רחוב סיני הוא רחוב קטן, הפונה מרחוב חורב מזרחה ושוב צפונה, מתחבר לרחוב איילון ופוגש את רחוב מוריה בכיכר קריית ספר. בשנת 1936 רחוב סיני נקרא כבר בשמו זה, אבל בשנותיו הראשונות כינו אותו "רחוב בית הספר", על שום בית הספר הראשון באחוזה שהוקם בו. רחוב סיני היה הרחוב הראשון שאוכלס באחוזה על ידי המתיישבים הראשונים, עולים מרומניה.

בצילום האוויר משנת 1946 הנראה למטה ניתן להבחין שרחוב סיני, הניצב לגן יצחק, עדיין ריק מבתים, מפינת רחוב חורב ועד לבית מס 11. גם הבית הלבן הניצב בתחילתו, ברחוב סיני 1 פינת רחוב מוריה 133, נבנה רק בתחילת שנות הארבעים, ולא קיים בעת טיולנו ברחוב בשנת 1936. אולם כבר אז היו לרחוב זה סיפורים וזיכרונות, ולו הגעתם למקום שנים רבות קודם, בשנות העשרים, הייתם מוצא בו שכונת צריפים שוקקת חיים ופעילות.


רחוב סיני בשנת 1946                                                       רחוב סיני בשנת 2010 מרחוק נראה גן יצחק

"כאן, על צלע אחת של הריש של רחוב סיני, הוקמו צריפים עבור הפועלים" סיפר לי בניהו, בנו של אחד המתיישבים הראשונים בשכונה. עבור מי נבנו הצריפים?
בניהו סיפר: "הצריפים הראשונים נבנו בערך במקום בו עומדים ברחוב סיני בתים מס' 2-6 עד שטח גן הלוחם. שם גרו הפועלים שהחלו בנטיעת עצי האורן ועצי הגפן. הצריף הראשון היה במרחק כ-50 או 60 מטר מרחוב חורב. בצריפים היו הרבה חדרים". פרופ' בן-ארצי מפרט בספרו "להפוך מדבר לכרמל": "בשלהי 1925 נבנו חמישה צריפי עץ שגודלם כ-80 מ"ר. הם חולקו לחדרים ושימשו דיור ארעי לפועלים, שעסקו בהכשרה ובנטיעות ולחברי האגודה העולים ארצה".

שכונת אחוזה תוכננה על ידי האדריכל ריכארד קאופמן כפרבר גנים, ולכן היה צריך לנטוע בה קודם כל עצים. הר הכרמל היה שומם ממאות שנים של רעיית צאן "עות'מאנית". הטמפלרים שתלו אורנים סביב מרכז הכרמל, "הכרמלהיים" דאז, ואילו אחוזה נשארה קירחת. חיים אברמוביץ, בנו של האגרונום, סיפר לי: "בראשית שנות העשרים הגיעו מטעם אגודת "אחוזה" כשלושים פועלים, שנטעו עצים על אדמת הטרשים. משפחתי הגיעה לאחוזה בשנת 1924, ואלו הגיעו לאחוזה מעט לפני משפחתי".
"באחד מהצריפים היה משרד, ומשה גראוור פתח לידו חנות מכולת לפועלים. המכולת הייתה שם עד שנת 1929, אז עברה לרחוב מאפו "2. סיפרה לי נכדתו שרה גראוור. "סבא משה גראוור ישן בצריף כדי לשמור על ה"מכולת" שלהם, בעוד המשפחה מתגוררת בצריף קטן משלה ברחוב קריית ספר 5. במשרד עבדו 2 פקידות: מלכה בראונשטיין ובוניה מרכוס". ובניהו סגל סיפר עוד: "החלוצים גרו שם בחדרים. הורי זכו, כמשפחה, לצריף דו-חדרי. אמא שלי שמה פיילה (קערת פח) על הרצפה כדי לאסוף את מי הגשם. היה שם עמוד עם פנס לוקס, והוא שהאיר את הצריף. רוב הפועלים היו חלוצים, רובם רווקים, שאחרי שעות העבודה שמחו ורקדו".

גם יוסף סגל ואשתו היו בין הנוטעים ושכרם היה 25 גרוש ליום עבודה. בספרו של חגי סגל מסופר על "חיל החלוץ של השכונה: רוב חברי הקבוצה היו סטודנטים עולים מרוסיה ומגרמניה, שלמרות השכלתם הגבוהה התנדבו להיות פועליה השחורים של המהפכה הציונית. סבתא (מלכה סגל) זכרה לטובה את עליצותם המתמדת, אך לא הסתירה את ביקורתה על מוסר העבודה שלהם... שרק שמועת הגעתו של מפקח העבודה, הייתה גורמת להם לשנס מותניים ולאמץ קצת שרירים."

אליעזר ינובסקי, יליד 1896 מאוקראינה, נקרא גם הוא לאחוזה מסג'רה בסביבות שנת 1925 כדי לסייע בנטיעות. לפני בואו עבד בפורייה, בחברה בשם 'אגודת נטעים', שעסקה בנטיעת כרמים של שקדים, והיה חקלאי מיומן. הוא הגיע עשרה חודשים לפני משפחתו, והתגורר בצריפים של רחוב סיני. בזיכרונותיו, שנמסרו לי על-ידי בתו, הוא כותב: "אחוזה של פעם הייתה רק כמה שורות של צריפים, כמו רכבת, כלומר, חדרים בשורה אחת עם קירות משותפים". בנוסף לעבודת הנטיעות, שימש ינובסקי גם העגלון של אחוזה, "ופעם בשבוע," כתב יוסף סגל, "ביום ה', נסע העירה בשביל קניות לצורכי שבת. הירידה והעלייה נמשכו כל אחת שעתיים שלוש או ארבע. מי שמצא חינו בעיני מר ינובסקי ישב כמו פריץ בעגלה והשאר רגלי על יד העגלה..."

באותה תקופה הגיע לאחוזה גם האגרונום יוסף אברמוביץ להנחות את השותלים (ראו פרק ג'), אך הוא ומשפחתו לא גרו בצריפים, אלא במעלה רחוב חורב, בפינת רחוב אידר. יוסף סגל כתב בזיכרונותיו ש"צריפים גדולים אחדים נבנו על שתיים מגבעות האחוזה בשביל הפועלים שעבדו כאן". גבעה אחת מצויה 300 מ' מעל הים ופסגתה רחוב סיני, והגבעה השנייה היא "ההר של ונטורה", ברחוב הנטקה ובסביבות רחוב אינשטיין של היום.


החלוצים עוסקים בנטיעות

לאה ארז טננבוים לבית מוסקוביץ סיפרה בראיון: "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925), מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על-יד האחוזה. אחרי כן נבנו צריפים גדולים אחדים על שתים מגבעות אחוזה, בשביל הפועלים שעבדו כאן.
גבעה אחת הייתה כאן, ברחוב סיני. בשבט, בלילות גשם, הייתי ישנה עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה. גם ציפורים לא נראו עוד מחוסר אילנות".

"אחוזה נוסדה בחנותו של מר זינגר ברחוב ליפסקן בבוקרשט רומניה..." כותב יוסף סגל בזיכרונותיו.

"בשנת 1921 נוסדה בבוקרשט "אגודת אחוזה" ע"י ארבעה ציונים: מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ, בעל חנות מר זינגר והמורה יוסף סגל. אלו יצרו קשר עם בנק אפ"ק ומצאו אדמה ראויה להקמת שכונה גדולה בהר הכרמל". "הרעיון היה לארגן בתפוצות אירופה קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל. חברי הקבוצה ימתינו בגלות עד אשר תירכש הקרקע, תעובד ותצמיח פירות, ויבואו ארצה על טפם ורכושם רק כשהכנסתם ממנה תהיה מובטחת". כך מספר לנו חגי סגל בספרו המרתק "רק לא מלחמת אחים".
יוסף סגל ממשיך לספר בזיכרונותיו: "לפני כן נוסדה אחוזה א' במטרה לקנות כברת אדמה על יד חדרה. וקראו למתנדבים לקנות כל אחד 50 דונמים. קניתי ושילמתי... ובדרך הביתה נזכרתי מה שכתוב בתנ"ך... והריני משבט לוי, ולשבט זה נאסר בתורה לקנות קרקעות מרובות... עד שנודע לי שהקניה בחדרה נתבטלה ויש הצעה חדשה לקנות מגרשים על הר הכרמל. חמישה דונמים לכל חבר ושמחתי על זה.

בשנת 1924 נערך טקס על שטח האגודה על הכרמל בהשתתפות הנציב העליון היהודי הראשון והוכרז על קריאת היישוב על שמו של הנציב - אחוזת הרברט סמואל". יוסף סגל היה הראשון מחברי הקבוצה שארז את חפציו בשנת 1925 ויצא עם משפחתו מרומניה לארץ ישראל.

גודל המגרשים שנקנו עוד ברומניה היה כשני דונם ויותר. על מגרשים אלו אנו רואים בשנת 2010 ארבעה בתים. אך אז, עמד על כל מגרש בית קטן, ובהתחלה, עד לבניית הבית, עמד על המגרש צריף, ובשאר השטח ניטע בוסתן. הכוונה הייתה להפוך את אחוזה למעין יישוב חקלאי. "בתכנית הקמתה של אחוזה", מציין ד"ר אפרים נתנזון, "ניתן להבחין ברעיונות הבאים: התיישבות ליד עיר, שילוב עבודה חקלאית במשק עזר עם עבודה בעיר, וכן "התיישבות ללא מתיישבים", כשחברת "אחוזה" נוטלת על עצמה את ביצוע השלב הראשון של ההתיישבות" תכנון היישוב, פרצלציה של השטח, נטיעת עצי פרי ויער, אספקת מים, חשמל וסלילת כבישים". ד"ר אפרים נתנזון טוען במאמרו ש"דובר בהקמתה של עיר בכרמל ולא שכונה של חיפה". אך כידוע היום, אחוזה לא הפכה לא לישוב חקלאי ולא לעיר, אלא לשכונה יוקרתית בעיר חיפה.

