתה אז עדיין בחיים. זאת מספר לנו חגי סגל בספרו. אך כיום נכתב על השלט רק "גן ידידיה סגל". ממגרש החניה של מכולת "פריזול" ברחוב יותם מוביל שביל צנוע אל הגן. בעת ביקורי במקום שיחקו ילדים על המגלשות והוריהם ישבו לידם על הספסלים. העוברים ושבים ידעו להנחות אותי אל הגן, אך לא הם ולא הורי הילדים שבגן ידעו מי היה ידידה סגל והתפלאו מאד לשמוע את סיפורי.
יוסף סגל נפטר בשנת 1965 בגיל 86 או 87. אשתו מלכה המשיכה לגור בבית עד לפטירתה בשנת 1998. בת 97 הייתה במותה. בניהו סגל, אותו ראיינתי, נפטר בתחילת שנת 2008.
יוסף סגל אינו יושב עוד במרפסת הקדמית של ביתו ולומד תורה, מלכה אשתו אינה אופה יותר פשטידות מפירורי פרוסות הלחם מיום האתמול, בניהם בניהו, ידידיה ורבים מבני משפחתם אינם איתנו עוד, אבל סיפוריהם מסופרים עדיין בספרים, במאמרים ובפי זקני אחוזה ומעוררים פליאה.
מקורות:
שיחה עם בניהו סגל ז"ל באוגוסט 2005.
זיכרונות של בני משפחת סגל בחוברת: 75 שנה לאחוזה
זיכרונות בני המשפחה בחוברת: ארליך, אלינורה (ליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
זיכרונותיה של מלכה סגל, בחוברת: של גיא, רונית וארד, יהודית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י, תשנ"ב, 1991/02 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
אתר יזכור - סגל ידידיה - סיפור חייו http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=77211
סגל, חגי: רק לא מלחמת אחים.שילה, ברכת בית אל, 2009
התמונה של משפחת סגל היא מתוך ספרו של חגי סגל: רק לא מלחמת אחים
תמונתו של ידידיה סגל היא מתוך אתר "יזכור"
תצלום האוויר הוא קטע מתוך תמונה של אחוזה מאוסף התצלומים הממשלתי
שימור ארבעה ספרים נדירים מתוך אוסף הספרייה
לאחרונה חזרו מתהליך שימור ארבעה ספרים נדירים שהיו במצב פיזי לא טוב:
תלמוד בבלי. עם פרוש רש"י ותוספות ופסקי תוספות ורבנו אשר והמשניות עם פרוש הרמב"ם. 1715
תלמוד בבלי. הלכות ברכות. עם פרוש רש"י ותוספות ופסקי תוספות ופסקי הרא"ש ופרוש המשניות מהרמב"ם. 1728
משה בן יעקב, מקוצי, המאה ה-13. ספר מצוות הגדול. 1547.
Coccejus, Ohannes. Lexicon et commentaries sermonis Hebraici et Chaldaici
ארבעת הספרים לאחר תהליך השימור.
תהליך השימור נעשה תוך הקפדה על שמירת האופי המקורי של הספרים. דיווח על שלבי העבודה ניתן לקרוא להלן בתיאורו של מר אליהו ברקוביץ, משמר הספרים מקרית ארבע איתו אנחנו עובדים.
תהליך ממוצע של שיקום ספר עתיק: אליהו ברקוביץ, קרית ארבע
1. הפרדתי את הספר מהכריכה.
2. מספרתי את הדפים.
3. פירקתי את הספר לדפים כפולים.
4. ניקיתי את הדפים מאבק ולכלוך.
5. רחצתי את הדפים (או את חלקם) במים פושרים עם מעט כוהל.
6. השלמתי את הנייר החסר במכונת LEAF-CASTING
7. ייבשתי את הדפים על לוח לבד.
8. תפרתי את הדפים יחד.
9. גזרתי פורזיצים מנייר פבריאנו ותפרתי אותם ל"בלוק" משני הצדדים.
10. הכנסתי את ה"בלוק" למלחציים כשהגב מופנה כלפי מעלה, והדבקתי פס נייר (כדי שהעבודה תהיה הפיכה) בדבק-
CMC
11. הדבקתי מעל הפס הנ"ל צינור נייר שטוח. והשארתי את הספר לייבוש.
12. במידה ומצב העור המקורי אפשר, הרמתי את העור והפרדתי בינו ובין כריכות העץ.
13. במידת הצורך, מילאתי את הפינות החסרות ואת הסדקים בעץ בחומר מיוחד.
14. סימנתי על כריכות העץ איפה חסר עור.
15. צבעתי יריעת עור עיזים בצבע המתאים לכריכה המקורית.
16. גזרתי מהעור טלאים, והדבקתי אותם על כריכות העץ.