בנובמבר 1925 ניתנה הוראה למנהלת אחוזה על הכרמל להתחיל בבניית הבתים הראשונים.
בדו"ח אגודת אחוזה, מספר ד"ר נתנזון, נרשם: עד שנת 1927 כבר עמדו בשטחה של אחוזה שלושים ותשעה בתים, בנוסף לאחד עשר צריפים וחמישה צריפים המשמשים למגורי הפועלים. מספר התושבים באותה תקופה היה 127 חברי אחוזה. לאלו יש להוסיף כ-100 פועלים שאינם חברי אגודה, אבל עובדים וגרים במקום. בסוף שנת 1927 נמצאים באחוזה, פרט למבני המגורים והמבנים הציבוריים גם חנות מכולת של משפחת גראוור. קבוצה של רווקים, ביניהם שלום איכבום, הקימו נגריה בסביבות רחוב ויתקין וכן הוקם בית מלאכה לפחחות של משפחת רודוי ברחוב איילון.

כמה מתושבי אחוזה הותיקים סיפרו לי שהם הם המתיישבים הראשונים בשכונה. משפחת אברמוביץ התיישבה בשנת 1924 באופן זמני בבית אבן במעלה רחוב חורב והביאה את הילד הראשון לשכונה, הוא חיים אברמוביץ. משפחת גראוור הגיעה לכאן בשנת 1925 או 1926 ותקעה יתד ברחוב קריית ספר 5. אך גם שרה גראוור זכרה שמשפחת ריגר הגיעה לפניהם והשתקעה בפאתי אחוזה, בסביבת רחוב הנדיב של היום. בביתם גם היה בית הכנסת הראשון. משפחת סגל הגיעה לאחוזה בסוף חורף 1926 ועד מהרה הקימה צריף ברחוב סיני 18. בנם ידידיה סגל היה הילד הראשון שנולד באחוזה. גם משפחת מוסקוביץ הקימה צריף בשנה זו.

על הבתים שהקימו המתיישבים הראשנים ועל המשפחות שגרו ברחוב סיני, תוכלו לקרוא בפרקים הבאים.

וכשאתם מזדמנים לרחוב סיני כיום, ומחפשים חניה..., דמיינו את המקום כפי שנראה בשנת 1936, או אפילו בשנת 1925: ריק ממכוניות, נקי מזיהום אויר, ללא עצים וללא בתים. ואם תעצמו עיניים ותפקחו את אוזניכם, תוכלו לשמוע את שירת הנוטעים ואת הלמות מכושי הפועלים על אדמת אחוזה.


סלילת הכביש הראשי באחוזה בשנים 1925/26                                    סלילת הכביש לאחוזה 1926

מקורות:

בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל, התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004

דביר, אדם. אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996

סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. בית אל : שילה/ברכץ, תשס"ט 2009.

אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י תשנ"ב, 1991.1992. מגישות יהודית ארד ורונית גיא (החוברת נמצאת בעמותה לתולדות חיפה).

נתנזון, אפרים. ומרכוס, ישראל - חוזה ההתיישבות של יהודי רומניה בארץ-ישראל ("תקוות ישראל" ו-"אחוזה") על הכרמל. יהדות רומניה בתקומת ישראל, כרך ג'. עמ' 83-91

את הראיונות עם שרה גראוור, יוסף אברמוביץ ובניהו סגל ערכתי בשנים 2005-2006.
התמונה של הנוטעים ניתנה לי על ידי חיים אברמוביץ

התמונה של סוללי הכבישים היא מתוך מאמרו של ד"ר אפרים נתנזון, התמונה של סלילת הכבישים היא מתוך החוברת: אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996.

קטע התמונה של אחוזה - מתוך מאגר התצלומים הלאומי

התמונה הצבעונית של רחוב סיני צולמה על ידי.

לאחר שעברתי ליד אתר הבנייה ברחוב חורב 2, אני חוצה כביש קטן ומגיעה לקצה הרחוב לנקודה מרכזית בו: גן יצחק. גם בשנת 1936, זהו מקום חביב, שנעים לשבת בו ולנוח מהמולת הרחוב. עבור רבים, "כאן הסתיימה אחוזה", וגם חברת האוטובוסים דאז קבעה כאן את תחנתו האחרונה של קו 4, שיצא מכיכר חמרה, היא כיכר פריז של ימינו.



חיים אברמוביץ, "הילד הראשון באחוזה" (ראו פרק ג' "חמורו של האדון אברמוביץ") סיפר שגן זה כבר היה קיים בשנת 1928. חיים אברמוביץ גר עם הוריו בבית ערבי, שהפך ל"אחוזת ילדים" והגיע לגור ברחוב מאפו רק בשנת 1927. חיים גם מסר לי תמונה משנותיו הראשונות של הגן, והיא מוצגת כאן לפניכם.

גן יצחק נקרא על הרופא יצחק גליקר, שלא עבד כלל בבית חולים כרמל הסמוך, אך היה, לפי הגדרתו של פרופ' נסים לוי, "הרופא הראשון של קופת חולים בחיפה". יצחק גליקר היה יליד 1882 פולין, הבכור מבין שלושה אחים רופאים שעבדו בארץ-ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1913, שב לאירופה לשרת בצבא אוסטריה כרופא במלחמת העולם הראשונה, אך חזר ארצה בשנת 1920. תחילה עבד בבית החולים "הדסה" שליד הטכניון בהדר, ואחר כך, עד יומו האחרון, עבד בקופת חולים. בנוסף לכך, עבד עם הפועלים בכבישים ובעבודות ציבוריות. משנת 1932 היה רופא פרטי והייתה לו קליניקה ברחוב פבזנר 27 בחיפה, עד שנפטר בשנת 1950. גליקר היה מעורב מטעם קופת החולים בקנית הקרקע עליה יקום "בית העולים" הסמוך לגן.

תושבי אחוזה הותיקים, שהיו אז ילדים, לא ידעו מיהו יצחק והם נהגו לקרוא לגן "הגן של חבקין". חבקין היה הגנן שטיפח את הגן, ודמותו מזוהה בעיני התושבים עם הגן. ברשימת דיירים באחוזה של העירייה מצאתי שאדם בשם לפידות חוקין התגורר בצריפים שברחוב דישראלי. כמה מהתושבים זכרו ששם התגורר הגנן.
ילדי אחוזה אהבו מאד את הגן, שהיה הגן הציבורי היחיד באחוזה באותה תקופה. היה זה מקום מפגש, בצומת הרחובות מוריה, מאפו, סיני וחורב, מקום בו ניתן היה לראות את הכול ולשמוע את הכול.
בגן על ספסל עץ, מתחת לגגון התכנסו הילדים. "זה היה "המועדון" של ילדי אחוזה", סופר וגם "היה בגן יצחק צריף בו התכנסו הילדים, שהיה מעין "בית עם". איש לא ידע לספר היכן בדיוק היה הצריף או המבנה. אך בשנות החמישים היה כאן קיוסק בנוי אבן. "בשכונה נבנה קיוסק כמפעל לחיילים משוחררים", אמר אחד. אך אחרים ידעו לספר על קיוסק שעיריית חיפה בנתה לאלמנתו של פגוע תאונת עבודה, שהיה מפנה זבל של העירייה. קיוסק זה עמד במקום בו נמצא היום הקיוסק של "פרחי שושנה".


הקיוסק בפינת הגן גדל והפך ל"דלי בגט" ו"פרחי שושנה"

בתצלום האוויר אנו רואים שהגן היה מוקף בחומה של עצים וצורתו צורת משולש.
ומה ניתן היה לראות מהגן? אביגדור ויימן סיפר שהגן היה גדול משהיה היום, ושקיצצו בו עם הרחבת רחוב חורב ומאפו. בצדו אחד גובל הגן בבית החולים כרמל. בצדו השני הוא גובל ברחוב מאפו. שם עמד כבר הבית היפה במספר 2, לפחות משנת 1929. בחזיתו של הבית היו חנות מכולת ומספרה, ומעליהן, נראית עד היום, גזוזטרא קטנה עם אגרטלי אבן. בצידו השלישי גובל הגן ברחוב חורב.

בפינת הרחובות מוריה וסיני עמד בית לבן, שהתאים עצמו לצורת המגרש, הבית עומד כאן גם היום, אלא שאז הייתה בפינתו גינה. גם בחזיתו הייתה גינה גדולה. המראה המעניין ביותר עבור ילדי אחוזה, היה כנראה זה של אוטובוס מס' 4 המגיע מרחוב מוריה, וכדי להסתובב בדרכו חזרה לעיר, נכנס לתחילתו של רחוב סיני ומתמרן בעזרת "רברס" הלוך ושוב, עד שהצליח לפנות עם חזיתו לרחוב מוריה ואחוריו לרחוב חורב. כאן הייתה תחנתו הראשונה בכיוון העיר, והוא נסע אחת לשעה.


גן יצחק כפי שנראה בתצלום אויר משנת 1947

זהו סיפורו של הגן שבמרכז אחוזה דאז. כשתעברו לידו, היכנסו בשער האבן שלו ושבו על אחד הספסלים. הקשיבו להמיית הרוח בענפי העצים, ואם תשמעו אותו מלחש סיפורים מעברו של הגן - אנא, אל תשכחו לספר אותם גם לי.

מקורות:
לוי, יעל ונסים. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948. איתי בחור הוצאה לאור, זיכרון יעקב, 2008.

שיחות עם ותיקי אחוזה: חיים אברמוביץ, אביגדור ויימן, שי בלנדר, משה ריגר, דניאל יונס, כתריאל גרינשפון, מרים סמולנק.

התמונה של גן אחוזה ניתנה לי ע"י חיים אברמוביץ.

תצלום האוויר הוא קטע מתצלום שי זולטן קריגר משנת 1947, מאוסף התצלומים הלאומי.

השנה היא 1936. אני יוצאת מבית המרקחת החדש "אחוזה" ברחוב חורב 4, לאחר שברכתי לשלום את מר קלמן לרנר, בעלה של הרוקחת רחל לרנר, שעסק בשתילה בגינת הבית.
הוא התלונן באזני על הרעש הרב מאתר הבנייה הסמוך. "הולך ומוקם כאן בית מלון מפואר", הוא סיפר בהתרגשות. גם אני קראתי מודעה שהופיעה בעיתון "Palestine Post" בתאריך ה- 15 ביולי וחזרה והתפרסמה שוב ב-11 בנובמבר 1935, בה נכתב: "מוצע להשכרה מלון, שנבנה זה עתה, בן 25 חדרים על הכרמל - עם מרפסות הצופות לים, אולם גדול וכל הנוחיות. לפנות לAurian- ת.ד. 996 חיפה". האם הכוונה לבית מלון זה?
יוסי בן ארצי מספר שעד כה עמד כאן, מאז שנת 1924, מעון קטן למרגוע בן שתי קומות, שנועד למועדון ולספריה לפעולים, תרומת הנדבן מוריץ וכטל מרומניה.
אך בשנת 1925 נחתם הסכם בין נציגי אגודת "אחוזה" ובין נציגי קופת חולים למכירתו. קופת החולים קנתה לפי ההסכם 25 דונם וקיבלה כמתנה עוד 20 דונם מחברת ארץ ישראל מבורקשט. השטח הורכב מ-10 מגרשים שהקיפו 18 דונם... גוש הקרקע שקיבלה קופ"ח הוא הגרעין של בית חולים כרמל הישן והמשכו בבית החולים הנוכחי. מכאן יש להבין שה"מלון" יועד זה מכבר לשמש את קופת החולים.
בנובמבר 1935 הוגשו תכניות המלון ברחוב חורב 2 לעירייה והן אושרו בדצמבר אותה שנה.
המבנה ברחוב חורב 2 מיוחס לאדריכל משה גרשטל (גרסטל), אשר תכנן בין השאר גם את שוק תלפיות בהדר הכרמל. אך על תכניות המצויות בשנת 2010 בעירייה לא חתום אדריכל זה, אלא אהרון ינוביץ, שעשה שינויים מאוחרים במבנה. בתכניות העירייה מופיעים שלושה בעלים היו לקרקע: מנטל, לסנר וטכנובסקי. שמותיהם של אלו אינו מופיעות בתכניות מאוחרות.
זהו מבנה תלת קומתי, מצופה טיח לבן, בעל גג שטוח, בסגנון האדריכלות הבינלאומי. למבנה פתחים ישרים מודגשים וחדר מדרגות בולט בעל מערכת חלונות אנכית מזכוכית וברזל, הנתמכת על ידי עמוד מרכזי. בכניסה למבנה רחבה מרוצפת וחזית מודגשת על ידי דלת כניסה מקורית.
האלמנט הבולט המרכזי בתכנית הוא הגוש הגלילי, המכיל את חדר המדרגות. חלון חדר המדרגות מעוגל ומורכב מלוחיות זכוכית מלבניות, המהוות יחידה רציפה ממוסגרת. בצד המערבי בקומת הקרקע, מרפסת באוהאוס מעוגלת אשר יצרה משטח חיצוני נרחב ומרפסת נוספת, קטנה ופינתית, שימשה את חדרי האשפוז הפונים דרומה. אלמנטים אלו נשארו עד שנת 1947 לפחות, כפי שניתן לראות גם בתצלום האוויר. על המרפסת המערבית, הגובלת ברחוב מאפו, יתווסף מאוחר יותר אגף חדש למבנה.


אקסונומטריה של המבנה, 1935                                קטע מתצלום אויר משנת 1947 משמאל נראה בית החולים והמרפסת

בספרו של צדוק אשל, "מערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "בעת שנבנה בית החולים "כרמל" במרכז אחוזה, נמנו וגמרו כי גם כאן, כבמוסדות רבים אחרים של קופת חולים בחיפה, יותקן סליק. מתחת לבניין נבנו שני חדרים, שטויחו ורוצפו, ואת הפתחים סתמו בבלוקים. סוכם כי לאחר שתושלם הקמת הבניין ואחרון הפועלים יעזוב את הבניין, יגיע מהנדס, מנאמני "ההגנה", אשר יתכנן את הפתחים ואת אופן הסוואתם, כדי שיקשה לגלות את הכניסה אל הסליק".
האמנם נפתח כאן מלון? גברת חסיה פלדמן, מותיקות אחוזה, סיפרה שאימה, שרה פלדמן לבית אדלר, עבדה כאן "במטבח של המלון" עוד בטרם היותו בית עולים. לא ברור התאריך המדויק בו הפך המבנה המיועד להיות מבית מלון ל"בית עולים", אך כבר סמוך לפתיחתו היה המבנה בית עולים, עקב צרכים לאומיים. מרביתם של המשתכנים כאן היו יוצאי גרמניה והמוסד היה שייך לארגון עולי אירופה, שהיה גם הבעלים של בית ההורים הסמוך ברחוב מאפו. במודעה שפורסמה ב"פלסטיין פוסט" באוגוסט 1937 מודיעים על "יום דגל" (התרמה) לבית העולים באחוזה.
מציינים במודעה שבית העולים, שנוסד במקור עבור עולי גרמניה, הרחיב את פעילותו ומוכן לכלול גם עולים מארצות נוספות. ב-23 באוקטובר 1939 מודיעים בעיתון על מסיבה בבית העולים באחוזה לארבעים ילדים עולים, שאין להם בארץ קרובי משפחה. ילדים אלו היו חלק מ-120 ילדים פליטים שעזבו את גרמניה והגיעו באותו יום לחיפה.
בראיונות שקיימתי עם בני אחוזה הותיקים זכרו כולם את בית העולים. לכמה מהם היו סיפורים אישיים הקשורים בו. גב' רות אלון, בתם של ורה פולוורמאכר ומוניה שיפמן, סיפרה שאימה הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית העולים בשנים 1945-1936 עד שנת 1936 עבדה ורה במחנה האוהלים של העולים, שהיה במקום בו עומד היום מרכז חורב. בעלה, מוניה שיפמן, היה הגנן של המלון. כאן הייתה מסעדה של יונה ורבקה רוזינר, שעלו מפרנקפורט בשנת 1936. עדות לכך מצאתי בספר טלפונים משנת 1941. בנם משה רוזינר סיפר, שמשפחתו אף התגוררה בבית העולים עם פתיחתו וכן שבית העולים נסגר לזמן-מה במלחמה, כי לא הגיעו ארצה עולים.

הגדר המקורית מקיפה את האגף החדש והישן                                                   חדר מדרגות מראה מפנים



חדר מדרגות, מראה מבחוץ                                          מראה מרחוב חורב


באוקטובר 1939 הגיעו 120 ילדים פליטים, שכונו "ילדי טהרן", באוניה מגרמניה, ובבית העולים נערכה לכבודם מסיבה. יואב הכרמלי סיפר שתושבי חיפה הזמינו את הילדים לאירוח בבתיהם. יואב התגורר ברחוב מאפו, בשכנות לביה"ח כרמל וזוכר שהגיע עם הוריו לקחת שני ילדים להתארח בביתם בשבת. גם אשתו, עדינה, שבאה אז מחולון לבקר את משפחת בלכמן (בעלי חנות המכולת בחורב 16), זוכרת את הילדים העומדים על מדרגות ביה"ח כרמל מבוישים ונבוכים ומחכים למשפחות שיארחו אותם. בתה של עליזה שמוקלר זוכרת שאמה הייתה פעילה מאד בהקמת בית העולים באחוזה, וכאשר הגיעו "ילדי טהרן", הם זכו לטיפולה בתחום המזון, הביגוד, עזרה נפשית, ובעיקר לאימוץ על-ידי משפחות.

תושבי אחוזה זכרו את ביקורה של הנרייטה סאלד במוסד עם בואם של "ילדי טהרן".
מודעות שונות ב"פלסטיין פוסט" מספרות את המשך סיפור המבנה: ב-1 בנובמבר 1943 מסופר על כנס לאומי של "עלייה הדסה", שנערך בבית העולים לשעבר באחוזה ומודעה באפריל 1944 מלמדת שחגגו כאן את הסדר עולים שהגיעו מטורקיה ומהבלקן.

בתאריך 28 בדצמבר 1943 מסופר בעיתון שבית העולים נרכש ע"י קופת חולים, כדי להועידו לבית חולים, בעיקר למחלות פנימיות, ושב-23 החדרים שבו יאכלסו למעלה מ-50 חולים. גם בשנת 1944 פורסמה כרוניקה בעיתון, ש"מכשירים את בית העולים באחוזה לבית חולים של קופ"ח". באותה שנה נפתח בית החולים. ב-6 באפריל 1948 מתפרסמת ידיעה שמנהל בית החולים הוא ד"ר גרהרד רוזנקרנץ.
שולה ואביבית פגי-פייג, בנותיו של רופא העיניים מרחוב דישראלי, זוכרות את האחות סאלה, שעזרה לד"ר רוזנקרנץ. באתר של בית חולים כרמל באינטרנט מסופר, שבשנת 1945 נפתח בית החולים עם מחלקה פנימית גדולה, כ-60 מיטות, בניהולו של ד''ר רוזנקרנץ, ועוד מספר מיטות אורטופדיות. בסביבות שנת 1954 נבנה אגף נוסף בו נפתחה מחלקה כירורגית.

המבנה ברחוב חורב 2 עבר גלגולים שונים: מבית מלון לבית עולים, ומבית-עולים הוסב לבית חולים. המבנה שרת את "בית חולים כרמל" כבית החולים המרכזי, עד שנבנה "בית חולים כרמל" החדש בשנת 1976. גם אחרי שנה זו המשיך המבנה לשמש את המחלקה לגריאטריה של בית החולים, ועד היום יש כאן מרפאות שונות השייכות לבית חולים כרמל. עם זאת, המבנה הצליח לשמר את הדרו ויופיו המקוריים, ובצדק הוא נחשב לאחד מהמבנים המרשימים שבהר הכרמל.

מקורות:

אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, משרד הביטחון, 1998.

בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004, ע' 132

סוסנובסקי, סילבינה ואחרים: " בית חולים כרמל הישן" בתוך בעקבות המודרניזם, הוצאת CIVA, בריסל 2005, עמ' 179

Gilbert Herbert and Sosnovsky, Silvina. the coming of modern architecture to hadar Hacarmel, Haifa. Technion. Israel Institute of technology. Faculty of architecture and Town Planning. documentation Unit of architecture : publication ; 8 1985

שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: יואל ועדינה הכרמלי, רות (שיפמן) אלון, משה ויעקב רוזינר, גב' חסיה פלדמן, שולה ואביבית פגי ואחרים.

האקסונומטירה מתוך עבודתו של הסטודנט נייסברג בטכניון, תיעוד ארכיטקטורה בחיפה 1918-1948, הטכניון, חיפה 1981.

קטע תצלום האוויר מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית. (התצלום המלא, שצולם על ידי זולטן קלוגר, מצוי בספרו של יוסי בן ארצי,) בעמותה לתולדות חיפה תמונה של ילדי טהרן.

התצלומים הצבעוניים צולמו על-ידי בשנת 2005

בעת הטיול שלי באחוזה של שנת 1936, ניתן לראות כאן בית נמוך. בנו של בעל הבית, ישראל שינפלד, סיפר לי שביתם נבנה כאן בסוף שנות העשרים.

ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.

לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.

הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.

הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.


תכנית הבית                                           חזית צפונית חלון                     חדר המדרגות גגון מעל לחלון

בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.

רחל הימלפרב לרנר, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.

הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"


בית מרקחת אחוזה 2005

רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.

גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".

בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.


עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005

משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.

מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.


רות קופמן -צוקר ובנה אלי

אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.

אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.


כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן

בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.

לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.

מקורות:

שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005

אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993

גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986

צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997

מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.

התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"

התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"

עד לפני שנים מספר עמדו כאן שני בתים, אחד בחזית והשני מוסתר מאחוריו. ספק אם העוברים ושבים הבחינו בהם.

הבית הקדמי היה בן שתי קומות ולו גג רעפים, הבית שמאחוריו היה בית חד משפחתי, גם הוא בעל גג רעפים. שני הבתים נבלעו בצמחייה עבותה. לבתים אלו סיפורים לא מוכרים.


חורב 6 - חזית הפונה לרחוב                                                                    מראה הבית מחזית מספר 4

לפי רשימת תושבים משנת 1939 עמנואל אלמן גר בביתו של בעל הבית ט. דוניה.
הדייר עמנואל אלמן היה בעלה של הגננת רחל אלמן. רבים מתושבי אחוזה הותיקים למדו בגן של רחל וזכרו גם את עמנואל ואת הגננת רחל, אך לא יכלו לתת פרטים נוספים על בני הזוג. בעל הבית טוביה דוניה, לעומת זאת, היה אזרח ידוע בחיפה, גם אם כי תקופת מגוריו בבית זה הייתה פרק קצר ובלתי מוכר בתולדותיה של אחוזה.

טוביה דוניה היה יליד ליטא 1877, שלמד בגרמניה הנדסת בניין, עלה לארץ ישראל בשנת 1906 והקים את ביתו בחיפה.
בשנת 1918 נישא לגיטה וייצמן ילידת 1887, פסנתרנית מהעיר מוטילה שליד פינסק ברוסיה, בתם של רחל לאה צ'מרינסקי ועוזר וייצמן, ואחותו של פרופסור חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה. גיטה קיבלה חינוך כללי ומוזיקלי בוארשה ובקייב ועלתה ארצה בשנת 1911.
טוביה דוניה פעל כתעשיין, כקבלן בניין וכפעיל ציבור בעירנו והיה ממקימי בית החרושת לשמן ולסבון "עתיד". הוא היה ממייסדי השכונה הדר הכרמל וחבר ועד השכונה, בנה בתים רבים ברחבי העיר, והוא זה שבנה את הבית הראשון ברחוב הרצל בשנות העשרים. טוביה חבר למהנדס ברוך קטינקא ויחד הקימו את חברת "אלבינה, דוניה וקטינקא, קבלנים לבניין בירושלים". בעודו גר בחיפה, בנה בתים מפוארים בירושלים, שהידועים בהם הם ימק"א (1926-1933), ומלון פאלאס (1928-1929).

גיטה ויצמן ייסדה עם אחרים את בית הספר למוסיקה, הנקרא היום קונסרבטוריום ע"ש "דוניה ויצמן" בחיפה. הזוג נכנס לגור בבית שברחוב חורב 6 באחוזה עם שתי בנותיהם, מיכל ורינה, בשנת 1937~, אך לא הם גרו בו זמן רב.

הבת רינה דוניה סיפרה שהייתה חברה ב"הגנה" בעת מגוריה באחוזה. תחנת איתות פעלה על גג בית הכנסת ברחוב סיני. רינה, שהייתה אז נערה צעירה, למדה איתות מורס והיא וחברותיה העבירו דו"חות והודעות מוצפנים, שאת משמעותם לא הבינה. בשנת 1938 השתתפה בקורס אלחוט ועבדה בתחנת האלחוט של ה"הגנה".
בשנת 1938, בזמן המרד הערבי, נסעו טוביה, אלבינה וקטינקא לנצרת. בדרך חזרה, מספר קטינקא, במבואות חיפה, נורו יריות. טוביה עצר את רכבו בתחנת המשטרה, בהניחו שזה מקום בטוח. שוטרים ביקשו אותו להסיע לבית החולים העירוני קצין משטרה ערבי שנפגע. בדרך לבית החולים נפגע טוביה מכדור שחדר לרכבו, וקטינקא ואלבינה הביאו את חברם טוביה לבית החולים הממשלתי האנגלי. הגיס יחיאל וייצמן התבקש לעזור ולהחיש רופא יהודי לבית החולים, אך בינתיים מת טוביה דוניה מפצעיו.
פחות משנה לאחר פטירתו של האב, האם גיטה, מיכל ורינה עזבו את הכרמל ועברו להתגורר בהדר ליד בית הסבתא רחל וייצמן. גיטה דוניה המשיכה לנהל את בית הספר למוסיקה.
מיכל דוניה שרתה בפלמ"ח והייתה אלחוטאית על ספינה במלחמת השחרור, שם הכירה את בעלה לעתיד, רב חובל שמואל מילה ברנר.


תמונתה של גיטה ויצמן ליד תמונה אחיה ותמונת אמה                                                     טוביה דוניה

ברשימת דיירים באחוזה מיוני 1946 נרשם פרנץ לוי כבעל הבית. הדיירים: עמנואל אלמן, שרה ואריה ברזל, בטי אלבוים, פרנץ לוי.
פרנץ לוי נולד ב-1903 באשוייגה, גרמניה. הוא עלה ארצה בשנת 1933 באמצעות תנועת "בלאו-וייס". את האם אווה מאי, ילידת 1912 המבורג, הכיר באמצעות ידידה משותפת. אווה מאי עלתה מגרמניה בשנת 1936 את לימודי המשפטים נאלצה להפסיק את לימודיה בגלל החוקים של הגרמנים. הוריה עלו ממש בדקה האחרונה בשנת 1939. המשפחה הגיעה להדר וגרה ברחוב ארלוזרוב פינת בר-גיורא. לדברי הבת עליזה לוי יקואל, הוריה קנו את הבית ברחוב חורב 6 בשנת 1941. היה זה ב"קצה העולם", לכן ההורים המשיכו לגור בהדר והשכירו את הבית. בשנת 1950 שכרו דירה ברחוב דישראלי 13 ועברו להתגורר שם.

הבנות עליזה עדנה ותמי למדו בבית הספר הריאלי. משפחת לוי גרה ברחוב דישראלי עד שנת 1956, אז נבנה הבית האחורי בחורב 6 ומשפחת לוי עברה לגור בו. לפרנץ לוי היה בית חרושת למוצרי גומי בדרך יוליוס סימון. שותפו בבית החרושת היה גיסו, ורנר ריטר. פרנץ לוי נפטר בשנת 1971. אווה מאי נפטרה בשנת 1997 היא גרה בבית עד שנה לפני מותה.


מודעת פרסומת משנת 1951

שני הבניינים שעמדו ברחוב חורב 6 נהרסו בקיץ 2006 והשטח נמכר. על המגרש הקדמי נבנה מבנה מסחרי בן שתי קומות ובמגרש האחורי נבנו דירות למגורים. הבנייה הסתיימה בקיץ 2007 ועד מהרה אוכלסו החנויות והדירות. הבתים הישנים שנהרסו נשכחו מהלב, אך אתם שותפים עתה לסיפורם.


חורב 6 שנת 2008

מקורות:

שיחות עם מיכל דוניה ברנר ועליזה לוי יקואל. שיחות עם השכנים, תושבי אחוזה הותיקים
מידע מהאינטרנט

קטינקא, ברוך. מאז ועד הנה. הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים, 1961, עמ' 287-290

אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. משרד הביטחון, 1997, עמ' 59-60

רשימות תושבים בחיפה, 1946 - ארכיון העמותה לתולדות חיפה.

התמונות של גיטה וטוביה דוניה הן מתוך הויקיפדיה

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי

אני ממשיכה בסיורי באחוזה בשנת 1936 במעלה רחוב חורב. הבית ברחוב חורב 11 נבנה בשנת 1935 בסגנון בינלאומי. מרפסת עגולה בולטת בחזיתו, והוא מוגבה מהרחוב ומשקיף עליו. קיר האבנים ותחנת אוטובוס שנראים כיום מתחתי לא היו שם כלל בשנת 1936. אז הפרידה בינו לבין הרחוב חורשת אורנים, וכאשר נבנה, הבית הסמוך בחורב 9 לא היה קיים עדיין וחורשת האורנים התפשטה גם לשטחו.

מר יוסף הסל הוא בעל הבית והאדונים משה קוייפר ושמואל יעקובי נרשמו כדיירים בבית. מר יוסף הסל לא גר עדיין בבית זה בשנת 1936, אלא מתפרנס מהשכרתו.
משה גנאוור קויפר וחנה רוזנפלד ילידי תחילת המאה ה-20, עלו שניהם מגרמניה, אבל מוצאם היה מפולין. הם נישאו בהמבורג ועלו ארצה בשנת 1933 עם בנם יונה, יליד 1929 ובתם רותי, ילידת 1932. בתם הצעירה מרים ילידת 1934 היא צברית, שנולדה בבית חולים עזרא והתחילה את חייה בשכונת אחוזה. תחילה גרו במחנה העולים בתל-מאנה, סיפר לי בנם, ואחרי כשנה עברו לרחוב חורב 11. באותה תקופה בדירה התחתונה בה גרו היו שני חדרים ומרפסת אחת עגולה פתוחה ולידה מרפסת פתוחה אחרת, שהשקיפה על בית ארטן הסמוך (מס' 13). משה עבד בחברת החשמל וחנה עבדה בבית העולים שברחוב חורב 2 כאם בית. בשנת 1962 עם פטירתו של משה עזבה חנה את הבית.


רחוב חורב 11, 2008

בקומה העליונה גרה משפחת יעקובי. פרידה יעקובי ילידת המאה ה-19 הייתה נשואה למקס צורן, ומנישואים אלו נולד בנם רודי צורן.
מקס נפטר מ"אינפלואנזה", היא השפעת הספרדית, במלחמת העולם הראשונה ופרידה נישאה לשמואל-זיגפריד יעקובי מגרמניה, שהיה לו מפעל לסיגרים בגרמניה אך הוא חלם על פתיחת מפעל בארץ. בשנת 1933, בעקבות עליית היטלר לשלטון, ארז שמואל זיגפריד טבק גולמי וכלי עבודה פשוטים והוא ופרידה אשתו עלו ארצה. תחילה גרו בהדר, ואחר כך עלו לאחוזה ה"ריקה". "היקה המשוגע עולה לאחוזה", אמרו עליו ידידיו. שמואל התחיל לייצר סיגרים ברחוב חורב 11, אך מאוחר יותר הוא פתח מפעל לסיגרים ברחוב מאפו 4 יחד עם בניו: שלמה, ישראל, יעקב ורודי. כאשר גר בחורב 11, יעקובי העסיק גם את קלמן מילר, שפתח מאוחר יותר חנות מכולת באחוזה (ראו פרק י').

משפחת הסל עברה לגור בביתה רק אחרי שמשפחת יעקובי יצאה מכאן. יוסף הסל נטע עצי פרי בגינה שמאחורי הבית, וכמה מהעצים שורדים גם בשנת 2009, אלא שעצים אלו נבלעים בצמחיה הפראית הבלתי מטופחת שבמגרש האחורי של הבית. מר הסל בנה גם את שביל האבנים שמפריד בין בית מס' 11 לבית מס' 9. לאורך השביל נטע ברושים, שעומדים שם זקופים גם בשנת 2009.

כביש חורב שהתרחב נגס בגינה של הבית והחורשה הקטנה נעלמה בהדרגה. בגלל מיקומו הנוח של הבית ברחוב חורב, הדירות התחלפו בחנויות, שתכולתן ושמותיהן השתנו תדיר. בשנת 2007 נפתח גן ילדים בקומה העליונה, וזו עברה שיפוץ, ובקומה התחתונה נפתחה חנות לבגדי כלות. בשנת 2008 התרוקן הבית, חזיתו שימשה לתליית כרזות של בחירות, והבית עומד היום מוזנח ויש להניח שהוא צפוי להריסה לאחר מכירתו.

בית מספר 9 ברחוב חורב הוא בית בעל סגנון בניה יוצא דופן באחוזה, ותכנונו נעשה על ידי האדריכל הנס סובלזון. הבית נבנה על-ידי הקבלן אבוטבול בשנת 1944, וחלק מהדירות היו בבעלותו עד שמכר אותן. זוהי שורה של שבעה קוטג'ים בני שתי קומות, בסגנון בריטי, ולהם גינות המגיעות עד לבית הסמוך במספר 7. הבית מפנה את צדו הצר לרחוב, כך שלדיירי הקוטג'ים יש גינות גדולות ופרטיות. בחזיתו הייתה חורשת אורנים קטנה, שנעלמה עם התרחב הכביש ברחוב חורב.


הקוטג'ים בחורב 9 מבט מהאוויר,1946 משמאל בית מספר 9, חזית מערבית, 2008
עצים מקיפים את הבית מכל עבר הגינות הפרטיות מוסתרות מעיני האנשים.

לבתים כניסות פרטיות עם דלתות מקושתות ולחלונות המקושתים אדניות חיצוניות בנויות עם פרזול, שבאורח נס שורדים כולם ומזכירים זמנים טובים יותר של בית זה. הדיירים הראשונים של הבית היו שמואל וברטה לנדאו, זיגפריד הולץ, מקס אבוטבול, אברהם שוישה, לינה, דסה ציון ומשה טורס, ישראל יפה, ואחרים. הדיירים התחלפו עם השנים, ושניים מהם מתגוררים עדיין בבתי אבות סמוכים ברחוב סיני.


חורב 9 דלת מקורית                               חלונות עם אדנית ופיתוח ברזל             מעקה מדרגות פנימי לקומה ב

המבנה ברחוב חורב 7 שימש כסניף החיפאי של הליגה למלחמה בשחפת. סניף זה נוסד בשנת 1928 והליגה עסקה בייעוץ רפואי, תרופות ועזרה כספית לנזקקים.
כעבור שנתיים, בשנת 1930 נפתח בעיר הכרמל, ברחוב חורב 7, מוסד לילדים יחיד במינו "תמנעה" - או "פרוונטוריום" בלע"ז (prevenatorium) בו אושפזו ילדים שהיה אצלם חשד לשחפת או שבאו ממשפחות נגועות במחלה זו.
שמו של המוסד מעיד על כך שהייתה כאן כוונה למנוע את השחפת מלהתפשט בציבור הרחב. במבנה היו בעת הפתיחה עשר מיטות בלבד, אך במשך השנים מספרן גדל והגיע לכמה עשרות. את הבניין תרמו האדון ה. מוריץ והגב' וואכטל מרומניה.
ד"ר זאב ויינשל ניהל את הפעילות האנטי-שחפתית במוסד בהתנדבות. ב-1942 היו רשומים במרפאה של הליגה כ-250 חולים, שלמעלה ממחציתם סבלו משחפת.
לפי כתבה קטנה שהתפרסמה ב"פלסטיין פוסט" בשנת 1947 עבר המבנה הרחבה ושיפוץ והכיל מיטות לכ-35-40 ילדים, חדר לימוד ומשחקים, חדר אוכל, מטבח מודרני וחדרים לרופאים ולאחיות. מצוין בכתבה ש"הילדים יילקחו לצילומי רנטגן לקליניקה בהדר, שאין כסף למכבסה ושיש לדאוג לגנן, כדי לשמור על סביבה יפה". בשנת 1949 הורחב המבנה, התווספה לו עוד קומה, ונערך טקס בהשתתפות ראש העיר דאז. הדבר אפשר להגדיל את מספר המטות מ-35 ל-56. יותר מעשרים מהילדים היו בני עולים, בהם אחוז חולי השחפת היה גבוה. בשנות החמישים הפסיק המבנה לשמש את הליגה למלחמה בשחפת. המבנה שימש כבית ספר ובקיץ היו כאן קייטנות לילדים משותקים. לעירייה היו כאן מוסדות שונים, בין השאר מרפאת שיניים.


רחוב חורב 7 - מבט מרחוב                                                          חורב גינת הבית ברחוב חורב 9 - ברקע "תמנעה"

בשנת 2009 נמצאים במבנה ובמבנים סמוכים לידו גני ילדים וגם מוסדות קהילתיים שונים. השחפת מוגרה זה מכבר וסיפורה של "תמנעה" נשכח מלב כל.

מקורות:

שיחות בשנים 2005-2008 עם דיירי אחוזה הותיקים: בני משפחת הסל, פרופ' גבי צורן, יונה גנאוור, דיירים שגרים וגרו ברחוב חורב 9. ראיונות עם פרידה יעקובי בחוברת "בתים מספרים על אחוזה" הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה", שיחה עם גב' רות יעקובי.

רשימות בעלי בתים באחוזה מארכיוני העיר חיפה והעמותה לתולדות חיפה..

מודעות מתוך ה"פלסטיין פוסט" באתר של אוניברסיטת תל-אביב

קטע התמונה בצבעי שחור לבן משנת 1946 - מתוך ספרו של יוסי בן-ארצי "להפוך מדבר לכרמל". המקור נמצא באוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית .

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי

אני עומדת עם גבי ל"בית ארטן" שברחוב חורב 13, ומביטה על הבתים שמעבר לכביש.

בשנת 1936 ניצב במספר 14 בית חדש ולבן הנקרא "בית שולמית". הבית נבנה בסגנון בינלאומי, בקווים ישרים ונקיים, גג שטוח, וחלונות בצורת פס אנכי, המדגישים את חדר המדרגות ומחדירים אליו אור.

המרפסות העגולות האופייניות לסגנון ה"באוהאוס" נמצאות כאן בחזית האחורית השקטה של הבית, פונות לגינה. לבית כניסה מקורה בגגון, גם היא אופיינית לסגנון הבינלאומי. מימין הכניסה שלט: "בית שולמית".


בית שולמית, חורב 14 חזית קדמית, 2005                                           בית שולמית, חזית אחורית, 2005

ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 רשומים בנימין ושרה שמעונוביץ כבעלי הבית.
לפי רשימה זו, הדיירים שלהם היו אלברט הרץ (2 חדרים), ג'ורג' גוטמן (2 חדרים), ויהודה וולף (3 חדרים).
בנימין קרל שמעונוביץ, בעל הבית, התגורר בקומה העליונה עם אשתו שרה שולמית ועם בנם מיכאל. מגורים בקומה העליונה היו מועדפים באותה תקופה, גם בבתים ללא מעלית.
הוא היה יוצא פולין והיא יוצאת פינסק, בלארוס. קרל בנימין עבד בטכניון.
סופר לי שבנם יחידם המוכשר מיקי נפטר בגיל צעיר. שולמית לבית ארליק, הייתה אחותו של

פרופ' דוד ארליך, מנתח ידוע מרמב"ם. לאחר נדודים ברוסיה עלתה משפחתם ארצה בשנת 1924 והתיישבה בחיפה. פרופסור ארליך התפרסם בעיקר כמייסד הפקולטה לרפואה בטכניון וכמשתיל הכליה הראשון בארץ.
שרה שולמית בת בנימין נפטרה לפי נתוני החברה קדישא בחיפה בשנת 1976, ונראה שהיא זו שנתנה לבית את שמו. משפחת שמעונוביץ עברה מכאן, ובמקומם באו להתגורר בבית ג'ורג' ואלישבע אליזבט גוטמן.

ג'ורג' גוטמן היה עו"ד מכובד, שעבד אצל שופט עליון בגרמניה. הייתה לו פרקטיקה בהדר ברחוב שמריהו לוין 6. אלישבע וג'ורג' גוטמן עברו מכאן לבית הקטן שבחורב 30, אותו ביקרנו כבר בטיולנו (פרק ה').
משפחת גוטמן התיידדה מאד עם השכנים, לוי והרטה וולף. גוטמן ווולף היו שניהם ציונים אינטלקטואלים והיו להם נושאי שיחה רבים. חנה וולף קציר זוכרת שיחות ארוכות שניהלו השניים, כאשר ישבו יחד במקלט, בזמן ההפצצה האווירית האיטלקית על חיפה.

משפחת וולף גרה במשך שנים רבות בקומה האמצעית של בית שולמית. לוי וולף נולד ב-1889, נישא להרטה גרדנאור, עלה עם משפחתו ארצה והשתקע בחיפה ב-1934.
לוי וולף למד הוראה בגרמניה, והיה פעיל בתנועת נוער ציונית. מוצאו היה מגבול הולנד-גרמניה והוא החשיב עצמו ספרדי טהור. מראה פניו העיד על כך, סיפרה בתו חנה. לוי וולף הוזמן ע"י ד"ר ארתור בירם לנהל את סניף בית הספר הריאלי באחוזה בשנת 1938, יחד עם המורים יוסף שוחט ושלמה ארשבסקי.
לוי וולף היה מנהל וגם מורה לאנגלית. לשכונת אחוזה הגיע בשנת 1937, כשחנכו את הכיתות בסניף אחוזה.
דיירות באחוזה, שמר וולף היה המורה שלהן, סיפרו שמר וולף היה אדם דתי והוא זועזע מכך שבתו חנה עברה לגור בקיבוץ. לוי וולף נפטר אחרי מחלה קצרה בשנת 1947, כאשר המשפחה גרה ברחוב חורב 14. שרה וולף בת אסתר ויוסף נפטרה בשנת 1948. הבת חנה וולף קציר מתגוררת בקיבוץ וכתבה ספר על משפחתה.
בדירה התחתונה התגורר קרול בלוך עם אשתו. חנה זוכרת שאמה, גברת גוטמן וגברת בלוך היו בנות אותו גיל.
בבית זה התגוררה משפחה נוספת. עדינה ואהרון מלץ עלו ארצה באביב 1925 מלבוב, פולין, עם בנם יעקב, שנולד באוקטובר 1923.
המשפחה התגוררה בחיפה עד שנת 1940. אהרון מלץ היה ראש ועד אחוזה וזכה לכינוי "המוכתר". בבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב סיני ניתן לראות שלט לזכרו: חיים אהרון ב"ר בנימין מלץ, נ' כסלו תש"ד. (1943). אשתו עדינה בת חיה ושרגא נפטרה בשנת 1956 בחיפה. המשפחה התגוררה בבית כעשרים שנה.
בנם היחיד יעקב מלץ היה ילד מוכשר. ש"קפץ" כתה וניגן בכינור, סיפרה בת כיתתו. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הריאלי, למד משפטים והיה חבר ב"הגנה". יעקב הפך עורך דין בשנת 1948. הוא שרת במשטרת ישראל, עבד במשרד עורכי דין, היה מרצה באוניברסיטה העברית, שימש כמבקר המדינה ולימים התמנה כשופט בית המשפט העליון.
ברשימת התושבים של עיריית חיפה משנת 1939 נמצא גם שמו של המורה יהודה אנדור, דייר בבית בלוך. ומה זוכרים תלמידיו? שניגן בכינור והיה רך לב. התלמידים ניצלו זאת ועשו מעשי קונדס בזמן השיעורים...


רחוב חורב 12, 1946. הבית הקטן עומד על מגרש גדול, מוקף עצים
ומאחוריו בוסתן, גם היום

הבית ברחוב חורב 12 הוא, בשנת 1936, בית קטן, הניצב על מגרש גדול של 1,300 מ"ר. בשנת 1938 רכשו את הבית ואת המגרש שמואל וצילה מושין. שמואל היה יליד ליטא 1881 וצילה שטיינברג הייתה ילידת סוכובלה, פולין. השניים נפגשו באודסה כאשר היו עוד ילדים בשנת 1884, בעת ששתי משפחותיהם עלו יחד ארצה.

שמואל התגורר בחיפה משנת 1919. את ילדותו העביר בירושלים, שם אחרי גלגולים רבים, נישא לצילה. יחד הגיעו לחיפה וקנו בית מוכן על המגרש הגדול ברחוב חורב 12. הבית היה בעל גג שטוח, בן קומה אחת מצד הרחוב, ושתי קומות מצדו האחורי. מאחורי הבית היה גן גדול, ושמואל נטע וטיפח בו גן של עצי שזיפים, לימונים ושקדים. השטח הפנוי מאחורי הבית הגיע עד רחוב סמולנסקין, שהיה עדיין ריק מתושבים באותה עת. שמואל עבד במפעלי יציקה במפרץ אצל קלמנר, כמהנדס מכני ראשי.
בשנת 1930 הואשם שמואל מושין על ידי המשטרה הבריטית בכך שהזמין מאוסטריה קופות ברזל, בהן הוטמן נשק עבור ה"הגנה". בקופות אלו אכן התגלו רובי מאוזר, כדורים ואקדחים. בעקבות פרשת הכספות נעצר שמואל מושין ע"י הבריטים, ישב במעצר, הערבים הטילו חרם על חנותו, העסק פשט את הרגל, והמשפחה נדדה לתורכיה לשבור שבר. מאוחר יותר חזרו ארצה. בחיפה יסד שמואל יחד עם שמעון רוקח שותפות למכירת ציוד חקלאי, חומרי בניין ומתכות באזור כיכר פריז של ימינו. שמואל מושין נפטר בשנת 1964, וצילה נפטרה בשנת 1974.


רחוב חורב 12, 2005 בית קטן מוקף עצים                                            רחוב חורב 12, 2005 הקומה התחתונה מוזנחת

בשנת 1955 בנו שניים מילדיהם של שמואל וצילה מושין, שלמית וקלמן, קומה שנייה לבית ועברו להתגורר בו. שולמית מושין רטנר הייתה ילידת ירושלים 1911, שנישאה למהנדס אלכסנדר רטנר.
לימים הייתה מורה למלאכה בבית הספר הריאלי באחוזה. אלכסנדר רטנר, יליד 1904, בקאו גרוזיה, עלה לישראל כבר בשנת 1922 והתיישב בחיפה. הוא עבד בבניין לצד לימודי הנדסה באחד המחזורים הראשונים בטכניון, פתח משרד במרכז המסחרי החדש בעיר ועבד גם בחברת "עמידר". בזיכרונותיו הוא מספר על עבודתו בצד אדריכלים ידועים כמו יוחנן רטנר וזוג האדריכלים בנימין אוראל ויחזקאל זוהר.
אלכסנדר רטנר עמד בראש ארגון חברי ה"הגנה" בעיר חיפה. אמנו אותו בשימוש בנשק, כשאת האקדח לצורך פירוק והרכבה היה מקבל ישירות ממפקדת העיר, רוזה כהן. לאחר האימון רטנר היה מחזיר לרוזה את האקדח. סופר שבזמן חיפושים האקדח הוחבא במיטת בנה הפעוט של רוזה. בזמן המאורעות נשלח אלכסנדר רטנר להגנת שכונת ארד-אל-יהוד. הוא נקרא להכין קבוצה שתצא להגנת שכונת חליסה המותקפת. אלכסנדר רטנר נפטר בשת 1978 ושולמית נפטרה בשנת 1997
קלמן מושין, בנם של צילה ושמואל מושין, נולד ב-1915 במצרים. קלמן למד באוניברסיטה האמריקנית בבירות מסחר. בחיפה עבד כמהנדס ייצור ב"דשנים וחומרים כימיים" וגם במפעל בנשר. אשתו אווה ויינשטיין ילידת 1922 נולדה באולבוץ, בחבל הסודטים בצ'כיה, עלתה עם הוריה ארצה בשנת 1940. הנאצים שכבשו את צ'כוסלובקיה נתנו לאביה פאול ויינשטיין לצאת מאירופה, כיוון שהייתה לו מדלית הצטיינות ממלחמת העולם ה-I מהצבא האוסטרו-הונגרי. קלמן נפטר באפריל 2007 ואווה בסוף שנת 2008.
בדירות של האחים קלמן ושלומית מושין מתגוררת ועובדת כיום נועה, העוסקת במלאכת יד, שפתחה בקומה השנייה "עולם יצירה". הגישה לקומה זו היא במדרגות חיצוניות. ילדים וגם מבוגרים מוצאים את דרכם למקום זה, בלי להכיר את סיפורם של הדיירים הישנים, שולמית וקלמן לבית מושין. הקומה התחתונה, ביתם המקורי של שמואל וצילה מושין - מוזנחת.

הבית ברחוב חורב 14 משמש בשנת 2009 למסחר, ולא מתגוררות בו משפחות. שלטים התלויים עליו מצביעים על העסקים השונים המתקיימים בו. הייתה כאן חנות "פסנתרים", בה תיקנו גם גיטרות וכינורות, "ניו סאונד - גיטרות, קלידים הגברה", חברת תווך "מוניטין אחוזה", "גאיה מחשבים" ו"דוכסית", חנות לשמלות כלה, המתקיימת בו עדיין. השמלות נראות מזהירות בלובנן, עומדות וצופות בעוברים ושבים ברחוב חורב ומחכות לחתן המתמהמה. מהרו להביט בבתים אלו, שגורלם כבר נחרץ והם נדונו לכליה.

ב-15 במאי 2009 התפרסמה ידיעה במקומון החיפני "כלבו", שבישרה על "הפקדת תוכנית להקמת שני מבנים וקומת מסחר משותפת, למרות החריגה מהגובה המרבי... לאחר שהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אישרה אותה". מדובר בשני בתים בחורב 12 וחורב 14.

מקורות:

קציר, חנה (לבית וולף:) שרשרת זהב, מערכת קיבוץ דליה, תל-אביב, 1999
ספרן, יאיר. "מעשה בכספות". חיפה: ביטאון העמותה לתולדות חיפה , 2: 21-22, 2005

המידע על משפחת מושין הגיע בחלק מאתר "ראשון" באינטרנט וכן מראיון עם נחמן רטנר בשנת 2005. כמו כן, מזיכרונותיו של אלכסנדר רטנר, שהודפסו ע"ג דפים ונמצאו בביתו הישן, וכן מספרו של צדוק אשל "מערכות ההגנה בחיפה", משרד הביטחון, 1998. עמ' 34, 72, 102-103.

שיחות עם דיירי אחוזה הותיקים: מרים סמולנסק , חנה וולף, מרים פורגס, מינה שיינפלד, אליהו רוזנצוייג, מיקי בהם

אתר הקבורה של החברה קדישא בחיפה, באינטרנט

אני חוצה את הכביש לכיוון רחוב דישראלי. בשנת 1936 רחוב דישראלי מכונה עדיין בפי תושבי אחוזה רחוב הפרות, על שום שלוש הרפתות השוכנות בו.

בשנת 1952, כשיבוא אבי לפקוד את המגרש שקנה בשנות השלושים ברחוב דישראלי, הוא ינוס מכאן בבהלה בגלל שמו של הרחוב, ויקנה דירה במרכז הכרמל. בפינת הרחובות חורב ודישראלי מגרש גדול ועליו בית קטן.

השכנים ברחוב מספרים, שהבית נבנה בשנת 1929 וכמה מהם זוכרים את ד"ר פוזנר שגר בבית קטן בחלק האחורי של המגרש.
בספר על רופאיה של ארץ-ישראל נמצאת רק שורה אחת: ד"ר פרידריך פוזנר, רופא מחיפה, שכונת אחוזה. עבד בשנות השלושים. רישיון מס' 1757. מספרים שחזר לגרמניה ומשם הגר לארצות הברית.


שנת 1946, הבית בצפונה של הכיכר, בפינת הרחובות חורב ודישראלי

ברשימת דיירים באחוזה משנת 1946 יירשם: יצחק ארטן, בעל הבית בדישראלי 1. הדיירים: פריץ לב, דוד גרינברג, משה דוד, אדולף קוטנר, מינה הרצברג, יונה אפלבאום (חנות), הינץ לזרוס, יצחק ונטורה.
כן נרשם "שרות מכוניות מס' 4". לדברי שכנים, הבית היה בית קטן משהו היום ועמד בפינת המגרש.
יצחק ארטן, יליד 1899 מוורשה וסוניה, ילידת 1909 מביאליסטוק, קנו את הבית בשנת 1936 וגרו בו עם ילדיהם. בשנת 1941 נרשם בספר הטלפונים שליצחק ארטן "בימ"ס לזכוכית, מראות, חלונות ראוה ומתקבלות עבודות זגגות", רח' הרצל 69.
משפחת ארטן תגור בבית עד שנת 1945 בצד הפונה לחורב בקומה א'. בשנת 1940 האיטלקים יפציצו את חיפה. הרבה חלונות ישברו בבתים. תושב אחוזה סיפר לי שיצחק ארטן, שהתחיל את דרכו בסלילת כבישים, תיקן זגוגיות רבות באותה שנה....

משפחת דוד תכנס לגור בחורב 13 בשנת 1942. משה דוד Davids נולד בהולנד בשנת 1907 ועלה לארץ בשנת 1931. סלמה ברך דוד נולדה גם היא בהולנד בשנת 1907 ועלתה ארצה בשנת 1936. בנם יוחנן סיפר שהייתה כאן קהילה הולנדית קטנה, באמצעותה נפגשו.
משה דוד הוא רואה חשבון בעיר. בנו יוחנן יולד בשנת 1950 ויהיה בן שנה וחצי כשיעברו לכאן. המשפחה תגור בפינת הבית, מעל לחנות המכולת, שתהיה אז "המכולת של לישה". חלונות המרפסת שלהם יפנו גם לחורב וגם לרחוב דישראלי. המשפחה תגור בבית בשכירות. יוחנן יגור בבית עד לנישואיו בשנת 1962 ואמו תעבור בשנת 1963 לרח' איינשטיין. המרפסת הפינתית של הבית הייתה בתחילה מעוגלת, ולבית הייתה רק קומה אחת מעל לחנות.

בשנת 1945 יורחב הבית, יתווסף לו אגף, והוא יגיע לגודלו הנוכחי.
לרגל השיפוצים והוספת הקומה, תהפוך המרפסת העגולה של משפחת דוד למרובעת. משפחת ארטן תעבור לגור בקומה העליונה. כפי שניתן לראות בתצלום משנת 1945, בחלק הצפוני של האגף הפונה לרחוב חורב אין עדיין חנויות. קיימת רק המכולת הפינתית.


רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 1945            רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 2009

בקומה מתחת למשפחת דוד גרה משפחתו של ד"ר הייכמן, קרדיולוג ברמב"ם. יהושוע הייכמן נולד באוקראינה בשנת 1896. ב-1919 סיים את לימודי הרפואה בוינה ועבד שם בשנים 1920-1928. אחר כך השתלם בוינה.
בסוף 1932 עלה ארצה התיישב ברעננה ועבד שם בקופ"ח. ב-1935 התמנה מנהל בקופ"ח בירושלים. בשנת 1947 יעבור לחיפה כדי לפתוח את המרפאה הקרדיולוגית הראשונה של קופ"ח.
ב-1949 ינהל את ביה"ח כרמל בחיפה ובשנת 1950 יתמנה מנהל מחלקת פנימית א' ברמב"ם, תפקיד שימלא עד מותו בשנת 1960. גם לד"ר יהושע פגי, השכן מרחוב דישראלי 3 הייתה פרקטיקה בבניין, בזמן לא ידוע.

שרה הרצוג פורגס סיפרה שאביה עמרם הרצוג בן משה, היה יליד הארץ שנת 1889, נכנס לגור בבית בשנת 1948 עם אשתו לאה רוזנפלד וארבעת ילדיהם: שרה, יוסי, משה ופיני.
עמרם הרצוג יפתח את חנות המכולת שלו בבניין שממול, ברחוב חורב 16. משפחת הרצוג תגור בקומה ראשונה של הבית. המשפחה תעבור לכאן ממשמר הירדן, שתיכבש ע"י הסורים במלחמת העצמאות ותיהרס. עמרם, יליד 1889, היה חקלאי במשמר הירדן והיו לו שם שדות. אשתו לאה, ילידת הארץ גם היא, גרה בילדותה במטולה. עמרם נפטר בגיל 67 בשנת 1965 ולאה בת עמרם ופייגה נפטרה בשנת 1969.

קלמן מילר יפתח כאן מחלבה-מעדנייה בין השנים 1941-1945. בנו חיים סיפר לי שמכרו בחנות בעיקר דברי חלב. "תנובה" בקיבוץ יגור סיפקה את התוצרת, ו"היה גם לחם טרי מהמאפייה של שיידו ואסר". אידה מילר בישלה אוכל ממוצרי החלב והבריטים אהבו להיכנס ולקנות מוצרים אלו. בסמוך למחלבה, ב"כיכר" המוארכת, היה לבריטים מגרש כדורגל וגם בי"ס לרכיבה על סוסים. את המכולת של קלמן מילר תחליף המכולת של לישה, שתחליף אותה בשנות החמישים המכולת של בן-זהב. קלמן מילר עצמו יפתח חנות ברחוב מוריה 131.

חנויות שונות יפתחו בבניין זה במשך השנים: יהיה שם בית קפה, אותו ינהלו שתי גברות. "היה להן פטפון שניגן שירים" נזכר יוחנן דוד. אחר כך תפתח כאן חנות הבשר של לוקוב, יהיה כאן סנדלר, שאת חנותו יקנה אברהם בר ויפתח חנות לצרכי בנין וכלים, ואני אקנה אצלו נורות וברזים, ואזמין אותו לתקן נזילות בצינורות הדירה שלנו.

בצד הפונה לרחוב חורב תהיה בבית זה חנות הירקות של רינה זמיר וחנות של יונה אפלבאום. בשנות התשעים יהיה כאן גם ספר. בפינת הבניין תהיה חנות בגדים בשם "פוש", אותה תחליף חנות הבגדים "סבנטין", הקיימת שם גם בשנת 2009.


קלמן מילר בפתח חנותו ברחוב מוריה

יצחק ארטן, משה דוד וקלמן מילר אינם עמנו עוד, אך הבניין עומד לו במקומו ומשקיף על העוברים ושבים. תהפוכות רבות עברו על בית זה, ועוד נכונו לו גלגולים שונים. האם תוכלו לזכור בעוד שנים מספר מה הייתה צורתו בשנת 2009?

מקורות:

לוי, נסים ויעל. רופאיה של ארץ ישראל, זיכרון יעקב, איתי בחור הוצאה לאו"ר, 2008

שיחות עם עוזי ארט, יוחנן דוד, שרה הרצוג פורגס, מרים סמולנסק, חיים מילר ועוד תושבים ותיקים באחוזה, בשנים 2005-2008

התמונה של אחוזה - מבט מהאויר, 1946, היא קטע קטן מתמונה הנמצאת באוסף
התצלומים של לשכת העיתונות.

התמונה של מר קלמן מילר נמסרה לי באדיבותו של חיים מילר

התמונה של רחוב חורב בשנת 1945, נמסרה לי באדיבות בנותיו של ד"ר פגי, מרחוב דישראלי

התמונה הצבעונית צולמה על ידי בשנת 2009

אני עומדת ברחוב חורב. גבי מופנה לכיכר חורב ופני לגן יצחק, הנמצא בתפר שבין רחוב חורב ורחוב מוריה.

השנה היא 1936 ואני מסתכלת על הבתים שמשמאלי. במפה של 1938 ניתן לראות כבר את בית מספר 16, שנבנה בשנת 1936. הוא מורכב משני חלקים, החלק הדרומי שלו ידבק בעתיד בבית מספר 18.


בפינה השמאלית העליונה - בתים 16-12 (1938)

היזם ובעל הבית הוא מר יוסף בלכמן, בן שרה ויחזקאל יליד 1885~ שעלה ארצה מפלונסק ומספרים שהיה חברו של בן-גוריון, שלמד כתה אחת מעליו בעיר הולדתם.
יוסף נישא באמצעות שידוך לחנה, מהעיירה הסמוכה שרפ, והגיע ארצה לרגל המכבייה הראשונה בשנת 1932.
כציוני המאמין בגאולת קרקעות, תר יוסף בלכמן את אחוזה, וקנה את המגרש הריק שגבל בכיכר מצפונה עד לדרומה, בפינת רחוב גת. לאחר מכן חזר לפולין, שם נולדה לו ולחנה בת בשם רות.
יוסף חזר ארצה כדי לבנות בית למשפחתו. הבית מוכן עתה ובקרוב תגענה חנה ורות ארצה כדי להצטרף ליוסף.
יצחק, בנו של יוסף בלכמן, שייוולד כאן, יהיה מנהל בית הספר תיכון חדש ברחוב שבתאי לוי, ובתו רות סוקולוב תגור עם משפחתה ב"שכון הראשון באחוזה" ברחוב יערות.
מימין לכניסה של בית מס' 16 יש שתי דירות בשתי קומות.
משמאל הכניסה בנה לעצמו בלכמן חנות מכולת, על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו.
הבית נבנה בסגנון הבינלאומי. מעל הכניסה יש גגון קטן ובחדר המדרגות שני חלונות עגולים, המזכירים חלונות של אנייה. המרפסת העגולה, האופיינית לבנייני הסגנון הבינלאומי (ה"באוהאוס") פונה כאן דווקא לחלק האחורי של הבית.
מרים סמולנסק ז"ל, שהייתה דיירת בקומת הקרקע בבית זה, סיפרה לי שהקבלן של הבית, מר ויידנפלד, יעץ ליוסף בלכמן לתכנן את הבית "עם הפנים לאחור", כך שהמרפסות העגולות תשקפנה על הגינה ולא על החזית, כמקובל, כי בחזית הפונה לרחוב חורב יהיה יותר מדי רעש. מאחורי הבית גינה גדולה, כמו למרבית הבתים שבאחוזה, והיא מגיעה עד לחצר הבית שברחוב סמולנסקין. את הברושים בחצר הבית, הגובלת ברחוב בסמולנסקין, שתל מר בלכמן, סיפרה לי הדיירת מרים. בתיקי העירייה מצוייה תכניתם של האדריכלים משה גבעוני ודוד לסקוב משנת 1938 לבית ולחנויות.
יוסף בלכמן נפטר בשנת 1953 ואשתו חנה בלכמן בת אסתר ולייב נפטרה בחיפה בשנת 1960. בנם יצחק בלכמן נפטר בשנת 1995.


הכניסה לבית ברחוב חורב 16, 2006

שרה הרצוג פורגס סיפרה שבשנת 1948 פתח אביה עמרם הרצוג, יליד הארץ 1899, חנות מכולת, שהחליפה את חנות המכולת של בלכמן.

בשנה זו הייתה צמודה למכולת חנותו של שען. המכולת תתקיים עד שנת 1956, שנה בה ילך מר הרצוג לעולמו.
את המכולת תחליף סוכנות של אתא בשם "רוגל", ששמה יהיה מורכב משמות שתי השותפות טובה רובין ורות גלסמן. עם סגירת חנות "רוגל" תפתח נכדתה של רות מזנון לבורקס, שיגלוש קדימה ושייסגר בשנת 2006 ובשנת 2008 תפתח במקום זה חנות פיצות ואוכל איטלקי בשם "פומודורו".


חורב מס' 18 בצד ימין נראה קיוסק ה"בורקס" בית מ"ס 16 נראה בצד ימין של התמונה, 2005 הצילום השמאלי: הבית בחוב חורב 16, ומסעדת "פומודורו" , 2009


בקומת הקרקע מצד ימין של בית מס' 16 מתגוררת משפחת הילב.
קרל קלמן הילב, עורך-דין וגרטרודה, בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, עלו ארצה בשנת 1926 ממאנהיים עם בנם גד, יליד 1924 ובתם מרים, ילידת 1925. ההורים הציונים קראו לילדיהם בשמות עבריים: גד, מרים ומיכה. בשנת 1929 גרטרודה נסעה עם ילדיה לבקר את הוריה במאנהיים.
בשנה זו פרצו בארץ המאורעות וגרטרודה חששה לחזור ארצה. קרל לא עמד בניתוק ממשפחתו, הצטרף אליה במאנהיים ופתח שם משרד לעריכת דין. יום אחד הוזהר ע"י השוער לא לחזור למשרדו או לביתו כי הוא נמצא "תחת חקירה". מידע זה הציל את המשפחה. הם עברו ממשפחה למשפחה ומבית לבית, מפרנקפורט לפריז והגיעו ארצה בסוף שנת 1932.
משפחת הילב השתקעה ברחוב חורב 4 בקומת המסד, בחלק האחורי של הבית. הם גרו בתנאים קשים עד שעברו לרחוב חורב 16 לדירת ארבעה חדרים, כדי לקלוט בה את הסבים מצד האם ואת הדודים שהגיעו גם הם ארצה. ד"ר ברל הילב ירשם כדייר של בלכמן ברשימת תושבים משנת 1939. אחד החדרים יושכר לדייר משנה בשם הורוביץ, דבר שיעזור לפרנסת המשפחה. ד"ר הורוביץ הוא מורה להיסטוריה בבית הספר הריאלי.


משפחת הילב לפני עלייתה ארצה, 1926 קרל וגרטרוד הילב, בנופש בשנת 1963

ד"ר בירם, ידיד המשפחה מיוצאי גרמניה, המליץ לד"ר הילב לשלוח את הילדים לבית הספר הריאלי, אך קרל התעקש על חינוך ממלכתי לילדיו והיה חלק מהמאבק להפוך את בית הספר "זיכרון יוסף" לבית ספר ממלכתי. הלימודים היו אז בכתות רב-גיליות. קרל יחנך את ילדיו לעבודת כפיים ואחרי כתה ח' הילדים ילכו לעבוד. גרטרודה הילב נפטרה בשנת 1963, וקרל הילב נפטר בשנת 1973. שניהם קבורים בחיפה.

גד הילב ימצא עצמו בגיל ארבע עשרה וחצי כנער סיפון על האנייה "עמל" של חברת "עתיד". במלחמת העולם השנייה ישרת כמלח וכחובל. ב-1942 תוטבע ספינתו ליד האיים הקריביים ע"י טורפדו של צוללת גרמנית, כל אנשי הצוות יצליחו להינצל לאחר שסירת ההצלה שלהם תיטלטל בין גלי הים במשך שבוע ימים. ב-1946 יצטרף גד לשורות הפעילים במוסד לעלייה ב' ובשנת 1947 יביא לארץ באנייה "חיים ארלוזורוב" 1300 מעפילים. גד הילב יהיה הקברניט של "פאן יורק" שתגיע יחד עם האנייה "פאן קרסט" לקפריסין. גד יפליג בים כחמישים שנה עד שנת 1954, אז ימלא תפקידים בכירים בחברת "צים" בחוף ויפרוש לגמלאות בשנה 1984. גד יעשה לו מנהג להיפגש עם תלמידי בתי הספר, ויספר ממקור ראשון על תקופת ההעפלה. גד יזכה בתואר "יקיר חיפה" לשנת תשס"ח, וילך לעולמו באפריל 2009.


מרים, גד ומיכה הילב בארץ-ישראל, שנות השלושים


גד הילב מיכה הילב מרים הילב, שנות הארבעים

הבת מרים רחל הילב, ילידת 1925 הייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה. היא למדה ב"זיכרון יוסף" מכתה ב' עד כתה ח' ולאחר מכן בסמינר למורות. מרים תנהל גנון בחצר הבית ברחוב חורב 16 במשך כעשרים שנה. מרים תינשא לטוביה (Teffi) סמולנסק ב-8 באפריל 1949 בבית. מודעה שתתפרסם ב"פלסטיין פוסט" תזמין קרובים ומכרים לאירוע. טפי, יליד 1916, בן חיה סמולנסק מטארטו, אסטוניה, הגיע לימאות בגיל 14 דרך בית"ר, שהפעילה אניית מפרש להדרכת ימאים. הוא עבד על אנייה בשנים 1937-8. בשנת 1939 יצא ארצה ויגיע רק ב-1940. הרכבת תתקע באמצע הדרך, שכן תהיה מלחמה ברומניה. בארץ יעבוד בחברת "העתיד" בשנים 1940-1944 ובשנת 1948 יצטרף ל"צים" ויביא ארצה עולים רבים. טוביה (טפי) יעבוד בחברת "צים" עד לשנת 1981, שנה בה יפרוש לגמלאות. טוביה סמולנסק, בן חיה ויהושע ילך לעולמו בשנת 1993.



חתונת מרים וטפי,גד וויטה הילב ,מרים וטפי סמולנסק.                                  מיכה ונועה הילב, עין גדי 1954
אפריל 1949


מיכה הילב, הבן הצעיר, נולד באפריל 1927 בחיפה, ולמד בבית הספר "זיכרון יוסף" עד כתה ח'. בהיותו דיסלקטי, התקשה להמשיך בלימודים וכבר בתחילת מלחמת השחרור התנדב כנוטר ל"הגנה". הוא שרת בחטיבת כרמלי וככל הידוע למשפחה, השתתף בקרב על עכו, דרדרה ונבי יושע. כשהסתיימה המלחמה עבר לשרת נח"ל. מיכה שרת כסגן מפקד בהיאחזות נחל עוז ליד עזה, אחר כך כמפקד היאחזות בעין גדי. ההיאחזות הייתה מורכבת מחיילים שבאו ממסגרות של נוער במצוקה והסגל היה מורכב מקיבוצניקים. מיכה היה איש חזון. והאמין ברעיון ההתיישבות. הוא וחבריו החלו לגדל ירקות במקום שומם זה בכוחות עצמם, כיוון שהאמינו שזה מקום בעל פוטנציאל. מיכה התאהב בעין גדי וגם בנועה האקונומית מקיבוץ גבע, שהגיעה להיאחזות כמתנדבת של צה"ל. הם נישאו כשהיו בני 28-29 ומיכה המשיך לשרת בצבא קבע. יחד עם חברים הקימו את נאות הכיכר. שהייתה "חוות בודדים", בלשון של ימינו. לאחר מכן הקימו חווה חקלאית פרטית בדרום ים המלח. ועסקו גם בתיירות מדברית לתיירי חוץ (טיולי ג'יפים במדבר), דבר שלא היה מוכר אז. נועה לא רצתה ששלושת ילדיה יגדלו במדבר. לכן הם התגוררו בחבל לכיש במושב בשם שדה משה. בסוף חייהם גרו בכפר הנוער קדמה, המיועד לנערים ונערות שלא נקלטו במסגרות חינוך אחרות. נועה הייתה שם אקונומית ומיכה נהג. מיכה נפטר בהיותו בן 62 בלבד.
את מרים הילב-סמולנסק, אישה קטנה, יפה וזקופה, פגשתי בשנת 2005 באחוזה והתיידדתי עימה.
ביקרתי בביתה מפעם בפעם. היא הראתה לי תמונות מימי ילדותה באחוזה,טיילה איתי ברחוב חורב וספרה לי את סיפורי אחוזה ותושביה. מרים הלכה לעולמה לפתע ביולי 2007 אך סיפוריה ימשיכו לחיות בתוך סיפורי.


מרים הילב, כפי שהיכרתי אותה

מקורות:
שיחות עם רות בלכמן סוקולוב, שרה הרצוג פורגס מרים הילב סמולנסק ז"ל, גד הילב, בשנים 2005-2008

מידע על גד הילב מה"אינטרנט" ומחוברת על יקירי חיפה לשנת 2008

התמונות הישנות הן מתוך אלבומה של מרים הילב ז"ל, באדיבות דינה רוט לבית הילב
תצלומי הבית צולמו על-ידי.