17. הרכבתי את כריכות העץ על הספר.
18. גזרתי פס עור, רידדתי אותו בקצוות,והדבקתי אותו לפס בריסטול עם בליטות. כך נוצר "גב" הכריכה.
19. הדבקתי את גב הכריכה על גב הספר ואל כריכת העץ.
20. הדבקתי עור מקורי על כריכת עץ. (בצדדים).
21. עשיתי מנעולים מפליז.
22. גזרתי 2 יריעות עור, קיפלתי והדבקתי אותם, הרכבתי את המנעולים על היריעות.
23. קבעתי את היריעות על כריכות העץ במסמרי נחושת.
24. הדפסתי את שם המחבר ואת שם הספר על טלאי העור.
25. הדבקתי את הטלאי על גב הכריכה במקום המתאים.
26. אמרתי ברוך ה'.
27. נשמתי לרווחה!!
ספר שעבר שימור. ברקע תמונות מחדר נדירים בספריה. הכנת הסקירה: עדינה צור ג'יג'י. צילום: ג'ני כרמל
שימור ארבעה ספרים נדירים מתוך אוסף הספרייה
לאחרונה חזרו מתהליך שימור ארבעה ספרים נדירים שהיו במצב פיזי לא טוב:
תלמוד בבלי. עם פרוש רש"י ותוספות ופסקי תוספות ורבנו אשר והמשניות עם פרוש הרמב"ם. 1715
תלמוד בבלי. הלכות ברכות. עם פרוש רש"י ותוספות ופסקי תוספות ופסקי הרא"ש ופרוש המשניות מהרמב"ם. 1728
משה בן יעקב, מקוצי, המאה ה-13. ספר מצוות הגדול. 1547.
Coccejus, Ohannes. Lexicon et commentaries sermonis Hebraici et Chaldaici
ארבעת הספרים לאחר תהליך השימור.
תהליך השימור נעשה תוך הקפדה על שמירת האופי המקורי של הספרים. דיווח על שלבי העבודה ניתן לקרוא להלן בתיאורו של מר אליהו ברקוביץ, משמר הספרים מקרית ארבע איתו אנחנו עובדים.
תהליך ממוצע של שיקום ספר עתיק: אליהו ברקוביץ, קרית ארבע
1. הפרדתי את הספר מהכריכה.
2. מספרתי את הדפים.
3. פירקתי את הספר לדפים כפולים.
4. ניקיתי את הדפים מאבק ולכלוך.
5. רחצתי את הדפים (או את חלקם) במים פושרים עם מעט כוהל.
6. השלמתי את הנייר החסר במכונת LEAF-CASTING
7. ייבשתי את הדפים על לוח לבד.
8. תפרתי את הדפים יחד.
9. גזרתי פורזיצים מנייר פבריאנו ותפרתי אותם ל"בלוק" משני הצדדים.
10. הכנסתי את ה"בלוק" למלחציים כשהגב מופנה כלפי מעלה, והדבקתי פס נייר (כדי שהעבודה תהיה הפיכה) בדבק-
CMC
11. הדבקתי מעל הפס הנ"ל צינור נייר שטוח. והשארתי את הספר לייבוש.
12. במידה ומצב העור המקורי אפשר, הרמתי את העור והפרדתי בינו ובין כריכות העץ.
13. במידת הצורך, מילאתי את הפינות החסרות ואת הסדקים בעץ בחומר מיוחד.
14. סימנתי על כריכות העץ איפה חסר עור.
15. צבעתי יריעת עור עיזים בצבע המתאים לכריכה המקורית.
16. גזרתי מהעור טלאים, והדבקתי אותם על כריכות העץ.
17. הרכבתי את כריכות העץ על הספר.
18. גזרתי פס עור, רידדתי אותו בקצוות,והדבקתי אותו לפס בריסטול עם בליטות. כך נוצר "גב" הכריכה.
19. הדבקתי את גב הכריכה על גב הספר ואל כריכת העץ.
20. הדבקתי עור מקורי על כריכת עץ. (בצדדים).
21. עשיתי מנעולים מפליז.
22. גזרתי 2 יריעות עור, קיפלתי והדבקתי אותם, הרכבתי את המנעולים על היריעות.
23. קבעתי את היריעות על כריכות העץ במסמרי נחושת.
24. הדפסתי את שם המחבר ואת שם הספר על טלאי העור.
25. הדבקתי את הטלאי על גב הכריכה במקום המתאים.
26. אמרתי ברוך ה'.
27. נשמתי לרווחה!!
ספר שעבר שימור. ברקע תמונות מחדר נדירים בספריה. הכנת הסקירה: עדינה צור ג'יג'י. צילום: ג'ני כרמל
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי